שבועות 40b — התלמוד בעברית

וכן אם

הודה במקצת קרקעות פטור

כיון שאין נשבעין על הקרקעות. [כפי שיבואר לקמן בגמרא מב ב] ואף הודאה במקצת על קרקעות, אינה מביאה לידי שבועה.

אבל אם הודה

במקצת כלים

-

חייב

שבועה אף על הקרקעות. כיון שמגלגלין את חיוב השבועה מהכלים שעליהם נשבעין, אף על הקרקעות שאין נשבעין עליהם!

ומדייקת הגמרא:

טעמא ד

פטור כאשר תבעו

כלים וקרקעות

והודה באחד מהם וכפר בשני, משום

דקרקע לאו בת שבועה היא,

כיון שאין נשבעין על הקרקעות.

הא

תבעו

כלים וכלים

משני מינים והודה באחד וכפר בשני, שהרי זה

דומיא

לתביעה

דכלים וקרקעות

והודה לו במין אחד מתוך השניים ש

חייב!

כיון שרק בכלים וקרקעות פטור, מן הטעם הנ"ל שאין נשבעין על קרקעות. אולם כאשר אין טעם זה, וכגון בכלים - נשבעים. ומוכח שהודאה במין אחד מתוך תביעת שני מינים - מחייבת!

ודוחה הגמרא: לא,

הוא הדין דאפילו כלים וכלים

משני מינים

נמי פטור

אם הודה רק באחד מהם,

והא דקתני כלים וקרקעות

ולא כלים וכלים, הא

קא משמע לן דכי הודה במקצת כלים חייב

שבועה

אף על הקרקעות!

ומקשה על זה הגמרא:

מאי קא משמע לן

בדין זה שאם הודה במקצת כלים חייב שבועה אף על הקרקעות,

האם בא להשמיענו את הדין ש

זוקקין

[גוררין] את הקרקעות להישבע עליהן יחד עם המטלטלין?

והלוא כבר

תנינא

לדין זה במסכת קידושין [כו א] "נכסים שאין להם אחריות

זוקקין

גוררין

את הנכסים שיש להן אחריות להשבע עליהן"?

ואם כן, מדוע חזר להשמיענו דין זה כאן?

ומתרצת הגמרא:

הכא

שמועה זו כאן היא

עיקר כיון

שכל מסכת זו עוסקת בהלכות שבועות,

ההיא

דמסכת קידושין

אגב גררא נסבה!

[שם שנינו: נכסים שאין להם אחריות נקנים אגב נכסים שיש להם אחריות. ואגב דין זה נקט את דין "זוקקין" אך עיקר מקומו הוא כאן].

ורבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן

חולק על רב נחמן בר יצחק אמר שמואל, וסובר ש

טענו חיטין ושעורין והודה לו באחת מהן

-

פטור!

ומקשה הגמרא:

והאמר רבי יצחק "יישר"

והוסיף ואמר:

וכן אמר רבי יוחנן,

ואם כן, מוכח שסובר רבי יוחנן כרב נחמן בר יצחק אמר שמואל, ולא כפי שמביאו כאן רבי חייא בר אבא!?

והתירוץ:

אמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן.

נחלקים האמוראים בדעת רבי יוחנן אם סובר הוא שענו חיטין ושעורין והודה לו באחת מהן אם חייב או שפטור.

תא שמע: טענו חטין והודה לו בשעורין

-

פטור. ורבן גמליאל מחייב!

ומדייקים:

טעמא

דרבנן החולקים על רבן גמליאל הוא

ד

רק ב

טענו חטין והודה לו בשעורין

הוא דפטור,

הא

אם תבעו

חטין ושעורין והודה לו באחד מהן

-

חייב.

ודוחה הגמרא: לא

! הוא הדין דאפילו

תבעו

חיטין ושעורין נמי פטור, והאי דקתני הכי

\-

להודיעך כחו של רבן גמליאל

שאפילו הודאה שלא ממין הטענה מחייבת שבועה.

תא שמע: טענו כלים וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקעות.

או הודה

בקרקעות וכפר בכלים, פטור. הודה במקצת קרקע

-

פטור. הודה במקצת כלים

-

חייב!

ומדייקת הגמרא:

טעמא ד

תבעו

כלים וקרקעות

ומשום

דקרקע לאו בת שבועה היא, הא

תבעו

כלים וכלים

משני מינים

דומיא דכלים וקרקעות

-

חייב!?

ודוחה הגמרא דיוק זה:

הוא הדין דאפילו

תבעו כלים וכלים

נמי פטור, והא קמשמע לן

-

דהודה במקצת כלים חייב אף על הקרקע ות!

ומקשה:

מאי קמ"ל זוקקין? הא תנינא "זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות להשבע עליהן"?

והתירוץ:

הא עיקר, ההיא אגב גררא נסבה!

איתיביה רבי אבא בר ממל לרבי חייא בר אבא

[הסובר שטענו חיטין ושעורין והודה האחד מהן, פטור].:

טענו

שחייב לו

שור והודה לו בשה,

טענו

שה והודה לו בשור

-

פטור. טענו בשור ושה והודה לו באחד מהן

-

חייב,

ומוכח שהודאה באחד משני המינין - מחייבת!?

אמר ליה:

הא מני רבן גמליאל היא,

אך רבנן חולקים על כך וסוברים שפטור.

והקשה לו:

אי רבן גמליאל

אמר ברייתא זו,

אפילו רישא

כשתובעו שור והודה לו בשה,

נמי

יהיה כדברי רבן גמליאל שחייב, ומדוע פטור?

אלא הא מני אדמון היא!

המצריך הודאה ממין הטענה. אלא שסובר שאם תבעו שני מינים שונים והודה לו באחד מהם - חייב.

ולא

תאמר ש

דחויי מדחינא לך

בעלמא,

אלא תלמוד ערוך הוא בפיו של רבי יוחנן

-

הא מני אדמון היא!

שאמר דין זה.

אמר רב ענן אמר שמואל: טענו חטין

ורצה להמשיך בתביעתו ולתובעו גם שעורין. אך לפני שהמשיך,

קדם

הנתבע, וכפר ואמר חיטין אין לך בידי

והודה לו בשעורין

שחייב לו,

בודקין זאת בית דין:

אם

מה שקדם והודה בשעורין עשה זאת

כמערים

, כדי שלא תהיה הודאתו על השעורין הודאה במקצת על טענת חיטין ושעורין, הרי הוא

חייב

שבועת מודה במקצת.

ואם כמתכוין

לענות לו על טענת החיטין ולהודות לו על השעורין משום שלדעתו הוא חייב בהן, ולא קפץ להודות בשעורין כדי להיפטר משבועה אלא באמת הוא סבור שלא חייב לו חיטין, הרי הוא

פטור

משבועה.

ואמר רב ענן אמר שמואל: טענו

שחייב לו

שתי מחטין

שאינם שוות שתי מעות כסף אלא פחות מכך,

והודה לו

רק

באחת מהן

-

חייב

שבועה.

[ומדוע? והלוא שנינו במשנתנו שצריכה הטענה להיות לכל הפחות שתי כסף? אלא הביאור הוא:]

לפיכך יצאו כלים

ונכתבו במיוחד בפסוק של "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור" ולא הסתפק הכתוב לכתוב כסף בלבד אלא הוסיף וכתב את הכלים להשמיענו שאפשר לתבוע אותן -

למה שהן

שוים

,

ולהתחייב עליהן אפילו שוים כל שהוא. משום שחשיבותן של הכלים היא אפילו כשאין הם שווים שתי כסף, כיון שחשיבותן היא בשימושן ולא בערכם הממוני!

[אלא מעתה יקשה, אם לא יכתוב כלים, היאך נלמד שצריך שהדבר שתובעו יהיה שנים, והלוא לעיל לט ב שנינו "מה כלים שנים אף כל שנים"?

ופירש רש"י שלפי דברי הגמרא כאן הוה ליה למיכתב בקרא: כי יתן איש אל רעהו כספים לשמור. ואנו נאמר: מה כספים שנים ודבר חשוב הם, אף כל התביעות צריכות להיות בשנים ובדבר חשוב. וכתב כלים להשמיענו שהם דבר חשוב בפני עצמן ואין צריך שיהיה בשוין שתי כסף].

אמר רב פפא: טענו כלים

שאינם שוים שתי כסף

ופרוטה, והודה בכלים וכפר בפרוטה

-

פטור!

אבל אם

הודה בפרוטה וכפר בכלים חייב!

אף שאינם שוים אלא כל שהוא, הלוא כבר נאמר "לפיכך יצאו כלים למה שהם, " שאין צורך בערכם הממוני אלא עצם היותם כלי, כבר מחשיבם כדבר חשוב לענין שאפשר להודות ולכפור בהם.

ושני הדינים בשני המקרים שהשמיענו רב פפא,

חדא כרב, וחדא כשמואל.

חדא כרב דאמר כפירת טענה שתי כסף.

ולכן, כאשר כפר בפרוטה - פטור

. חדא כשמואל דאמר טענו חטין ושעורין והודה לו באחת מהן חייב.

ולכן, כאשר הודה בפרוטה וכפר בכלים - חייב.

נאמר במשנה:

מנה לי בידך אין לך בידי

-

פטור!

אמר רב נחמן: ומשביעין אותו שבועת היסת,

שבועה זו תיקנו חכמים שהכופר בכל ישבע שכפירתו אמת היא.

מאי טעמא

תיקנו חכמים שבועה זו, והלוא כיון שרוצה התובע להוציא ממנו ממון - חובת ההוכחה מוטלת עליו, ומדוע ישבע הנתבע?

אלא, -

חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו עליו,

ואף על פי שאין בכוחה של אותה חזקה להוציא ממון מן הנתבע, התחשבו חכמים בחזקה זו ותיקנו לחייב את הנתבע שבועה - מדבריהם.

ומקשה הגמרא:

אדרבה,

כנגד חזקת התובע הלוא ישנה חזקה לנתבע, שהרי

חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו,

ומדוע לא נעמיד את חזקת הנתבע מול חזקת התובע ויחזור הדין לעיקרו, שהמוציא מחבירו עליו הראיה?

והתירוץ: חזקה זו שאין אדם מעיז פניו כנגד בעל חובו, אינה חזקה מעולה ומספקת. משום שאין כוונת הנתבע להשתמט ולהיפטר מכל החוב [שעל זה נאמרה החזקה שלא יעשה זאת],

אלא,

אשתמוטי הוא דקא משתמיט ליה

[משתמט הוא מן התובע]

ו

סבר

אכפור כעת

עד דהוה לי

מעות הפירעון

ופרענא

ליה, ולפיכך אין אנו מסתמכין על החזקה שאין אדם מעיז פניו כנגד בעל חובו - ומחייבין אותו להישבע.

ומוכיחה הגמרא:

תדע

, דאכן אומרים סברא זו דאישתמוטי קא מישתמיט מהא

דאמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא: הכופר במלוה

-

כשר לעדות.

דהיינו, גם אם באו עדים והעידו שלוה, עדיין אין הוא חשוד לגזול ממון אלא נשאר הוא בחזקת כשרות וכשר לעדות. כי כפירתו אינה במטרה לגזול ולפטור עצמו מהחוב, אלא להשתמט עד שתהיה לו האפשרות לפרוע.

אבל,

הכופר בפקדון

שהופקד בידו

פסול לעדות!

כאשר יבואו עדים ויעידו שאכן הופקד הפקדון בידו, שהרי הוא חשוד על הגזל, ואין לתלות את כפירתו בהשתמטות - שהרי הפקדון מצוי בידו.

רב חביבא מתני

לדין שבועת היסת

אסיפא

דמתניתין.

דתנן בסיפא:

מנה לי בידך, אמר לו הן. למחר אמר לו

התובע

תנהו לי.

אמר הנתבע

נתתיו לך

-

פטור. ואמר

עלה

רב נחמן: משביעין אותו שבועת היסת

מדרבנן, שאכן החזיר את החוב.

ודנה הגמרא:

מאן דמתני

את דין שבועת היסת [שתובעו מנה לי בידך ולאלתר כופר בכל]

ארישא

דמשנתנו, שאפילו במקום שלא היתה לנו כל ידיעה אודות החוב זולתי מתביעת התובע, חייב הנתבע להישבע,

כל שכן

דמתני דין שבועת היסת

אסיפא

שכבר הודה הנתבע שלוה מהתובע אלא שטוען שהחזיר לאחר מכן את החוב.