תענית 12b — התלמוד בעברית

אמר רב אשי

: מתנמנם היינו

נים ולא נים, תיר

ולא תיר

[ישן ולא ישן, ער ולא ער] .

דקרו ליה ועני

[כשקוראים לו - הוא עונה],

ולא ידע אהדורי סברא

[ואם מבקשים ממנו דבר שצריך מחשבה וסברא, אינו יודע להשיב].

וכי מדכרי ליה

-

מדכר

[וכאשר מזכירים לו את הסברא - נזכר]. באופן כזה - הרי הוא מתנמנם.

אמר רב כהנא אמר רב: יחיד שקיבל עליו תענית סתם,

ואינו יודע אם נתכוין לתענית יחיד או לתענית צבור -

אסור בנעילת הסנדל

כמו בתענית צבור.

והטעם, משום ש

חיישינן

[אנו חוששים]

שמא תענית צבור קיבל עליו

.

היכי ליעבד

[היאך יעשה] כדי שיהיה ברור שקיבל עליו תענית יחיד?

אמר רבה בר רב שילא: לימא הכי

[שיאמר כך] בזמן קבלת התענית:

"למחר אהא לפניך

[אהיה לפניך, לפני הקדוש ברוך הוא]

בתענית יחיד"

.

אמרו ליה רבנן לרב ששת: הא קא חזינן רבנן דמסיימי מסנייהו ואתו לבי תעניתא

[הרי אנו רואים שחכמים נועלים מנעליהם בתענית צבור, ובאים כך לבית התענית], והרי בתענית ציבור אסורים בנעילת הסנדל!

[ובאמת טעמם משום שהם סוברים כשמואל, שאמר ליל שאין תענית צבור בבבל].

איקפד

[הקפיד] רב ששת על אותם חכמים הנוהגים כך, לבוא במנעליהם ביום התענית,

ואמר להו

[להם], לאותם חכמים שסיפרו לו על כך:

דלמא מיכל נמי אכול

[שמא הם גם אוכלים בתעניתם]?!

[והטעם שהקפיד, משום שהוא אינו סובר כשמואל שאמר שאין תענית צבור בבבל].

ועתה מביאה הגמרא הנהגות שונות שנהגו האמוראים בענין נעילת הסנדל בתענית.

אביי ורבא מעיילי כי מסיימי אפנתא

[נכנסו לבית המדרש ביום התענית, כשהם נעולים במין מנעל רך וקל ]. כי הם סוברים שביום התענית אסור ללכת דווקא במנעלים של עור .

מרימר ומר זוטרא מחלפי דימינא לשמאלא, ודשמאלא לימינא

[החליפו את מנעל רגל ימין לרגל שמאל, ואת של רגל שמאל - לרגל ימין] .

רבנן דבי רב אשי

[החכמים של בית רב אשי]

נפקי כי אורחייהו

[יצאו נעולים במנעליהם כדרכם], ולא שינו כלל.

והטעם, משום ש

סברי כי הא דאמר שמואל

[כי הם סוברים כדברי שמואל], ש

אין תענית צבור בבבל

-

אלא תשעה באב בלבד

.

אמר רב יהודה אמר רב: לוה אדם תעניתו

-

ופורע

לאחר מכן . כלומר, יכול אדם לנהוג בתענית כמו בהלוואה. והיינו, שאם קיבל עליו תענית, ואינו יכול להתענות עתה , יכול לקבלה עליו כהלואה, שיהא מוטל עליו חוב להתענות. ולאחר מכן, כשיוכל להתענות, יפרע חובו - ויתענה.

ממשיך ואומר רב יהודה:

כי אמריתה קמיה דשמואל

[כאשר אמרתי דבר זה לפני שמואל],

אמר לי: וכי נדר קבל עליה, דלא סגי דלא משלם

[וכי קבל עליו נדר, שאי אפשר שלא ישלם את נדרו]?

לא כן. אלא

לצעורי נפשיה קביל עליה

[קיבל עליו לצער עצמו בתענית].

אי מצי

-

מצער נפשיה

.

אי לא מצי

-

לא מצער נפשיה

[אם הוא יכול, יצער עצמו ויתענה. ואם לאו, לא יצער עצמו, ולא יתענה] .

איכא דאמרי

[יש האומרים] באופן שונה את מימרתו של רב יהודה בשם רב:

אמר רב יהודה אמר רב: לוה אדם תעניתו

-

ופורע

.

כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר לי: פשיטא!

פשוט שכך הוא הדין

! לא יהא

קבלת התענית

אלא נדר!

ו

נדר, מי לא מצי

בעי לשלומי ומיזל למחר וליומא אחרינא

[האם אין הנודר יכול לשלמו למחר וליום אחר]? כמו כן בנדון שלנו, ודאי שיכול לשלם את התענית ביום אחר.

רב יהושע בריה דרב אידי איקלע לבי רב אסי

[הזדמן לביתו של רב אסי].

עבדו ליה עגלא תילתא

[הכינו לכבודו עגל משולש ].

אמרו ליה

בני ביתו של רב אסי לרב יהושע:

ליטעום מר מידי

[יטעם אדוני דבר מה]!

אמר להו: בתעניתא יתיבנא

[יושב אני בתענית], ואסור לי לאכול.

אמרו ליה: ולוזיף מר, וליפרע

[שילוה אדוני את התענית, ויפרע ביום אחר]! כלומר, הפסק עתה את תעניתך ואכול עמנו, ופרע את חוב התענית המוטל עליך - ביום אחר!

האם

לא סבר מר להא דאמר רב יהודה אמר

רב

[האם אינך סובר את דברי רב יהודה בשם רב], ש

לוה אדם תעניתו

-

ופורע?

אמר להו

: התענית שאני יושב בה -

תענית

על

חלום

לא טוב

הוא

.

ואמר רבה בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: יפה תענית לחלום

-

כאש לנעורת

.

ואמר רב חסדא: ו

מה שתענית מועילה כל כך לחלום - היינו דווקא אם מתענה

בו ביום

שחלם בו .

לכן איני יכול ללוות את התענית ולפרוע אותה ביום אחר, כי תענית חלום מועילה דווקא באותו יום שחלם בו .

ואמר רב יוסף: ואפילו בשבת

,

שאסור להצטער בה, יכול להתענות תענית חלום, כדי שיתבטל צער גופו.

אמנם, למרות שמותר להתענות תענית כזו בשבת, מכל מקום - הרי ביטל מצות "עונג שבת". ולכן שואלת הגמרא,

מאי תקנתיה

[מה תקנתו] אם התענה בשבת? כיצד יכפר על כך? ואומרת הגמרא:

ליתיב תעניתא לתעניתא

[ישב בתענית ביום ראשון , כנגד אותה תענית שהתענה בשבת ], ובכך יכפר על כך שביטל מצות עונג שבת.

מתניתין:

שנינו במשנה הקודמת, שאם לא ירדו גשמים עד ראש חודש כסלו, בית דין גוזרין שלש תעניות על הציבור. ותעניות אלו - קלות הן. שאוכלים כל הלילה, ואף ביום - אסורים רק באכילה ושתיה. אבל אין חייבים בשאר עינויים.

עברו

תעניות

אלו

-

ולא נענו

עדיין בירידת גשמים,

בית דין גוזרין שלש תעניות אחרות על הצבור

. ותעניות אלו - חמורות יותר הן, ולכן:

אוכלין ושותין

רק

מבעוד יום,

אבל בליל יום התענית - אסורים באכילה ושתיה ,

ואסורין במלאכה

, וברחיצה, ובסיכה, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה,

ונועלין את המרחצאות

.

עברו

גם שלש תעניות

אלו

-

ו

עדיין

לא נענו, בית דין גוזרין עליהן

[על הציבור]

עוד שבע

תעניות.

שהן,

סך כל התעניות שהזכרנו: שלוש תעניות הראשונות, שלוש אמצעיות, ושבע אחרונות -

שלוש עשרה תעניות על הצבור

.

הרי

תעניות

אלו,

שבעת ימי התענית האחרונים,

יתרות על

התעניות

הראשונות

[חומרה יתירה יש בהן לעומת כל התעניות הקודמות] בשני דברים:

א

.

שב

תעניות

אלו מתריעין

[בגמרא להלן יתבאר האם הכוונה להתרעה בתפילה וצעקה, או לתקיעה בשופרות ], ב.

ונועלין

לחלוטין למשך כל יום התענית

את

פתחי

החנויות

של דברי מאכל ושתיה [מה שאין כן בתעניות הקודמות, שלמרות שאסורים באכילה ושתיה, מכל מקום מותר לפתוח את החנויות, ומותר להכנס ולקנות בהן דברי מאכל].

ואימתי יהיו מותרים בעלי החנויות לשוב ולפתוח את חנויותיהם?

ב

יום התענית שחל ביום

שני

בשבוע,

מטין

[פותחים קצת את פתחי חנויותיהם ]

עם חשיכה

[לעת ערב].

והטעם שאין מטין כל היום, כדי שיראו בני אדם שהחנויות סגורות - ויצטערו. ורק לעת ערב פותחין קצת, כדי שיהיה להם מה לאכול בלילה .

ו

לעומת זאת,

ב

יום התענית שחל ביום

חמישי

בשבוע -

מותרין

לפתוח חנויותיהם לגמרי, ובמשך כל היום ,

מפני כבוד השבת

[כדי שיוכלו לקנות צרכי שבת].

עברו

גם ימי תעניות

אלו

-

ולא נענו,

אין גוזרים תעניות נוספות על הציבור.

אבל

ממעטין במשא ומתן, בבנין, ובנטיעה

, באירוסין

, ובנישואין

,

ובשאילת שלום בין אדם לחבירו, כבני אדם הנזופין למקום

["נזופין" - לשון גערה. והיינו כאילו גער בהם הקדוש ברוך הוא].

דין זה נאמר לגבי כלל הציבור.

אבל

היחידים

[תלמידי חכמים]

חוזרין ומתענין

גם לאחר שעברו כל ימי התעניות שגזרו על הציבור עד

שיצא

[שיעבור] כל חודש

ניסן

.

אבל לאחר שיצא חודש ניסן, אין מתפללים עוד על הגשמים. כי אם

יצא

חודש

ניסן

, וירדו

אז

גשמים

-

סימן קללה

הוא , ולא ברכה .

שנאמר

שאמר שמואל לעם ישראל, כאשר המליכו את שאול:

"הלוא קציר חטים היום וגו'

אקרא אל ה' ויתן קלות ומטר ודעו וראו כי רעתכם רבה וגו'". הרי שירידת גשמים בקיץ - סימן קללה היא .

גמרא:

שואלת הגמרא:

בשלמא כולהו,

כל הדברים שהוזכרו במשנה, שאסורין בתענית -

אית בהו תענוג

[יש בעשייתן תענוג]:

רחיצה, וסיכה, ותשמיש המטה

. ולכן אסור לעשותם ביום התענית.

אבל מלאכה,

למה אסור בעשייתה? והרי

צער הוא

לעשות מלאכה!

אמר רב חסדא אמר רב ירמיה בר אבא: אמר קרא: "קדשו צום קראו עצרה אספו זקנים",

דימה הכתוב צום -

כעצרת

[היינו חג השבועות ושמיני עצרת, שמכונים בשם "עצרת"].

מה עצרת

-

אסור בעשיית מלאכה,

שהרי יום טוב הוא,

אף תענית

-

אסור בעשיית מלאכה

.

אי

[שמא תאמר], כיון שאנו מדמים תענית לעצרת לענין איסור מלאכה, נמשיך ונדמה אותם גם לענין אחר, ונאמר:

מה

גבי

עצרת

איסור המלאכה מתחיל

מאורתא

[מהערב], מליל יום טוב,

אף

ב

תענית נמי

יתחיל איסור המלאכה

מאורתא

[מהערב]!

אמר רבי זירא: לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי ירמיה בר אבא

[רבי ירמיה בר אבא פירש לי את הענין]:

אמר קרא

בענין צום [במקרא דלעיל]: "קדשו צום וגו'

אספו זקנים"

. הרי שדימה הכתוב צום -

דומיא דאסיפת זקנים

[בדומה לאסיפת זקנים, כינוס החכמים בבית הכנסת].

וכך אנו דורשים את הדמיון וההשוואה בין צום לאסיפת זקנים:

מה אסיפת זקנים

-

ביום

היא, שהרי בלילה כל אחד נמצא בביתו, ואינם נאספים,

אף צום נמי

מתחיל

ביום,

ולא מהערב.

שואלת הגמרא: אם כך, אם אנו מדמים את הצום לאסיפת זקנים, נמשיך על דרך זו,

ואימא

[ונאמר] שהצום מתחיל

מטיהרא

[מהצהרים ], שהרי אין דרך הזקנים להתאסף השכם בבוקר, אלא רק בצהרים?

אמר רב שישא בריה דרב אידי

: מה ששנינו במשנה, שאסורים בעשיית מלאכה במשך כל היום -

מסייע ליה לרב הונא, דאמר

ש

מצפרא כינופיא

[שכבר מהבוקר של יום התענית - נאספין כולם בבית הכנסת], וכפי שיבואר להלן.

שלכן פשוט לתנא שאיסור מלאכה - כל היום הוא, משום שאנו מדמים את הצום לאסיפת זקנים, ואסיפת זקנים - מהבוקר היא .

היכי עבדי

[היאך עושין את סדר יום התענית]?

אמר אביי: מצפרא עד פלגא דיומא

-

מעיינינן במילי דמתא

[מהבוקר עד חצות היום, מעיינים בענייני העיר], אם יש גזל וחמס ביניהן, ומפייסים את אלו שנעשה עימם עוול.

מכאן ואילך

[מחצות היום ואילך], מחלקים את הזמן שנותר מהיום לשני חלקים:

רבעא דיומא

[רבע יום, דהיינו, חצי מחצי היום שנותר]

קרינן בספרא

[קוראין בספר תורה] "ויחל משה",

ואפטרתא

[ומפטירין] הפטרת "דרשו ה' בהמצאו" [כפי שאנו נוהגים בזמננו בתעניות].

מכאן ואילך

[מסוף החצי הראשון של חצי היום שנותר] עד סוף היום -

בעינן רחמי

[מתפללים ומבקשים רחמים] .

שנאמר: "ויקומו על עמדם ויקראו בספר תורת ה' אלהיהם רבעית היום, ורבעית מתודים ומשתחוים לה' אלהיהם"

.

הרי לנו שרביע היום קראו בתורה, ורביע היום היו מתודים ומבקשים רחמים .