תענית 7a — התלמוד בעברית

אמר רב פפא: הלכך,

היות ורב יוחנן מסיים "רוב ההודאות", ורבא מסיים "אל ההודאות",

נימרינהו לתרוייהו

[לכן נסיים את הברכה בשתי הלשונות, ונאמר כך]:

אל ההודאות, ורוב ההודאות

.

כי לשון "רוב" - משתמע לשני פנים: רוב ולא הכל, או לשון ריבוי. וכיון שמזכירים "א-ל ההודאות", מוכח ש"רוב ההודאות" היינו מלשון ריבוי, שהוא מהולל בריבוי הודאות, ולא מלשון רוב.

אמר רבי אבהו: גדול יום הגשמים

יותר

מתחיית המתים

.

דאילו תחיית המתים

רק

לצדיקים

,

ואילו

ה

גשמים

יורדים ומביאים תועלת

בין לצדיקים,

ו

בין לרשעים

.

ו

דברי רבי אבהו -

פליגא דרב יוסף

[חלוקים על דברי רב יוסף].

דאמר רב יוסף: מתוך שהיא,

ירידת הגשמים,

שקולה כתחיית המתים

-

קבעוה בתחיית המתים

[בברכת "מחיה המתים"].

הרי שרב יוסף משוה את ירידת הגשמים לתחיית המתים, ואינו סובר שגדולה היא יותר.

והטעם לכך, משום שאף הגשמים מביאים חיים לבני אדם, שעל ידי הגשם התבואה גדלה .

אמר רב יהודה: גדול יום הגשמים

-

כיום שניתנה בו תורה

.

שנאמר: "יערף

כמטר לקחי"

.

ואין "לקח" אלא תורה

.

שנאמר: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו"

. הרי שדימה הפסוק את ירידת הגשמים - לתורה.

רבא אמר

: גדול יום הגשמים

יותר מיום שניתנה בו תורה! שנאמר: "יערף כמטר לקחי"

.

והרי

מי נתלה במי? הוי אומר: קטן נתלה בגדול

. כלומר, כשמדמים דבר לדבר, אומרים שהדבר הקטן - דומה לגדול.

אם כן, מכך שהפסוק אומר שהתורה תהיה לישראל כמטר, מוכח שיום הגשמים גדול יותר.

רבא רמי

[הקשה]: מצד אחד

כתיב "יערף כמטר לקחי",

הרי שנמשלה התורה למטר.

ו

מצד שני

כתיב "תזל כטל אמרתי",

הרי שנמשלה התורה לטל! אלא,

אם

תלמידך

תלמיד חכם הגון הוא

נהג עמו

כטל,

היורד בנחת.

ואם לאו

-

עורפהו כמטר

[הרגהו ].

תניא, היה רבי בנאה אומר: כל העוסק בתורה לשמה,

בגלל ציווי הקדוש ברוך הוא, ולא כדי שיקראו לו רבי -

תורתו נעשית לו סם חיים

.

שנאמר: "עץ חיים היא למחזיקים בה"

. דהיינו, התורה היא עץ חיים - למי שמחזיקים ועוסקים בה.

ואומר

[ויש ראיה לכך ממקרא נוסף]:

"רפאות תהי לשרך"

. והיינו, שהתורה תהיה רפואה לטבורך [שרך - טבורך ].

ואומר: "כי מצאי מצא חיים,

ויפק רצון מה'". והיינו, שהמוצא את התורה ועוסק בה - ימצא חיים, וימצא חן בעיני הקדוש ברוך הוא.

כל זה נאמר בעוסק בתורה לשמה.

ו

לעומת זאת,

כל העוסק בתורה שלא לשמה,

אלא כדי שיקראוהו רבי ויכבדוהו -

נעשית לו

התורה

סם המות

.

שנאמר: "יערף כמטר לקחי"

.

ואין עריפה אלא הריגה, שנאמר

גבי עגלה ערופה:

"וערפו שם את העגלה בנחל"

. ואין לקח אלא תורה, כפי שהגמרא הביאה לעיל.

אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: ליתי מר ליתני

[יבוא כבודו וילמד עמי]!

אמר ליה: חלש לבאי, ולא יכילנא

[חלש ליבי, ואיני יכול ללמוד כעת].

אמר לו רבי ירמיה: אם כן,

לימא מר מילתא דאגדתא

[יאמר כבודו דבר אגדה] .

אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב "כי האדם עץ השדה"

, וכי אדם

-

עץ

שדה הוא?

אלא,

אכן, ודאי שהאדם אינו עץ השדה, כפשוטו. רק שכתוב מדמה את האדם מבחינה מסויימת - לעץ השדה.

והיינו,

משום דכתיב

בענין עשיית מצור על עיר, שלא יכרתו עצי מאכל כדי לעשות להיעזר בהם בעשיית המצור. וטעם הדבר:

"כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת"

.

ו

אילו לגבי עץ שאינו של מאכל,

כתיב: "אתו תשחית וכרת"

. כלומר, אותו אתה יכול להשחית ולכרות, כדי לבנות את המצור.

וכשם שלגבי מצור יש חילוק בין עץ לעץ, כך גם גבי האדם, שדמתה אותו התורה לעץ השדה. יש אדם שצריך לאכול ממנו, ויש שצריך לסור ממנו .

הא כיצד?

אם תלמיד חכם הגון הוא

-

"ממנו תאכל ואתו לא תכרת"

. כלומר, למד ממנו .

ואם לאו,

אם אינו הגון -

"אתו תשחית וכרת"

. כלומר, אל תלמד לפניו, אלא סור ממנו .

הגמרא מביאה עוד הנהגות בענין לימוד התורה.

אמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב: "ברזל בברזל יחד

ואיש יחד פני רעהו"?

לומר לך: מה ברזל זה, אחד מחדד את חבירו,

שהרי אופן חידוד הסכין הוא על ידי שמחככים סכין אחת בסכין אחרת [ו"יחד"

\- לשון חידוד הוא],

אף שני תלמידי חכמים

-

מחדדין זה את זה בהלכה

. שעל ידי שלומדים יחד, ונושאים ונותנים בדבר הלכה, מתחדדים שניהם .

אמר רבה בר בר חנה: למה נמשלו דברי

תורה כאש

,

כפי

שנאמר: "הלא כה דברי כאש נאם ה'"?

לומר לך: מה אש

[כשם שאש]

אינו דולק

בעץ

יחיד,

אלא רק בשנים ושלשה יחד -

אף דברי תורה, אין מתקיימין ב

לימוד של אדם

יחידי

,

אלא רק על ידי לימוד עם חבר, שיחדדנו.

והיינו דאמר רבי יוסי בר חנינא: מאי דכתיב: "חרב אל הבדים ונאלו"?

תבוא

חרב על שונאיהן של תלמידי חכמים

[היינו, על תלמידי חכמים עצמם ],

שעוסקין בד בבד,

כל אחד לחוד ,

בתורה

.

ולא עוד,

לא רק שאין מחכימים על ידי לימוד ביחידי

אלא ש

אף

מטפשין

[נעשים טפשים ] על ידי כך.

שנאמר: "ונאלו"

[וזהו לשון טיפשות. שתרגום המקרא "אשר נואלנו" - הוא "דאיטפשנא"].

ולא עוד אלא ש

הלומדים ביחידי

חוטאין

.

ומנין לנו דבר זה?

ד

כתיב הכא,

במקרא שלנו:

"ונאלו", וכתיב התם,

בספר במדבר:

"אשר נואלנו ואשר חטאנו"

. ומזה שנאמר "נואלנו" בסמוך למילה "חטאנו", למדנו שהלומדים ביחידי

\- חוטאים.

ואיבעית אימא

-

מהכא

[ואם תרצה, אפשר לומר שלמדים דבר זה מהמקרא דלהלן]:

"נואלו שרי צען וגו' התעו את מצרים"

. תועה היינו חוטא . ומזה שהסמיך הכתוב את המילה "התעו" ל"נואלו", למדנו שהלומדים ביחידי - חוטאים.

אמר רב נחמן בר יצחק: למה נמשלו דברי תורה כעץ, שנאמר: "עץ חיים היא למחזיקים

בה"?

לומר לך: מה

כשחפצים להצית אש ב

עץ,

מציתים את האש קודם בעצים קטנים ודקים, שהאש נתפסת בהם בקלות יותר מאשר בעצים גדולים ועבים, ואז ה

קטן מדליק את הגדול,

אף תלמידי חכמים

כך. שה

קטנים מחדדים את הגדולים

. כי הקטנים שואלים שאלות הרבה, ועל ידי כך מחדדים את הגדולים .

והיינו דאמר

[וזהו שאמר]

רבי חנינא

:

הרבה

תורה

למדתי מרבותי,

ומחבירי

למדתי

יותר

ממה שלמדתי

מרבותי,

ומתלמידי

למדתי

יותר מכולן

.

והיינו כפי שאמרנו, שעל ידי שאלות התלמידים - מתחדד הרב ומחכים.

רבי חנינא בר פפא רמי

[הקשה]:

כתיב: "לקראת צמא התיו

[הביאו]

מים"

,

משמע שיוליכו אל הצמא מים,

ו

מצד שני

כתיב: "הוי כל צמא לכו למים",

משמע שעל הצמא ללכת בעצמו אל המים!

אלא,

אם

התלמיד שרוצה ללמוד ממך -

תלמיד הגון הוא,

אזי

"לקראת צמא התיו מים"

. מצוה לרב ללכת אליו כדי ללמדו .

ואי לא,

אם אינו הגון -

"הוי כל צמא לכו למים"

. ילך הוא אצל הרב אם ירצה .

רבי חנינא בר חמא רמי: כתיב: "יפוצו

[לשון פיזור]

מעינתיך חוצה",

משמע שצריך להפיץ את מעיינות התורה לכל.

ו

מצד שני

כתיב: "יהיו לך לבדך

ואין לזרים אתך", משמע שאין לשתף אחרים בלימוד התורה!

אלא, אף מקרא זה נדרש בענין דרכי הלימוד לתלמידים. וכך הוא נדרש:

אם תלמיד הגון

הוא

-

יפוצו מעינתיך חוצה

. למדהו תורה.

ואם לאו,

אם אינו הגון -

יהיו

דברי התורה

לך לבדך

.

אמר רבי חנינא בר אידי: למה נמשלו דברי תורה למים

, דכתיב: "הוי כל צמא לכו למים"?

לומר לך: מה מים,

דרכם הוא לפי טבעם ש

מניחין מקום גבוה

-

והולכין

וזורמים

למקום נמוך,

אף דברי תורה

כך היא דרכם, ש

אין מתקיימין אלא במי שדעתו

נמוכה ו

שפלה

. אבל בגאוותנים - אינה מתקיימת.

ואמר רבי אושעיא: למה נמשלו דברי תורה לשלשה משקין הללו: במים, וביין, ובחלב?

והיכן מצאנו שנמשלו דברי תורה לשלשת משקין אלו?

דכתיב: "הוי כל צמא לכו למים",

הרי שנמשלה תורה למים.

וכתיב

בהמשך אותו מקרא:

"לכו שברו

[לשון קנין הוא]

ואכלו, ולכו שברו בלוא כסף ובלוא מחיר יין וחלב",

הרי שנמשלה תורה ליין וחלב!

לומר לך: מה שלשה משקין הללו, אין מתקיימין

[אינם משתמרים] -

אלא בפחות שבכלים

[בכלים הפשוטים ביותר], שהרי הדרך לשים משקים אלו בכלי חרס פשוטים, ודווקא בכלים אלו הם מתקיימין.

אף דברי תורה, אין מתקיימין אלא במי

שדעתו שפלה

.

כ

פי שמצינו, מעשה שהיה ,

דאמרה ליה ברתיה דקיסר

[שאמרה בתו של הקיסר]

לרבי יהושע בן חנניה

[שהיה אדם מכוער ]:

אי, חכמה מפוארה

-

בכלי מכוער!

כלומר, אין זה מתאים שהתורה המפוארה תהיה בגופו של אדם מכוער.

אמר לה

רבי יהושע בדרך שחוק ורמז:

אי בת מלכא, אבוך במאי רמי חמרא

[אי בת מלך, באילו כלים אביך שומר את היין]?

אמרה ליה: במני דפחרא

[הוא נותן את היין בכלי חרס].

אמר לה

רבי יהושע:

כולי עלמא במאני דפחרא, ואבוך במאני דפחרא

[וכי זה ראוי, שאביך ישמור את יינו בכלי חרס כמו כל פשוטי העם]?!

ונתכוון לרמוז לה, שכשם שהיין משתמר היטב דווקא בכלי מכוער, של חרס, כך התורה משתמרת יותר אצל מי שדעתו שפלה.

אבל בתו של הקיסר, שלא היתה חכמה ביותר, לא נרמזה, אלא הבינה את דבריו כפשוטם, שתמה הוא על כך שהקיסר נותן את יינו בכלים פשוטים וזולים.

ולכן

אמרה ליה

לרבי יהושע:

אלא במאי נירמי

[באילו כלים ניתן את היין]? הרי כולם נותנים את היין בכל חרס!

אמר לה

: נכון שבני אדם פשוטים מניחים את היין בכלי חרס. אבל

כגון אתון דחשביתו

[בני אדם חשובים כמותכם] -

רמו במאני דהבא וכספא

[שימו את היין בכלי זהב וכסף]!

אזלה

[הלכה] בתו של הקיסר,

ואמרה ליה לאבוה

את דברי רבי יהושע, שאין ראוי שהיין שלהם יהיה נתון בכלי חרס. אבל לא אמרה את הדברים בשם רבי יהושע.

רמייא לחמרא במני דהבא וכספא, ותקיף

[ואכן עשו כ"עצתו" של רבי יהושע, נתנו את היין בכלי זהב וכסף - והחמיץ היין].

אתו ואמרו ליה

[באו עבדיו של הקיסר, ואמרו לו שהחמיץ היין].

אמר לה

הקיסר

לברתיה: מאן אמר לך הכי

[מי אמר לך כך], מי נתן לך עצה זו?

אמרה ליה: רבי יהושע בן חנניה

.

קריוהו

[קראו לו, שיבוא להתייצב לפני הקיסר].

אמר ליה

הקיסר:

אמאי אמרת לה הכי?

למה נתת לבתי עצה רעה כזו?

אמר ליה

רבי יהושע:

כי היכי דאמרה לי

-

הכי אמרי לה

[כפי שהיא אמרה לי - כך אמרתי לה]. כלומר, השבתי לה באותו מטבע לשון. שהיא תמהה על כך שהתורה נתונה בכלי מכוער, והשבתי לה, שכשם שהיין משתמר רק בכלי מכוער, כך התורה משתמרת בי יותר מאשר אילו הייתי נאה. אבל בוודאי שלא התכוונתי שאכן יבצעו "עצה" זו.

רצה הקיסר להציל את כבוד בתו, ולכן הוסיף ושאל את רבי יהושע בן חנניה:

והא איכא שפירי דגמירי

[והרי ישנם אף אנשים נאים שהם תלמידי חכמים]!