סוכה 13b — התלמוד בעברית

אלא אימא,

הכל דין אחד הוא, וכך היתה כוונת הברייתא לומר: ואינו פסול,

עד שתהא תחילתו כשיריו,

תחילת איגודו כמו שיריו, דהיינו

אחד.

אבל אם אגד בתחילה שנים, והאחד נפל לאחר זמן, כשר להזאה.

דרש מרימר: הני איסורייתא דסורא

[חבילי קנים הנמכרים במנין, ועושים את החבילות במנין מסוים למוכרם בשוק],

מסככין בהו,

ואין לפוסלם כשאר חבילות שפסלו חכמים משום גזירת אוצר.

כי

אף על גב דאגדן

[שקשר בחבילה],

למנינא בעלמא

בשעת המכירה

הוא דאגדן.

כלומר, לא נקשרו אלא לשעת המכירה, לידע את מנין הקנים שבחבילה, ומיד כשיבא לביתו יתיר את אגדן. ולפיכך אין לגזור שמא יקח מאותן חבילות כדי ליבש וימלך עליהן לשם סכך, כיון שאין דרך להצניען ליבוש בעודן אגודים. ולא גזרו אלא בחבילי קש ועצים המוזכרים במשנה, שהרגילות היא להניחן ליבוש בעודם אגודים.

אמר רבי אבא: הני צריפי דאורבני,

כמין כוך עגול עשוי מענפי ערבה הקלועים זה בזה, רחב מלמטה וצר מלמעלה, ולמעלה קושרים את כל הענפים בקשר אחד, ומשמשים מחבוא לציידי עופות.

כיון שהותרה ראשי מעדנים

הקשר העליון

שלהן

בלבד, אף שלא התיר את קליעתם,

כשרין

לסיכוך, ואינם פסולים משום חבילות.

ומקשה הגמרא:

והא אגידי מתתאי

הרי עדיין אגודים הם מלמטה, שהיו קולעים אותם מלמטה על ידי חבל כעין מחצלת, ומדוע כשרים הם לסיכוך?!

אמר

[מישב]

רב פפא: דשרי להו.

אכן מדובר שהתיר גם את הקשר התחתון המחבר את שני ראשי הקליעה. והחידוש הוא, כי על אף שהחוט עדיין עובר בין הקנים ומחברם זה לזה, אין זו חבילה, הואיל ואינה קשורה.

רב הונא בריה דרב יהושע

פירש באופן אחר:

אפילו תימא דלא שרי להו,

כשרים הם אפילו לא התיר את הקשר התחתון. והטעם: לפי ש

כל אגד שאינו עשוי לטלטלו,

שאין ראוי לטלטל את הדבר על ידו, כצריף זה אחר שהותר הקשר העליון, שאם יטלטלנו הרי הוא ניתק מאליו,

לא שמיה אגד.

אמר רבי אבא אמר שמואל

: אותם

ירקות

[חזרת, עולשין, תמכא, חרחבינא וכדומה],

שאמרו חכמים

ש

אדם יוצא בהן ידי חובתו,

של מצות אכילת מרור

בפסח, מביאין את הטומאה.

כלומר, אם סיכך בהם, והיה מת מצד אחד, הרי הם מביאים את הטומאה על הכלים, כדין אוהל.

כאשר נמצאים מת וכלים תחת "אוהל" אחד, מביא האוהל את טומאת המת על הכלים שלצד המת.

מת שהיה מוטל באוהל, והיו כלים מונחים על גבי האוהל, לא נטמאו הכלים שעליו, היות והאוהל חוצץ בפני הטומאה. ובלבד, שיהיה האוהל עשוי מדבר שאינו מקבל טומאה.

וירקות אלו, כיון שאינם נחשבים למאכל אדם, ורק נאכלים למצות אכילת מרור מחמת מרירותם, הרי הם אינם מקבלים טומאה. ולכן אם הם מאהילים על המת, ויש כלים מעליהם, יכולים הירקות הללו לחצוץ בין טומאת המת לבין הכלים שמעליהם.

ו

מכל מקום, גזרו חכמים, ש

אין

הירקות הללו

חוצצין בפני הטומאה.

שאם עשה מהם אוהל כשהם לחים, והיה מת באוהל, וכלים מונחים על גבי האוהל, גזרו חכמים שלא יחשבו עלין אלו כאוהל לחצוץ בפני הטומאה, אלא הטומאה בוקעת ועולה ומטמאת את הכלים. וטעם הדבר יתבאר להלן.

ו

כמו כן

פוסלין

ירקות אלו

בסוכה

מדרבנן

משום אויר.

הלכה היא בסוכה, שאם סיכך סוכתו בסכך פסול רחב ארבעה טפחים, הסוכה פסולה. אבל אם הניח מקום שלא סיככו כלל, אפילו היה רוחבו שלושה טפחים בלבד, סוכתו פסולה. ועלין אלו, מעיקר הדין, הואיל והם ראויים למאכל אדם ומקבלים טומאת אוכלין, הרי הם פסולים לסיכוך, ופוסלים מדאורייתא את הסוכה בארבעה טפחים. וגזרו חכמים, לדון סכך זה כאויר הפוסל את הסוכה בשלושה טפחים. וטעם הדבר יתבאר להלן.

מאי טעמא

פסולין הם לסיכוך, ואינם חוצצין בפני הטומאה, אף כשהם לחים?

מבארת הגמרא: גזירת חכמים היא,

כיון

שירקות אלו דקים הם, ודרכם

דלכי יבשי, פרכי ונפלי,

כשיתייבשו, עליהן נופלים מהן, יש לחוש, שמא אם נתיר לו לסכך בהם בעודם לחים, יסמוך עליהם לסיכוך גם לכשיתייבשו ותהיה חמתה מרובה מצילתה. ועל כן אמרו חכמים, כי אף קודם שיבשו,

כמאן דליתנהו דמי,

כאילו אינם. ומטעם זה גזרו גם כן שלא יחצצו בפני הטומאה בעודם לחים, על אף שמן התורה הם חוצצים.

ואמר רבי אבא אמר רב הונא

:

"ידות האוכלין", שהם העוקצין המחוברים עמהם, כגון הקש שאוחזים בו כשנוטלים את השיבולים, הרי הם מביאים טומאה לאוכלין, ומיטמאין עם האוכלין. שאם נגעה טומאה ב"יד" של האוכל, נטמא האוכל, ואם נגעה הטומאה באוכל, הרי היד כמוהו.

אבל,

הבוצר

ענבים

ל

דורכם ב

גת,

לעשות מהם יין,

אין לו ידות.

לפי שאין העץ המחובר בענבים חשוב כבית יד לענין טומאה, הואיל והבוצר אינו צריך לבית יד, ולא ניחא לו בו. ולא נתרבה בית יד לטומאה, אלא יד הצריכה לכלי או לאוכל.

ורב מנשיא בר גדא אמר רב הונא

:

הקוצר

תבואה

לסכך

של סוכה, ויש בה קשין וראשי שבלים, שבהם גרעיני התבואה, שהם אוכל,

אין לו ידות.

אין הקשים חשובים בית יד לראשי השבלים, הואיל ולא ניחא ליה שיהיו הקשים מחוברים לראשי השבלים, לפי שהם אוכל, והאוכל פסול לסיכוך, הואיל והוא מקבל טומאה, ולכן עדיף היה לו אילו לא היה מחובר הקש לשבלים כלל. ואין הסכך כשר אלא משום שהקשים רבים על השבלים, כך שהאוכל בטל בהם מדין ביטול ברוב.

ומבארת הגמרא:

מאן דאמר קוצר

לסכך אין לו ידות,

כל שכן בוצר

ענבים לגת אין לו ידות,

ד

הרי

לא ניחא ליה

בהן,

דלא נימצייה לחמריה,

שלא יספגו השריגים את היין לאחר דריכת הענבים.

אבל

מאן דאמר בוצר

לגת, הוא

שאין לו ידות,

דוקא שם אמר זאת,

אבל קוצר

לסכך

יש לו ידות,

היות

דניחא ליה

בראשי השבלים

דליסכך בהו, כי היכי דלא ליבדרן.

כלומר, ניחא לו בראשי השבלים, שהם אוכל, המחוברים בהם מפני שהם מוסיפים לקשים כובד, ואם יפריד את ראשי השיבולים מן הקשים, שמא יתפזרו הקשים וילכו לאיבוד.

ועתה דנה הגמרא:

נימא,

האם יש לנו לומר, כי מה

ד

אמר

רב מנשיא בר גדא,

קוצר לסכך אין לו ידות, מחלוקת

תנאי היא?

דתניא: סוכי

ענפי

תאנים, ובהן תאנים,

וכן

פרכילין

זמורות

ובהן ענבים,

וכן

קשין ובהן שבלים,

וכן

מכבדות

ענפי דקל

ובהן תמרים,

דין

כולן

לענין סיכוך הוא:

אם

היתה

פסולת מרובה על האוכלין,

הרי הסוכה

כשרה.

לפי שהאוכל בטל ברוב הסכך הכשר. ובכלל הפסולת אף כדי שיעור בית יד.

ואם לאו,

הרי היא

פסולה,

שהרי האוכלין הם דבר המקבל טומאה ופסול לסכך בו.

אחרים אומרים

: לא די בכך שירבו הקשין הכשרים לסיכוך על השבלים שהם אוכל, אלא אין הסכך כשר

עד שיהו קשין מרובין

גם

על הידות.

כלומר, גם על שיעור בית יד מן הקשין,

ו

גם

על האוכלין,

כיון שדין הידות הוא כדין האוכלים.

מאי לאו, בהא קא מיפלגי

;

דמר,

אחרים [שהוא רבי מאיר]

סבר,

כל אותן מינים

יש להן

חשיבות של

ידות,

ונמצא שאף הידות פסולות לסכך בהן, היות ואף הן מקבלות טומאה, וצריך שיתבטלו אף הן בפסולת שתרבה עליהן.

ומר,

תנא קמא

סבר: אין להן ידות,

וכשאר הפסולת הוא, וכשר כולו לסיכוך.

ומבארת הגמרא:

לרבי אבא,

הסובר שרק הבוצר לגת אין לו ידות, אבל הקוצר לסכך יש לו ידות,

ודאי תנאי היא.

שהרי אין דבריו מתקיימים אלא כאחרים, ואילו תנא קמא ודאי חולק על דבריו, ולשיטתו הקוצר לסכך אין לו ידות. אבל

לרב מנשיא בר גדא,

הסובר שהקוצר לסכך אין לו ידות,

מי לימא תנאי היא?

או שמא יש מקום לומר, כי אף אחרים מודים לדבריו.

אמר לך רב מנשיא: דכולי עלמא סברי, הקוצר לסכך אין לו ידות.

ו

מה שאמרו אחרים שאף הידות פסולות לסיכוך,

הכא

בברייתא,

במאי עסקינן, כגון שקוצצן לאכילה.

שיש לו צורך בחיבור הידות לאוכל,

ו

אחר כך

נמלך עליהן לסיכוך.

ולפיכך סוברים אחרים שאין מחשבתו לבד מועילה להפקיע מהן שם ידות, ועדיין מקבלות טומאה הן.

ומקשה הגמרא:

אי

מיירי ב

קוצצן לאכילה, מאי טעמייהו דרבנן,

דהיינו תנא קמא, הסובר שאין ידות צריכים ביטול?

וכי תימא

טעמו של תנא קמא הוא, שאף על פי שמתחילה היה להן תורת ידות, מכל מקום,

קסברי רבנן, כיון דנמלך עליהן

עתה

לסיכוך,

ושוב אין לו צורך באוכל ובחיבור הידות להם,

בטלה ליה מחשבתו

הראשונה, ונפקע מהם דין ידות.

לא יתכן לפרש כן!

שהרי,

ומי בטלה ליה

ה

מחשבה

הראשונה לאכילה, שהורידה לידות דין קבלת טומאה,

בהכי,

במחשבתו לסכך בהן?