תענית 30b — התלמוד בעברית

היו

מביאין לו פת חרבה

[יבשה]

במלח,

ו

היה

יושב

בין תנור לכיריים

[שהוא מקום בזוי] - ואוכל את פתו,

ושותה עליה קיתון

[מין כלי]

של מים, ו

נוהג בעצמו צער כל כך, עד ש

דומה כמי שמתו מוטל לפניו

.

תנן התם

[שנינו שם, במסכת ברכות]:

מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב

-

עושין

.

מקום שנהגו שלא לעשות

מלאכה בתשעה באב -

אין עושין

.

ובכל מקום,

בין אם מנהג המקום כך, ובין אם לא,

תלמידי חכמים בטלים

.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: לעולם יעשה כל אדם עצמו כתלמיד חכם,

אף שאינו כזה, ויבטל ממלאכה בתשעה באב, ואין בכך משום גאוה.

תניא נמי הכי

[שנינו אף בברייתא כדברי המשנה] :

רבן שמעון בן גמליאל אומר: לעולם יעשה אדם עצמו כתלמיד חכם, כדי שיתענה

. כלומר, מותר וראוי לאדם לעשות עצמו כתלמיד חכם, בדברים כאלו שאינם מביאים לו תענוג וכבוד, אלא צער.

וביטול מלאכה - צער הוא , ולכן ראוי לכל אדם לנהוג בדבר זה כתלמידי חכמים.

תניא אידך

[שנינו בברייתא אחרת]:

רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל האוכל ושותה בתשעה באב,

חמור הדבר

כאילו אוכל ושותה ביום הכיפורים

,

שאיסור אכילה ושתיה בו מדאורייתא, והאוכל ושותה בו - ענוש כרת.

רבי עקיבא אומר: כל העושה מלאכה

בתשעה באב

-

אינו רואה סימן ברכה

מאותה מלאכה

לעולם

.

וחכמים אומרים: כל העושה מלאכה בתשעה באב, ואינו מתאבל על ירושלים

-

אינו רואה בשמחתה

לעתיד לבוא, כשיבוא המשיח.

שנאמר: "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אהביה

.

שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה"

.

הרי לנו, שרק המתאבלים על ירושלים מחמת אהבתם אליה, יזכו לשמוח בה כשתיבנה במהרה בימינו.

מכאן אמרו: כל המתאבל על ירושלים

-

זוכה ורואה בשמחתה

.

ושאינו מתאבל על ירושלים

-

אינו רואה בשמחתה

.

תניא נמי הכי: כל האוכל בשר ושותה יין ב

ערב

תשעה באב,

בסעודה שמפסיק בה מאכילתו ,

עליו הכתוב אומר: "ותהי עונותם על עצמתם"

.

שנינו במשנתנו:

רבי יהודה מחייב בכפיית

המטה

.

ולא הודו לו חכמים

.

תניא: אמרו לו

חכמים

לרבי יהודה: לדבריך,

שאין ישנים על המטות, אלא על הקרקע, נשים

עוברות

[מעוברות]

ומניקות,

שאינן יכולות לשכב על הארץ -

מה תהא עליהן?

אמר להם: אף אני לא אמרתי

שחייב בכפיית המטה אלא

ב

מי ש

יכול

לעשות כך. אבל נשים, שאינן יכולות לעשות כך, אינן חייבות.

תניא נמי הכי

: באמת לא נחלקו רבי יהודה וחכמים בעניין זה, אם חייב לכפות את המיטה שרגיל לישון עליה, ולשכב על הארץ.

כי

מודה רבי יהודה לחכמים בשאינו יכול

לישן על הקרקע, שאינו צריך לעשות כך.

ומודים חכמים לרבי יהודה ביכול

לישן על הקרקע, שצריך לנהוג כך.

אלא

מאי בינייהו,

במה נחלקו רבי יהודה בחכמים?

איכא בינייהו,

נחלקו בענין זה: האם צריך לכפות גם את

שאר

ה

מטות

שבבית, שאין ישנים עליהן, או לא.

כדתניא: כשאמרו

שצריך

לכפות המטה, לא מטתו בלבד הוא כופה, אלא כל המטות

כולן הוא כופה

.

וזו היא שיטת רבי יהודה. אבל חכמים חולקים בדבר זה, וסוברים שכופה רק את מיטתו, ולא את שאר המיטות שבבית.

אמר רבא: הלכתא כתנא דידן

[ההלכה כמו התנא שלנו], ששנה שנחלקו רבי יהודה וחכמים בעיקר כפיית המיטה. שרבי יהודה סובר שצריך לכפות את המיטה שרגיל לישון עליה,

ולא הודו לו חכמים כל עיקר,

ודעתם שאין צריך לכפות המטות כלל. והלכה כדבריהם, שאין צריך לכפות כלל .

שנינו במשנתנו:

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים

.

שואלת הגמרא:

בשלמא יום הכפורים,

מובן שיום טוב הוא לישראל,

משום דאית ביה

[שיש בו]

סליחה ומחילה,

שהרי הוא ה

יום שניתנו בו לוחות האחרונות

[השניות] לישראל , וניתנה סליחה ומחילה לישראל.

ועל כן, משום שהוא יום סליחה ומחילה, נקבע צום יום הכפורים באותו יום, בעשרה בחודש תשרי, להודיע שמחל הקדוש ברוך הוא, וניחם על הרעה אשר דבר לעשות לעמו .

אלא חמשה עשר באב, מאי היא

[מדוע נקבע יום זה ליום טוב], מה המיוחד ביום זה?

אמר רב יהודה אמר שמואל

: זהו

יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה

.

כי בתורה נאמר: "וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה וגו' ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה, כי איש בנחלת מטה אבותיו ידבקו בני ישראל וגו'".

והיינו, שבנות שירשו את נחלת אביהן [כאשר לא היה לו בן], עליהן להנשא דווקא לבני השבט של אביהן. ואסור להן להנשא לבני שבט אחר, כדי שלא תסוב נחלה ממטה למטה .

ועמדו חכמים והתירו את הדבר, ואמרו שמותר לבנות יורשות נחלה לינשא לבני שבט אחר. והיה הדבר בחמשה עשר באב.

מאי דרוש

[מה דרשו] חכמים, שהתירו את הדבר?

כך דרשו: כתוב:

"זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו'

אך למשפחת מטה אביהם תהינה לנשים וגו'". משמע,

דבר זה,

שבנות שיורשות נחלה צריכות להנשא רק לבני שבטן,

לא יהא נוהג

-

אלא בדור זה,

בדור המדבר .

הגמרא מביאה דעה נוספת בנדון שלנו, מהי השמחה המיוחדת ביום ט"ו באב, שמחמתה נקבע יום זה ליום טוב.

אמר רב יוסף אמר רב נחמן

:

יום

חמשה עשר באב, הוא היום

שהותר

בו

שבט בנימין לבוא בקהל

.

כי במעשה פלגש בגבעה [המסופר בספר שופטים, פרק כ] אסרו ישראל על כל השבטים להשיא בנותיהם לבני שבט בנימין.

שנאמר: "ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר: איש ממנו

[מאיתנו]

לא יתן בתו לבנימן לאשה"

.

מאי דרוש

[מה דרשו] חכמים, שהתירו להנשא לבני בנימין?

אמר רב

: כי נאמר בפסוק "איש

ממנו

לא יתן בתו וגו'". הרי שכך אמרו בני ישראל: אף אחד מאתנו לא יתן בתו לבני בנימין. אבל האיסור הוא דווקא על כל אחד מאיתנו,

ולא

על מי

מבנינו

שיבוא אחרינו.

הגמרא מביאה דעה נוספת בנדון שלנו.

רבה בר בר חנה אמר

בשם

רבי יוחנן

: יום חמשה עשר באב, הוא ה

יום שכלו בו מתי מדבר

. דהיינו, ביום זה נסתיימה הגזירה שגזר הקדוש ברוך הוא על ישראל לאחר מעשה המרגלים, שימותו כולם במדבר.

שמצינו במדרש, שכל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, בכל ערב תשעה באב היה מכריז הכרוז ואומר: צאו לחפור! והיה כל אחד מישראל יוצא וחופר לו קבר, וישן בו כל הלילה. שמא ימות קודם שיחפור, ולא יקברוהו .

למחר בבוקר היה שוב יוצא הכרוז ומכריז: יבדלו החיים מן המתים!

כל מי שהיתה בו נפש חיים, היה יוצא מקברו. והשאר, שמתו, נשארו קבורים בקבריהם.

בשנה הארבעים עשו שוב כך. ובבוקר, כשהכריז הכרוז: יבדלו החיים מן המתים! יצאו כולם חיים מהקברים.

כיון שראו ישראל כך, תמהו ואמרו: שמא טעינו בחשבון החודש, ויום זה אינו תשעה באב! ולכן המשיכו ושכבו בקברים עוד כמה ימים, עד היום שמתמלאת בו הלבנה, שהוא ט"ו באב. ואז היה כבר ברור להם שעבר יום תשעה באב.

כיון שראו שודאי עבר יום תשעה באב, ובכל זאת לא מת אחד מהם, ידעו שחשבון החודש מכוון, אלא שכבר נשלמו אותן ארבעים שנה של הגזירה. ועמדו ועשו את אותו יום ליום טוב .

דאמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר

[עד שלא נסתיימה מיתת אלו שנגזר עליהם שימותו במדבר] -

לא היה

מתייחד מהקדוש ברוך הוא

דבור עם משה

בחיבה .

שנאמר: "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה

למות

-

וידבר ה' אלי"

. משמע, שרק עכשיו אמר משה:

אלי היה הדבור

. בייחוד ובחיבה. אבל עד עתה, שלא נשלמה גזירת מתי מדבר, לא היה מתייחד הדיבור עם משה.

הגמרא מביאה דעה נוספת בנדון שלנו.

עולא אמר

: יום חמשה עשר באב הוא ה

יום שביטל

בו

הושע בן אלה

את ה

פרוסדיות

[שומרים]

שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים,

כדי

שלא יעלו ישראל לרגל

.