סוכה 13a — התלמוד בעברית

כיון

ד

אותם "שווצרי",

סרי ריחייהו,

ריחם רע, ואם יסכך בהם את סוכתו,

שביק להו, ונפיק.

יעזוב בעל הסוכה את סוכתו באמצע החג, וילך וישוב לביתו. ועל כן גזרו חכמים שלא לסכך בהם לכתחילה.

אמר רב חנן בר רבא: הני היזמי והיגי

מיני קוצים הם,

מסככין בהו,

לפי שאינם אוכל, ואינם מקבלים טומאה

.

אביי אמר: בהיזמי מסככינן,

אבל

ב

מין הנקרא

היגי, לא מסככינן.

מאי טעמא? כיון ד

אותם "היגי",

נתרי

טרפייהו

עליהן נושרים ומצערים אותו. ולפיכך יש לחוש שמא אם יסכך בהם את סוכתו,

שביק לה ונפיק.

יעזוב בעל הסוכה את סוכתו, וישוב לביתו. לכן גזרו חכמים, שלא לסכך בהם לכתחילה.

אמר רב גידל אמר רב: האי אפקותא דדיקלא,

אותם דוקרנים היוצאים מן הדקל סמוך למקום חיבורו לקרקע,

מסככין בהו,

ואין בהם משום איסור סיכוך בחבילות.

ד

אף על גב דאגידי,

מחוברים הם יחד בצידם התחתון, ועשויים כחבילה, מכל מקום כשרים הם, כי

אגד בידי שמים לא שמיה אגד.

ואינה קרויה חבילה אלא אם נקשרה בידי אדם.

ו

אף על גב דהדר אגיד להו,

שחזר הוא עצמו וקשר אותם מלמעלה כדי שלא יתפצלו לכאן ולכאן, אין הם נאסרים משום חבילה, כי

איגד בחד, לא שמיה אגד.

דבר יחידי אינו נחשב כאגודה אף אם כורך סביבו חבלים וקושרו, עד שיאגוד דבר אחר עמו. ולכן, "אפקותא דדקלא", הואיל ומחוברים הם זה לזה מצידם התחתון בידי שמים, הרי הם כדבר אחד, ואינם נחשבים כאגודה אפילו קשרם מצידם העליון.

אמר רב חסדא אמר רבינא בר שילא: הני דוקרי דקני,

[כעין אפקותא דדקלא הוא, אלא זה בשל קנים וזה של דקלים],

מסככין בהו,

ואין בהם פסול חבילה.

ו

אף על גב דאגידי נינהו

[אגודים הם מצידם התחתון],

אגד בידי שמים לא שמיה אגד.

ו

אף על גב דהדר אגיד להו

שחזר וקשרם מצידם העליון,

איגד בחד לא שמיה אגד.

תניא נמי הכי: קנים ודוקרנין, מסככין בהן.

ואם תפרש כפשוטו, ששתי הלכות לימדתנו הברייתא, והיינו, שמסככין גם בקנים וגם בעצים [דוקרנין זה מין עץ, כמו "יחפור בדקר, ויכסה", ביצה ב א], אם כן קשה,

"קנים"

שנקט התנא,

פשיטא,

ומדוע הוצרך התנא להשמיענו שמסככין בהם?

אלא על כרחך,

אימא: קנים של דוקרנין,

כלומר, "דוקרי דקני" - בחלק התחתון של הקנים סמוך לקרקע יוצאים דוקרנים קטנים המחוברים זה לזה, וקא משמע לן, שאין הם נידונים כחבילה, ולפיכך

מסככין בהן.

ואמר

עוד

רב חסדא אמר רבינא בר שילא

[מובא כאן אגב מימרתו הקודמת]:

הני מרריתא דאגמא,

חזרת הגדילה ב"אגם", באחו,

אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח

למצות מרור.

ומקשה הגמרא:

מיתיבי

ממה ששנינו בברייתא:

"אזוב"

שנאמר בתורה בכל מקום, הוא אזוב "סתם",

ולא אזוב יון, ולא אזוב כוחלי

[שם מקום ],

ולא אזוב מדברי, ולא אזוב רומי, ולא

כל

אזוב

אחר

שיש לו שם לווי,

שאינו נקרא "אזוב" סתם, אלא יש לו שם לווי.

וכמו כן לגבי מצות מרור נאמר בתורה, על "מרורים" יאכלוהו, ללא שם לווי, ואם כן, אין לקיים מצות מרור ב"מרריתא דאגמא", הואיל והיא נקראת בשם לווי, ולא "מרור" סתם.

אמר אביי

: כלל זה יהיה נקוט בידך:

כל שנשתנה שמו

ואינו "סתמי", אלא יש לו שם לווי, והיה זה כבר

קודם מתן תורה, ובאתה תורה והקפידה עליו,

שאמרה "מרורים" סתם, ומשמע בלא שם לווי,

(בידוע)

זהו

שיש לו שם לווי.

כלומר, שם לווי שלו פוסלו למצות מרור, הואיל והזכירה התורה מרור סתם, ולא הזכירה גם אותו. אבל אם נשתנה שמו אחר מתן תורה, אם כן אין ראיה מכך שלא הזכירתו התורה בשמו, הרי הוא בכלל אותו מרור "סתם" שאמרה תורה.

והני

"מרריתא דאגמא"

לא נשתנה שמייהו קודם מתן תורה כלל.

רבא אמר

לישב באופן אחר:

הני "מרריתא סתמא" שמייהו.

כלומר, מרור זה אינו קרוי "מרריתא דאגמא", אלא מרריתא סתם.

והאי דקרי להו "מרריתא דאגמא",

אין זה אלא ציון מקום,

משום דמשתכח באגמא,

שמצויים הם באגם.

לעיל נתבאר, כי אם אגד דבר יחידי, אין זו "אגודה" לפוסלה לסכוך משום חבילה.

אמר רב חסדא

: כמו כן לענין "אגודת אזוב", האמורה בתורה לענין הזאת "מי חטאת", [מים שמעורב בהם אפר פרה אדומה] שמים אותם על הטמא באמצעות אגודת אזוב, שהיא אגודה של כמה קלחי אזוב -

איגד בחד,

אגד בד יחידי -

לא שמיה אגד.

שלש

בדים קשורים יחד -

שמיה אגד.

שנים

בדים קשורים -

מחלוקת רבי יוסי ורבנן

היא, האם נחשבים הם כחבילה ואגודה.

דתנן

[פרה יא ט]:

מצות אזוב

להזאת מי פרה שאמרה תורה "ולקח אזוב, וטבל במים איש טהור, והזה על האוהל", נעשית ב

שלשה קלחים,

שורשים של איזוב,

ובהן שלשה גבעולין,

גבעול לכל קלח. [והלכה זו נלמדת בגזירה שווה, ממה שאמרה תורה בפסח מצרים "ולקחתם אגודת אזוב", ואין אגודה פחות משלושה].

רבי יוסי אומר: מצות אזוב

-

שלשה גבעולין, ושיריו שנים.

כלומר, אם נפל אחד מן שלשת גבעולי האגודה לאחר זמן, ונשארו שני גבעולים בלבד, הרי הם כשרים להזאה.

ו"גרדומיו",

שייריו,

כל שהוא.

כשמזין בו פעמים הרבה, מתוך שגבעוליו רכים הרי הם משתברים. ואם נשאר באגודה אפילו כל שהוא, הרי זה כשר להזאה, ובלבד שישתייר מכל אחד מהם כלשהוא, שתהיה אגודתו קיימת.

קא סלקא דעתין,

סברה הגמרא לפרש את דברי רב חסדא, שלשיטת רבי יוסי שנים קרויים אגד, ולרבנן רק שלושה קרויים אגד, וכך למד רב חסדא את המשנה:

מד

אמר רב יוסי

"שיריו" שנים,

ודאי אף

תחילתו נמי

כשר בדיעבד ב

שנים.

לפי ש"אגודה" דיה בשנים.

והאי דקתני "שלשה",

אינו אלא לכתחילה,

למצוה

בעלמא.

ומדרבי יוסי

אומר שצריך

"שלשה" למצוה,

הרי ש

לרבנן "שלשה"

שאמרו הוא

לעכב,

דסברי שאין אגודה פחות משלושה. שאם לא כן, אלא אף הם לא הצריכו שלושה אלא למצוה, מה בא רבי יוסי לחלוק עליהם? נמצא איפוא, שאגד בשנים, מחלוקת רבי יוסי ורבנן היא.

ומקשה הגמרא על הבנה זו בדברי רב חסדא: וכי הכשיר רבי יוסי אף אם אגד מתחילה רק שני גבעולים?

והתניא: רבי יוסי אומר, אזוב

שהיה

תחילתו שנים,

שני גבעולין,

ושיריו אחד,

שנשר ממנו אחד, הרי הוא

פסול. ואינו כשר, עד שיהא תחילתו שלשה

שאין תחילתו כשר אלא בשלושה כי בפחות מכך לאו אגודה היא,

ו

אין

שיריו

כשרים אלא ב

שנים,

אבל אם לא נשתייר אלא אחד פסולה.

הרי שאינו כשר עד שיאגוד מתחילה שלושה, ובפחות מכך אין זו אגודה, ולא הכשיר רבי יוסי רק אם היו מתחילה שלושה, ונשארו בו שנים, ואיך אמר רב חסדא כי לרבי יוסי אף שנים נחשבים אגד?!

ומתרצת הגמרא:

איפוך

הבנתנו בדברי רב חסדא, וכך אמר רב חסדא:

לרבי יוסי

אמרו

שלשה לעכב,

ואין האגודה כשרה אם לא אגד מתחילה שלושה גבעולין, ואילו

לרבנן: שלשה

שאמרו הוא רק לכתחילה,

למצוה.

ולמד זאת רב חסדא, מזה שלא הכשיר רבי יוסי אלא בשהיו שייריו שנים, הרי שבתחילת איגודו צריך שיהיו בו שלושה, וזה מעכב בקיום המצוה.

ומוסיפה הגמרא ומדייקת דבריה מן הברייתא:

והתניא

[בניחותא]: אגודת

אזוב שתחילתו שנים,

הרי היא כשרה,

ושיריו אחד,

אף הוא

כשר. ואינו פסול, עד שיהא תחילתו ושיריו אחד.

ועל כרחנו, שיטת חכמים היא. שהרי לרבי יוסי צריך שיהיו שלושה בשעת האגידה. הרי למדנו, כי לדעת חכמים, אף תחילת איגודו כשר בדיעבד בשנים, ולא אמרו דין שלושה אלא למצוה גרידא.

וסברה הגמרא לפרש, כי מה שאמרו בברייתא "ואינו פסול עד שיהא תחילתו ושיריו אחד", שני דינים נאמרו כאן:

א. אם היה תחילת איגודו אחד, הרי הוא פסול, ואינו נחשב אגודה.

ב. אף אם היה תחילתו שנים או שלושה, ושייריו אחד, הרי הוא פסול, לפי שעתה אינו אגודה.

ולפיכך מקשה הגמרא: האם מברייתא זו דייקת כדבריך, שכאשר היו

שיריו אחד, פסול!?

הא אמרת

בברייתא זו עצמה,

"שיריו אחד, כש ר"?!