שבועות 41a — התלמוד בעברית

ומאן דמתני לה אסיפא

, סבר שרק

הכא,

במקרה המובא בסיפא חייב להישבע משום

דאיכא דררא דממונא.

שודאי לנו שהיה עסק ממוני ביניהם, ולכן יש לנו להשביעו ולוודא שהסתיים הענין כדין.

אבל התם,

ברישא

דליכא דררא דממונא,

שאין לנו כל ידיעה בדבר העסק שביניהם, שהרי טוען הנתבע שלא לוה ממנו כלל, הרי שבאופן זה

לא

תיקנו חכמים שבועת היסת. כיון שכל הענין הנידון נוצר רק על פי תביעת התובע בלא שנדע קודם לכן מה היה ביניהם. ובזה לא נזקקו בית דין לתקנתם ולשבועתן.

שואלת הגמרא:

מאי איכא בין שבועה דאורייתא

מודה במקצת הטענה

לשבועה

דרבנן

כגון שבועת היסת ?

איכא בינייהו

-

מיפך

[הפיכת] ה

שבועה.

האם זכאי הנתבע לדרוש להפוך את השבועה ולהטילה על התובע. ולומר לו - הישבע אתה וטול מה שאתה תובע ממני, במקום שאשבע אני ואפטר מתביעתך.

וכך הוא החילוק שביניהם:

ב

שבועה מ

דאורייתא לא מפכינן שבועה,

אלא חייב הנתבע להישבע כאשר מודה הוא במקצת, ולהיפטר מן התביעה. ואינו זכאי להופכה ולהטילה על התובע,

ב

שבועה

דרבנן מפכינן.

ויכול הנתבע לדרוש שהתובע ישבע היסת במקומו, ויטול. ואם כן, זהו מה שבין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן.

ומקשה הגמרא:

ולמר בר רב אשי דאמר בדאורייתא נמי מפכינן שבועה

, ואם כן אין בזה הבדל בין השבועות, חוזרת שאלת הגמרא:

מאי איכא בין

שבועה

דאורייתא ל

שבועה

דרבנן?

איכא בינייהו

-

מיחת לנכסיה.

שאם אינו רוצה להשבע. ואינו רוצה לשלם - יורדים בית דין וגובים מנכסיו,

ודין זה שיורדים לנכסיו, הוא רק אם סירובו להשבע ולשלם היה

ב

שבועה

דאורייתא

אז

נחתינן לנכסיה

וגובים מהם את סך התביעה,

אבל, אם סירב להישבע שבועת היסת שהיא

בדרבנן,

הרי ש

לא נחתינן לנכסיה.

ואין גובין ממנו. וזהו שיש בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן לדעת מר בר רב אשי.

ומקשה הגמרא:

ולרבי יוסי

דאמר שאם חייב שבועה

בדרבנן נמי נחתינן

לנכסיה וגובים מהם, חוזרת השאלה מה בין שבועה דאורייתא לשבועה מדרבנן?

ומוכיחה הגמרא שרבי יוסי אכן סובר שגם בדין דרבנן יורדים לנכסיו.

דתנן: מציאת חרש שוטה וקטן

שאינם יכולים לקנות בקנין שיחול מדאורייתא, מכל מקום אם גזלו מידיהם את המציאה שמצאו,

יש בהם

איסור

גזל מפני דרכי שלום

בלבד. שהרי מדאורייתא לא קנו את המציאה

.

רבי יוסי אומר

הרי זה

גזל גמור! ואמר רב חסדא

: אין כוונתו של רבי יוסי לומר שחרש שוטה וקטן קונים מציאה ומועיל קניינם מדאורייתא, ולכן הגוזל מהם גזילתו היא גזל גמור,

אלא כוונתנו לומר שהאיסור ליטול מהם את המציאה אינו משום "דרכי שלום" גרידא אלא

גזל גמור הוא מדבריהם!

ולמאי נפקא מינה

אם האיסור לגזול מהם הינו משום דרכי שלום, או משום גזל גמור מדבריהם?

\-

להוציאו

מידי הגזלן,

בדיינין

על ידי בית דין. והנה, לרבנן הסוברים שאיסור הגזל מחרש שוטה וקטן הוא משום דרכי שלום, הרי שאיסור זה הוא איסור גרידא. אך בית הדין לא יזדקק להוציאו בכפיה מידי החוטף.

אולם לרבי יוסי הסובר שהוא גזל גמור, הרי שנוהגין בו ככל גזל, ובית דין מוציאין את הגזילה מידי הגזלן.

ואם כן, מוכח שלדעת רבי יוסי אפילו בגזל מדבריהם יורדים וגובים מנכסיו. והוא הדין למי שמחויב שבועה מדבריהם אך מסרב להישבע - דינו שיורדים לנכסיו. ואם כן, הרי שלדעת רבי יוסי אין הבדל בין חוב ממון שמחויב מדאורייתא לחוב מדרבנן ובשניהם יורדים לנכסיו,

ואם כן קשה לדעת רבי יוסי,

מאי

נפקא מינה

איכא בין

שבועה

דאורייתא ל

שבועה

דרבנן?

והתירוץ:

איכא בינייהו

כאשר הנתבע

ש

הוא

כנגדו

כנגד התובע,

חשוד על השבועה.

וכגון שיודעין בו שגזל וכדו' ואינו יכול להישבע.

ומעתה, אם היתה השבועה

בדאורייתא

והיה הנתבע שכנגדו

חשוד על השבועה

תיקנו חכמים

שאפכינן ליה שבועה

. שפטרו את החשוד מן השבועה,

ושמו

את חיובה

אאידך

, על התובע שישבע הוא ויטול מן הנתבע.

אבל, אם היה החשוד חייב להישבע שבועה

דרבנן

אין הופכים ומטילין את השבועה על התובע, משום ששבועת היסת

עצמה תקנתא היא

שתיקנו חכמים להשביעו.

ודין זה שהופכין את השבועה כאשר הנתבע לא יכול להישבע - אף הוא תקנת חכמים.

ותקנתא לתקנתא לא עבדינן!

ויפסיד התובע בלא שום שבועה (רש"י).

והנה,

לרבנן דפליגי עליה דרבי יוסי

הסובר שהחוטף מציאת חרש שוטה וקטן יורדים לנכסיו,

דאמרו

ש

ב

גזלת חרש שוטה וקטן שהיא מ

דרבנן לא נחתינן לנכסיה,

ולפיכך גם החייב שבועה מדרבנן ואינו רוצה להשבע אין בית דין יורדים לנכסיו ומוציאים מידו,

מאי עבדינן ליה

למי שמסרב להישבע שבועת היסת?

דינו הוא:

משמתינן ליה,

[מנדים אותו] והרי הוא יעמוד בנידויו עד שישבע!

אמר ליה רבינא לרב אשי: האי,

נידוי זה שמנדין אותו ללא קיצבת זמן עד שישבע, חמור הוא יותר מירידה לנכסיו. כיון שנידוי זה הרי הוא כאילו

נקטיה בכובסיה דנשבקיה לגלימיה הוא.

[כאדם האוחז במבושיו של חבירו ומאלצו ליתן לו את בגדו]?!

אמר ליה רב אשי לרבינא:

אלא מאי עבדינן ליה,

מה נעשה לו כדי לאלצו לשלם?

אמר ליה

רבינא:

משמתינן ליה

לשלושים יום,

עד דמטי "זמן נגדיה".

[יום השלושים לנידוי נקרא "זמן נגדיה", שהוא הזמן שמלקים את מי שעמד בנידויו שלושים יום על שום שלא טרח ודאג להסיר את הנידוי מעליו] .

ו

ביום השלושים

נגדינן ליה,

מלקין אותו כדין מנודה שעברו עליו שלושים יום בנידויו,

ושבקינן ליה,

כיון שיותר מנידוי ומלקות לא עושים לו דבר, שהלוא בחיובי ממון מדרבנן - לא יורדים לנכסיו.

אמר רב פפא: האי מאן דאפיק שטרא על חבריה,

[הוציא שטר חוב על חבירו שכתוב בשטר שחייב לו ממון]

ואמר ליה

הנתבע:

שטרא פרוע הוא!

וכעת איני חייב לך דבר.

אמרינן ליה

לנתבע:

לאו כל כמינך

אינך נאמן לטעון פרוע נגד השטר שביד התובע, אלא

זיל שלים!

לך ותשלם.

ואם אמר

הנתבע:

לשתבע לי

ישבע לי המלוה שלא פרעתיו,

אמרינן ליה

למלוה:

אשתבע ליה

ללוה שלא פרע לך!

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי

: אם כל לוה יכול להשביע את המלוה המוציא עליו שטר,

ומה בין זה

המשביע את המלוה בכל ענין

לפוגם את שטרו?

[דין פוגם את שטרו נאמר במשנה במסכת כתובות פז א. והוא: כאשר מודה התובע שחלק מהחוב המופיע בשטר כבר נפרע, ובכך נפגם השטר מלתבוע את כל מה שכתוב בו - חייב התובע להישבע על השאר מדרבנן!]

ומקשה רב אחא בריה דרבא לרב אשי, והרי לדבריך - על כל שטר נשבע התובע ולא רק על שטר שנפגם, ומה יפה כוחו של זה מאשר אילו היה פוגם את שטרו? והלוא בכל מקרה משביעין אותו?

אמר ליה

רב אשי:

התם

, בשטר שנפגם,

אף על גב דלא טעין איהו

הלוה שישבע המלוה, אלא רק טוען פרוע,

טענינן ליה אנן,

ומחייב בית הדין את התובע להישבע את שבועת המשנה שלא נפרע החוב,

אולם

הכא

בשטר שלא נפגם,

אמרינן ליה

ללווה

זיל שלים ליה! ו

רק

אי טעין

הלוה בעצמו

ואמר אשתבע לי, אמרינן ליה

למלוה

זיל אשתבע ליה

ללוה שלא פרע לך . אך אין בית דין משביעין אותו מעצמן.

ואי

המלוה

צורבא מרבנן

[תלמיד חכם]

הוא

-

לא משבעינן ליה!

אמר ליה רב יימר לרב אשי: וכי צורבא מרבנן משלח

[מפשיט]

גלימא דאינשי

ומוציא ממון מאנשים בחינם, בלא שבועה? וכיצד יכול הוא לגבות חובו ולהוציא ממון מיד הלווה מבלי להשבע כדין?

אלא

, כך הוא ביאור הדברים: צורבא מרבנן שהוציא שטר על חבירו וטען לו הלווה: הישבע לי שלא פרעתיך

לא מזדקקינן ליה לדיניה,

אין בית הדין מתערבים בדינו אלא מסלקין עצמם מלדון בזה. ואינם משביעים אותו משום שנראים כחושדים בו שמשקר, ואין זה לפי כבודו.

אך מאידך, אין גובים את החוב מבלי שישבע שהרי זכותו של הנתבע לדרוש את השבועה מכל אדם ואפילו מצורבא דרבנן.

נאמר במשנתנו: תבע המלוה:

מנה לי בידך,

אמר לו הנתבע: הן. אמר התובע: אל תתנהו לי אלא בעדים! למחר אמר לו תנהו לי. אמר לו הנתבע: נתתיו לך - חייב, מפני שצריך ליתנו בעדים.

אמר רב יהודה אמר רב אסי: המלוה את חבירו

מילוה בעל פה ולא בשטר, ודאג המלוה שתהיה ההלואה

בעדים

כדי שלא יוכל הלווה להכחישה -

צריך

הלווה

לפורעו בעדים,

שהרי עצם כך שהלוהו בעדים, הרי זה כאילו התנה המלוה עם הלווה שהפרעון יהיה בנוכחות עדים, ושלא יהיה הלוה נאמן לטעון פרעתי מבלי שיביא את עידי הפירעון.

כי אמריתה

כאשר אמרתי הלכה זו

קמיה דשמואל,

חלק הוא על דין זה

ואמר לי: יכול

הלווה

לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני

ובכך קיימתי את התנאי שיהיה הפירעון בעדים,

ו

אילו העדים

הלכו להם העדים למדינת הים!

ומקשה הגמרא על דברי רב אסי:

תנן

: אמר התובע

מנה לי בידך. אמר לו

הנתבע:

הן.

ובכך הודה לו על ההלואה.

למחר

חזר התובע ו

אמר לו: תנהו לי.

אם אמר הנתבע:

נתתיו לך

-

פטור!

וקשה:

והא הכא כיון דתבעיה בעדים

והודה לו אמש הנתבע בפני עדים

כמאן דאוזפיה בעדים

כאילו הלוהו בעדים דמי. כיון, שנחשבת התביעה וההודאה בפני עדים - כאילו העמיד עדים בשעת ההלואה,

וקתני, פטור

הלוה מלשלם אפילו אם לא הביא עדים על הפירעון?!