תענית 13a — התלמוד בעברית

שואלת הגמרא: מנין לנו שכך הוא סדר הדברים?

איפוך אנא

[אהפוך אני את הסדר], ונאמר שבחצי הראשון של היום קוראין בתורה ובהפטרה, ומבקשים רחמים. ובחצי השני - מעיינים בענייני העיר!

מבארת הגמרא:

לא סלקא דעתך

[אל תעלה על דעתך לומר כך].

דכתיב

שאמר נחמיה בן חכליה:

"ואלי יאספו כל חרד בדברי אלהי ישראל על מעל הגולה וגו'

[ואני יושב משומם עד הערב] ". והיינו, שבאו אליו טובים וכשרים שבעם ישראל להגיד על מעל וחטא בני הגולה, כדי להפרישם מן החטא.

וכתיב

בהמשך המקרא:

"ובמנחת הערב קמתי מתעניתי

ובקרעי בגדי ומעילי ואכרעה על ברכי

ואפרשה כפי אל ה'"

.

ומכך שנחמיה התפלל והתחנן לקראת ערב , משמע שבחצי הראשון של היום - מעיינים בענייני העיר.

אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: כל

איסור רחיצה שאסרו חכמים

שהוא משום אֵבֶל, כגון

צום

תשעה באב

,

שהוא מחמת האבל על חורבן הבית ,

ו

כל שכן

אָבֵל

ממש, שמתו לפניו,

אסור

ברחיצה

בין ב

מים

חמין

ו

בין בצונן

.

ואילו

כל

איסור רחיצה

שהוא משום

איסור

תענוג, כגון תענית צבור,

אזי דווקא

בחמין אסור

לרחוץ, שתענוג הוא לו. אבל

בצונן

-

מותר,

שהרי אין ברחיצה זו תענוג, אלא נקיות בלבד .

אמר רב אידי בר אבין: אף אנן נמי תנינא

[אף אנו שנינו דבר זה במשנתנו]. שהרי כתוב במשנה גבי תענית צבור:

ונועלין את המרחצאות

. משמע שרק רחיצה במרחצאות, שהם חמים, אסור. אבל רחיצה בצונן - מותרת.

אמר ליה אביי

: מה הראיה מלשון המשנה?

ואי

[ואם] היה סובר התנא שאף

בצונן אסור

לרחוץ, דהיינו, שאסור לרחוץ אף בנהרות צוננין, האם

"סוכרין את הנהרות" מבעי ליה למיתני

[היה לו לתנא לשנות]?!

ודאי שאי אפשר לשנות כך, שהרי אין אפשרות לסכור את הנהרות כדי למנוע רחיצה בהם.

והיות ובכל מקרה היה על התנא לשנות "נועלין את המרחצאות", בין אם אסור רק בחמין, ובין אם אף בצונן, אין ראיה מלשון משנתנו .

אמר רב שישא בריה דרב אידי

: באמת מלשון זו אין ראיה. אלא

אבא

[רב אידי, שהיה אביו של רב שישא],

הכי קשיא ליה

במשנתנו:

מכדי תנן

[הרי שנינו] כבר בתחילת המשנה ש

אסור ברחיצה

.

"נועלין את המרחצאות" למה לי?

לשם מה שנה התנא שצריך לנעול את המרחצאות, הרי אם אין רוחצים, ממילא אין שימוש למרחצאות!

אלא לאו שמע מינה

: דווקא

בחמין

שבמרחצאות -

אסור

לרחוץ. אבל

בצונן

-

מותר

. ולכן שנה התנא "ונועלין את המרחצאות", להשמיענו שאסור לרחוץ דווקא במים חמים, כאותם מים שבמרחצאות.

לימא מסייע ליה

[ננסה לומר שיש סיוע] לרב חסדא, שאמר שכל שהוא משום אבל אסור אפילו בצונן, מהברייתא.

שכך שנינו בברייתא:

כל חייבי טבילות,

כגון נדה ויולדת -

טובלין כדרכן

[כפי רגילותן לטבול],

בין בתשעה באב, בין ביום הכפורים

.

ועתה, עלינו לבאר

במאי,

באיזה מים, הם טובלין?

אילימא

שטובלין

ב

מים

חמין,

שהוחמו על גבי האש, אי אפשר לומר כך. כי

טבילה בחמין מי איכא

[האם יֶשְנָה]? והלא מים שהוחמו בכלי על גבי האש -

שאובין

נינהו

[שאובים הם] , ואסור לטבול במים שאובים, אלא צריך לטבול דווקא במי גשמים או מעיינות!

אלא לאו

ודאי שמדובר

בצונן

.

ו

דווקא

חייבי טבילות

-

אין,

אכן, טובלין במים צוננים אף בתשעה באב ויום הכפורים, משום שטבילה בזמנה - מצוה היא , שממהר לטהר עצמו.

אבל

איניש אחרינא

[אדם אחר], שאינו חייב טבילה -

לא

ירחץ אף בצונן!

אמר רב חנא בר קטינא

: אין מכאן ראיה. כי באמת אפשר לומר שבברייתא מדובר בטבילה בחמין - שלא הוחמו בכלי.

וכיצד יתכן כדבר הזה, שהמים חמים בלא שהוחמו בכלי על האש?

לא נצרכה

[לא הוצרכו דברי הברייתא]

אלא לחמי טבריא,

שהם מי מעיין, וחמים הם כבר בנביעתם.

ודווקא חייבי טבילות מותרין בטבילה בחמין. אבל שאר אדם - אסורין בחמין, ומותרין בצונן.

ומקשה הגמרא:

אי הכי, אימא סיפא

[אמור את סוף הברייתא], ששנינו שם, שנחלק ו

אמר רבי חנינא סגן הכהנים,

שאף חייבי טבילות אין טובלין בימים אלו, כי

כדי

[ראוי]

הוא בית אלהינו לאבד עליו טבילה פעם אחת בשנה,

ואפילו טבילת מצוה.

ואי אמרת

[ואם כדבריך, שאתה אומר] ש

בצונן מותר

אף לכל אדם לרחוץ בתשעה באב ויום הכפורים, ואין בכך משום ביטול כבוד בית ה', למה יבטלו חייבי טבילה מטבילתן בימים אלו,

ירחץ בצונן!

אלא על כרחך, שלכל אדם אף בצונן אסור, ורק לחייבי טבילות התירו. ונחלק רבי חנינא ואמר, שאף חייבי טבילות לא יטבלו בצונן, כי כדי הוא בית אלקינו לאבד עליו טבילה!

אמר רב פפא

: באמת אפשר לומר שלכל אדם דווקא בחמין אסור, אבל בצונן - מותר. ולחייבי טבילות התירו גם בחמין. ובאמת רבי חנינא לא בא לאסור על חייבי טבילות רחיצה בצונן, אלא רק בחמין. ואם כן, אם קיימת אפשרות לטבול בצונן, אכן לא תאבד הטבילה, אלא יטבלו בצונן.

ומה שאמר רבי חנינא בברייתא: "כדי הוא בית אלקינו לאבד עליו טבילה", מדובר

באתרא

[במקום]

דלא שכיח צונן

[שאין מצויים מים צוננים לטבול בהם] . שבמקום כזה, אם נאסור טבילה בחמין, לא יוכלו לטבול כלל. ואמר רבי חנינא, שלמרות זאת, כדי הוא בית אלקינו לאבד עליו טבילה.

תא שמע: כשאמרו

חכמים שבתענית צבור

אסור במלאכה, לא אמרו אלא ביום

.

אבל בלילה

-

מותר

במלאכה .

וכשאמרו

שבתענית צבור

אסור בנעילת

הסנדל, לא אמרו אלא

כשהוא

בעיר

.

אבל

כשהולך

בדרך

מחוץ לעיר -

מותר,

כי בהליכה כזו יש סכנה אם לא ינעל מנעלים.

הא כיצד?

היאך ינהגו הולכי דרכים?

כאשר הוא

יוצא לדרך

-

נועל

את הסנדל.

וכאשר

נכנס לעיר

מדרכו -

חולץ

סנדלו.

וכשאמרו

שבתענית צבור

אסור ברחיצה, לא אמרו אלא

גבי רחיצת

כל גופו

.

אבל

לרחוץ

פניו ידיו ורגליו

-

מותר

.

וכן,

כשם שאמרנו חילוקי דינים אלו [כגון החילוק בין ההולך בדרך למי שנמצא בעיר לענין נעילת הסנדל] גבי תענית ציבור, כך

אתה מוצא

חילוקים אלו אף

במנודה

[מי שנידוהו בית דין, שעליו לנהוג מנהגי אבלות ]

ובאָבֵל

.

עד כאן לשון הברייתא.

ועתה, כששנה התנא בברייתא שהוא הדין לענין מנודה ואבל,

מאי לאו

-

אכולהו

[האם אין מדובר על כל החילוקים שהוזכרו], ואף על רחיצה. ואמר, שאף במנודה ואבל, אסור לרחוץ דווקא כל גופו, אבל פניו וידיו מותר!

ובמאי

[ובמה, באיזה אופן מדובר]?

אילימא

[אם נאמר] שמדובר ברחיצה

בחמין,

לא יתכן לומר כך. כי לרחוץ

פניו ידיו ורגליו

במים חמים -

מי שרו

[האם מותר] לאבל?!

והאמר

[והרי אמר]

רב ששת: אָבֵל אסור

אפילו

להושיט

את

אצבעו בחמין!

אלא לאו,

על כרחך שהברייתא מדברת ברחיצה

בצונן!

והרי שנה התנא, שאסור לרחוץ כל גופו, ורק פניו ידיו ורגליו - מותר.

מוכח, שבתענית צבור אסור לרחוץ כל גופו אפילו בצונן!

הגמרא דוחה את הראיה:

לא

. אין מדובר בברייתא בצונן.

לעולם

מדובר בברייתא דווקא

בחמין

. שבאופן זה אסור לרחוץ את כל גופו, ורק פניו ידיו ורגליו - מותר. אבל בצונן - מותר לרחוץ אפילו את כל גופו.

ודקא קשיא לך

[ומה שהוקשה לך] ממה ששנינו:

וכן אתה מוצא במנודה ובאבל,

היאך יתכן לומר שמותר לאבל לרחוץ חלק מגופו בחמין, והרי אפילו להושיט אצבעו בחמין אסור -

אין זו קושיה.

כי מה ששנינו בסוף הברייתא, שאף במנודה ואבל אתה מוצא את החילוקים שהוזכרו גבי תענית -

אשארא קאי

[מדובר על שאר הדברים שנשנו בברייתא]: נעילת הסנדל וסיכה . שבדברים אלו, אף מנודה ואבל - דינם כמו בתענית צבור.

אבל מה ששנינו בברייתא, שאיסור רחיצה בחמין הוא דווקא בכל גופו, אבל פניו ידיו ורגליו מותר - מדובר דווקא בתענית צבור. אבל במנודה ואבל - גם פניו ידיו ורגליו אסור לרחוץ בחמין.

תא שמע, דאמר רבי אבא הכהן משום רבי יוסי הכהן: מעשה

היה,

ומתו בניו של רבי יוסי בן רבי חנינא, ורחץ בצונן כל שבעה

.

הרי לנו שאבל מותר לרחוץ בצונן!

הגמרא דוחה את הראיה:

התם

[שם], במעשה של רבי יוסי בן רבי חנינא -

כשתכפוהו אבליו הוה

[שהיו ימי אבלותו זה אחר זה מיד], כי מתו שני בניו זה אחר זה. והיות והיו ימי אבלותו מרובים יותר מהרגיל, התירו לו לרחוץ בצונן אף בימי אבלותו.

וכפי שמצינו בברייתא, שאם תכפוהו אבליו, מקילים עליו:

דתניא: תכפוהו אבליו בזה אחר זה,

ומשום כך

הכביד שערו

[שערו נעשה רב, והוא מכביד עליו], שהרי אבל אסור בתספורת -

מיקל בתער

[מותר לו לדלל במקצת את שערו בתער].

ו

כמו כן, למרות שאבל אסור לכבס בגדיו, מכל מקום אָבֵל כזה, שתכפוהו אבליו,

מכבס כסותו במים

.

אמר רב חסדא

: דווקא

בתער,

שהוא דרך שינוי [שהרי באופן הרגיל מספרים את השערות על ידי מספריים], התירו לו להקל שערו.

אבל לא

התירו לו להקל

במספרים

כדרכו.

וכן מה שהתירו לו לכבס כסותו, היינו דווקא

במים

.

ולא בנתר

, ולא בחול,

שדרך לכבס בהם, לפי שהם מלבנים את הכביסה ביותר.

אמר רבא: אָבֵל מותר לרחוץ בצונן כל שבעה, מידי דהוה אבשרא וחמרא

[כפי שהוא מותר בבשר ויין], שתענוג הם כצונן.