שבועות 26b — התלמוד בעברית

איזו היא

[איך יתכן]

שגגת ביטוי לשעבר

שיתחייב עליה קרבן?

והרי ממה נפשך,

אי דידע

בשעה שנשבע על העבר שהוא משקר,

מזיד הוא

ואינו מביא קרבן.

ו

אי דלא ידע

שהוא משקר, אלא חושב שזו האמת,

אנוס הוא,

ואנוס פטור מן הקרבן, שנאמר "האדם בשבועה" [ואם הוא שוגג בכך שאינו יודע כלל שאסור לישבע על שקר, אין לך אונס גדול מזה]!?

[בשלמא בשבועה להבא, יתכן שוגג, שהרי בשעת השבועה דעתו מיושבת עליו, ונקרא "האדם בשבועה", ורק לאחר מכן הוא שכח שנשבע ועבר על שבועתו].

אמר ליה

רב נחמן: יתכן שגגת שבועת ביטוי לשעבר,

באומר

בשעה שנשבע על העבר בשקר:

יודע אני ששבועה זו אסורה

[ויודע אני ששבועתי היא לשקר],

אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן

במקרה של שוגג,

או לאו.

ואף זה נקרא שוגג, כיון שחסרה לו ידיעת כל פרטי חומר האיסור, שאינו יודע שחייבים להביא קרבן על עשיית דבר זה אפילו עשאו בשוגג.

ומבארת הגמרא:

כמאן,

לפי איזה תנא אמר רב נחמן, שדי בשגגה שכזאת להיחשב שוגג? -

כמונבז, דאמר

במסכת שבת [סט א] לענין שאר חיוב חטאת

שגגת קרבן

בלבד

שמה שגגה

. ואפילו הוא מזיד, שיודע שהדבר אסור בלאו וחייבים עליו כרת, כיון שהוא אינו יודע את חיוב הקרבן במקרה של שוגג, הוא נקרא שוגג, כיון שאינו יודע את חומר האיסור.

והרי אין הלכה כמונבז. ועדיין יקשה לפי רבנן שנחלקו על מונבז וסוברים ששגגת קרבן בלבד לא הוי שגגה, כיצד יתכן לדבריהם שגגת ביטוי לשעבר?

ומתרצינן:

אפילו תימא רבנן

.

עד כאן לא פליגי רבנן עליה דמונבז אלא בכל התורה כולה, דלאו חידוש הוא

שאדם מתחייב בקרבן.

אבל הכא,

בשבועת ביטוי,

דחידוש הוא, דבכל התורה כולה לא אשכחן לאו

גרידא בלא חיוב כרת

דמייתי

עליו

קרבן

בשוגג, משום

דילפינן מעבודה זרה

, שהוקשו כל העבירות לעבודה זרה, ללמד שרק בעבירות שחייבים עליהם כרת במזיד כמו עבודה זרה, מביאים קרבן בשוגג.

והכא,

בשבועת ביטוי,

מייתי

קרבן אפילו על לאו גרידא שאין בו כרת. ולכן

אפילו רבנן מודו

שעל שגגת קרבן בלבד מביאים קרבן.

בעא מיניה רבינא מרבא

: אדם ש

נשבע על ככר

שלא יאכלנה,

ומסתכן עליה,

שהוא עלול להסתכן ברעב אם לא יאכלנה, ואכלה בשוגג,

מהו

שיהא חייב עליו קרבן? ותמה עליו רבא: אם הוא

מסתכן

-

לישרי ליה מר

לאוכלה לכתחילה, וכיון שאם היה בא לפנינו לשאול מה דינו, היינו מתירים לו לאכלה לכתחילה, אם כן פשיטא שאם אכלה בשוגג לא עבר על איסור, והוא פטור מן הקרבן!?

והשיב לו רבינא:

אלא

הספק שלי הוא, כאשר הוא אינו בסכנה אם לא יאכל את הככר, אלא הוא רק

מצטער

ברעב,

ואכלה בשגגת שבועה

ששכח משבועתו, כאשר ברור לנו שגם אם היה זוכר את שבועתו, גם אז הוא היה אוכלה מחמת רעבונו,

מאי?

אמר ליה

רבא:

תנינא

בברייתא שדורשים מפסוק שנאמר בפרשת חטאת, שרק שוגג כזה ש

שב מידיעתו

, שאילו היה יודע שחוטא, היה שב ונמנע מלחטוא,

מביא קרבן על שגגתו

. אבל מי ש

לא שב מידיעתו,

שגם אילו היה יודע שזה חטא לא היה פורש ממנו,

אין מביא קרבן על שגגתו

. ואם כן, גם אדם זה, שהיה אוכל את הככר מחמת צערו אפילו היה יודע מאיסור השבועה, לא נקרא "שב מידיעתו", ופטור מקרבן.

אמר שמואל: גמר בלבו

להשבע,

צריך

גם

שיוציא בשפתיו

את שבועתו. ואם לא הוציאה בשפתיו, לא חלה השבועה על ידי מחשבתו בלבד.

שנאמר

"

לבטא בשפתים

"!

מיתיבי

מהא דתניא: "לבטא

בשפתים

" -

ולא בלב

.

גמר בלבו, מנין

שהשבועה חלה?

תלמוד לומר

"

לכל אשר יבטא האדם בשבועה

", לרבות אפילו כשנשבע רק בלבו.

והוינן בה:

הא גופא קשיא: אמרת

-

בשפתים ולא בלב, והדר אמרת

-

גמר בלבו מנין

, שאפילו רק גמר בלבו חלה עליו השבועה!?

אמר רב ששת: הא לא קשיא

.

הכי קאמר

: "

בשפתים

" -

ולא שגמר בלבו להוציא

בשפתיו,

שהתכוין להוציא בשפתיו את השבועה,

ו

בסוף

לא הוציא

אותה בשפתיו, שאין השבועה חלה למרות שהוא גמר בלבו להשבע, כי הוא לא נתכוין שתחול השבועה עד שיוציא אותה בשפתיו.

גמר בלבו סתם

, ולא התכוין להוציא את השבועה גם בשפתיו,

מנין

שהיא חלה?

תלמוד לומר

"

לכל אשר יבטא

"!

ונתיישבה אם כן הברייתא.

אלא לשמואל קשיא.

שהוא אומר אפילו בגמר בלבו סתם שאין השבועה חלה!?

אמר רב ששת: תריץ ואימא הכי,

שלפי שמואל צריך לפרש באופן אחר את הברייתא:

"

בשפתים

" -

ולא שגמר בלבו להוציא

בשפתיו

פת חטין,

שרצה לומר בשבועתו שהוא אוסר על עצמו פת חטין,

ו

בסוף

הוציא

בשפתיו בטעות

פת שעורין

, שהוא אינו נאסר לא בפת שעורין, משום שלא התכוון לאסרה על עצמו, ונמצא ש"אין פיו ולבו שוין", וגם לא בפת חטין, משום שלא הוציאה בשפתיו.

גמר בלבו להוציא

בשפתיו

פת חטין, והוציא פת סתם, מנין

שהוא נאסר בפת חטין בלבד?

תלמוד לומר

"

לכל אשר יבטא האדם

" ובא הריבוי ללמד שהולכים אחר מחשבתו של האדם כאשר היא אינה עומדת בסתירה לדיבורו, ולכן הוא אינו נאסר רק באותה הפת שחשב בלבו לאוסרה עליו.

מיתיבי

לשמואל מהא דתניא: נאמר בענין הנודר להביא קרבן [דברים כג כד] "

מוצא שפתיך תשמור ועשית

",

אין לי

שהנדר חל

אלא

כ

שהוציא

את הנדר

בשפתיו, גמר בלבו

לנדור,

מנין

שגם אז הנדר חל?

תלמוד לומר

[דברי הימים - ב כט לא] "ו

כל נדיב לב

עולות"!

וקשיא לשמואל, שאמר צריך דוקא להוציא בשפתיו את השבועה?

ומתרצינן:

שאני התם

, בנודר להביא קרבן,

דכתיב

בהדיא "ו

כל נדיב לב

".

ומקשינן:

וניגמר מינה?

מדוע לא נלמד משם גם לגבי שבועת ביטוי שתחול אפילו על ידי מחשבה?

ומתרצינן:

משום דהוו תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד

. מלבד הפסוק "וכל נדיב לב עולות" שנאמר לגבי קדשים, ישנו עוד פסוק בתרומת מלאכת המשכן [שמות לה כב] "כל נדיב לב הביאו".

וכל שני

כתובין הבאים כאחד אין מלמדין!

שרק בקדשים ותרומת מלאכת המשכן חלין הדברים על ידי מחשבה בלבד, ולא בשאר מקומות.

ומקשינן:

הניחא למאן דאמר

: שני כתובין הבאין כאחד

אין מלמדין, אלא למאן דאמר

: שני כתובין הבאין כאחד

מלמדין, מאי איכא למימר

שאם כן נלמד מקדשים ותרומת המשכן לענין שבועת ביטוי שיועיל גם בה מחשבה!?

ומתרצינן: שבועת ביטוי

הוו חולין, ו

אילו נדרי קרבנות ותרומת המשכן הוו

קדשים

.

וחולין מקדשים, לא גמרינן!