שבועות 26a — התלמוד בעברית

ואיבעית אימא

: לא חזר בו אביי, לפי שמעולם לא אמר את שתי המימרות הללו אלא

חדא מינייהו, רב פפא אמרה!

שנינו במשנה:

רבי ישמעאל אומר: אינו חייב אלא על העתיד לבא

.

תנו רבנן: "להרע או להיטיב".

אין לי

ללמוד מכאן

אלא

כשנשבע על דברים

שיש בהן הרעה והטבה

לאדם, כגון אוכל ושלא אוכל.

דברים שאין בהם הרעה והטבה

לאדם, כגון שנשבע שאזרוק צרור לים או שלא אזרוק,

מנין

שהוא חייב?

תלמוד לומר

בתחילת הפסוק [ויקרא ה יד] "

או נפש כי תשבע לבטא בשפתיים

". ומשמע בכל ענין שנשבע, אפילו דברים שאין בהן הרעה והטבה.

אין לי

שהוא חייב משום שבועת ביטוי

אלא

אם נשבע

להבא

כמו שנאמר "להרע או להיטיב", נשבע

לשעבר, מנין

שהוא חייב?

תלמוד לומר

בסוף הפסוק "

לכל אשר יבטא האדם בשבועה

", לרבות אפילו לשעבר,

דברי רבי עקיבא

.

רבי ישמעאל אומר

: "

להרע או להיטיב

", מלמד הכתוב שאין חייבים אלא אם נשבע

להבא!

אמר לו רבי עקיבא: אם כן,

שצריך להיות דוקא כמו שכתוב,

אין לי

שיהא חייב

אלא

על

דברים שיש בהן הטבה והרעה

.

דברים שאין בהן הרעה והטבה, מנין

שהוא חייב עליהם?

אמר לו

רבי ישמעאל:

מריבוי הכתוב

שנאמר "לכל אשר יבטא האדם בשבועה".

אמר לו

רבי עקיבא:

אם ריבה הכתוב לכך

שהוא חייב אפילו על דברים שאין בהן הרעה והטבה,

ריבה הכתוב

גם

לכך

שהוא חייב בין להבא ובין לשעבר!

והוינן בה:

שפיר קאמר ליה רבי עקיבא לרבי ישמעאל,

ומה הטעם של רבי ישמעאל שהוא חולק?

ומתרצינן:

אמר רבי יוחנן: רבי ישמעאל, ששימש את רבי נחוניא בן הקנה, שהיה דורש את כל התורה כולה,

בכל מקום שהתורה כותבת בסתם ואחר כך מפרשת, היה דורש

ב

מדת

כלל ופרט

-

איהו נמי דורש ב

מדת

כלל ופרט

.

ואילו

רבי עקיבא, ששימש את נחום איש גמזו, שהיה דורש את כל התורה כולה ב

מידת

ריבה ומיעט

-

איהו נמי דורש ב

מידת

ריבה ומיעט

.

וההבדל ביניהם הוא, שהדורש בכלל ופרט סובר, שהפרט הבא לאחר הכלל בא תמיד לפרש ולהגדיר את הכלל, שהכוונה היא רק למה שנאמר בפרט ולא יותר, ואפילו לא דבר הדומה לפרט. ולכן כאשר יש בתורה כלל ופרט וכלל, שהכלל האחרון בא להוסיף על הפרט, דיינו שנוסיף עליו ונרבה גם דברים הדומים לפרט ולא יותר.

ואילו הדורש בריבה ומיעט, סובר שהפרט אינו בא לעקור לגמרי את הכלל אלא רק למעט קצת ממנו, שהוא אינו כולל כל דבר אלא רק דבר הדומה לפרט. ולכן, כאשר יש כלל נוסף לאחר הפרט, בהכרח שהוא בא לרבות הכל. והפרט אינו בא אלא למעט דבר אחד בלבד, שאינו דומה כלל לפרט, וראוי להוציאו מן הכלל.

ומבארינן:

מאי רבי עקיבא דדריש

הכא

ריבויי ומיעוטי?

דתניא

: "

או נפש כי תשבע

" -

ריבה

הכתוב כל שבועה.

"

להרע או להיטיב

" -

מיעט

שרק דברים שיש בהן הרעה והטבה.

"

לכל אשר יבטא האדם

" -

חזר וריבה

הכל.

והרי במידת

ריבה ומיעט וריבה,

אנו דורשים שהכתוב

ריבה הכל

מלבד דבר אחד שנתמעט. ולכן גם כאן בשבועה

מאי ריבה

הכתוב -

ריבה כל מילי!

ששבועת ביטוי נוהגת אפילו בדבר שאין בהן הרעה והטבה, ובין להבא ובין לשעבר,

ומאי מיעט

-

מיעט

רק את הנשבע על

דבר מצוה

לבטלה, שהוא דבר שאי אפשר [וכן מיעט הנשבע שבועת שוא, כגון לשנות את הידוע לכל אדם שגם הוא דבר שאי אפשר שיהא].

וסובר רבי עקיבא כמו התנא של הברייתא הזאת.

ו

אילו

רבי ישמעאל דריש כלל ופרט

-

"

או נפש כי תשבע לבטא בשפתים

" -

כלל

.

"

להרע או להיטיב

" -

פרט

.

"

לכל אשר יבטא האדם

" -

חזר וכלל

.

והרי במדת

כלל ופרט וכלל

-

אי אתה דן אלא כעין הפרט

. ולכן גם כאן אנו דורשים:

מה הפרט

"להרע או להיטיב",

מפורש

שהוא שבועה

להבא, אף כל

השבועות שחייבים עליהם משום שבועת ביטוי הן רק שבועות הדומות לפרט, דהיינו

להבא

בלבד!

ולרבי ישמעאל,

אהני

ליה

כללא

בתרא,

לאתויי אפילו דברים שאין בהן הרעה והטבה

ובלבד שהם דומים לפרט, שיהיו

להבא

.

ומאידך,

אהני

ליה

פרטא, למעוטי אפילו דברים שיש בהן הרעה והטבה

כאשר אינם דומים לפרט, בכך שהם

לשעבר

.

והוינן בה:

איפוך אנא

, ונאמר שהכלל בא לרבות אפילו לשעבר, והפרט בא למעט דברים שאין בהן הרעה והטבה?

ומתרצינן:

אמר רבי יצחק

: לפי שאי אפשר לרבות אלא שבועות שהן

דומיא ד

"

להרע או להיטיב

", דהיינו רק

מי שאיסורו משום

"

בל יחל דברו

", שהוא נשבע לעתיד ויכול עדיין לקיים את שבועתו, והוא מוזהר שלא יחלל את דברו.

יצאתה זו

, שבועה לשעבר,

שאין איסורו משום

"

בל יחל דברו

", שהרי דברו כבר מחולל מעתה,

אלא משום

"

בל תשקרו

" ["לא תשבעו בשמי לשקר"], שבשעה שתשבעו, לא תצא השבועה לשקר.

ועוד מתרצינן:

רב יצחק בר אבין אמר: אמר קרא

"

או נפש כי תשבע לבטא בשפתים

".

ומכאן דורש רבי ישמעאל, שרק

מי שהשבועה קודמת לביטוי

, שהשבועה היא לפני המעשה אודותיו הוא מתבטא ונשבע לעשותו או לא לעשותו,

ולא שהביטוי

קודמת לשבועה, יצא זה

הנשבע לשעבר "

אכלתי ולא אכלתי

",

שהמעשה

אודותיו הוא נשבע

קודם לשבועה

.

תנו רבנן

: נאמר בפרשת שבועת ביטוי "לכל אשר יבטא האדם בשבועה ונעלם ממנו". ודרשינן "

האדם בשבועה

", משמע שיהא "אדם" בשעת שבועה, שדעתו מיושבת עליו ואינו טועה בשבועתו,

פרט לאנוס

, כגון שנשבע לשעבר שאכלתי, והוא טועה וחושב שנשבע באמת, שהוא אכן אכל. [ולקמן תשאל הגמרא, אם כן, כיצד יתכן שבועת ביטוי לשעבר שתהא בשוגג].

"

ונעלם

" -

פרט למזיד

, שאינו מביא קרבן.

"

ממנו

" -

שנתעלמה ממנו שבועה,

שבשעה שעבר על שבועתו [שנשבע להבא] שכח שנשבע.

יכול

שיהא חייב גם באופן

שנתעלמה ממנו חפץ,

שזוכר את השבועה אך טועה בחפץ שנשבע עליו [ולקמן תבאר הגמרא באיזה אופן מדובר]?

תלמוד לומר

"

בשבועה

-

ונעלם

", ללמד ש

על העלם שבועה

בלבד

הוא חייב, ואינו חייב על העלם חפץ

.

אמר מר

: "

האדם בשבועה

" -

פרט לאנוס

.

ומבארינן:

היכי דמי

שיהא אנוס על השבועה?

כדרב כהנא ורב אסי

.

כי הוו קיימי מקמי דרב

כאשר עמדו משיעורו של רב, והיו נחלקים בדבריו,

מר אמר: שבועתא

[אני נשבע]

דהכי אמר רב! ומר אמר: שבועתא, דהכי אמר רב!

כי אתו לקמיה דרב

, וכאשר באו לפני רב,

אמר כחד מינייהו.

הצדיק את אחד מהם שהוא אמר כמותו.

אמר ליה אידך

לרב:

ואנא, בשיקרא אישתבעי

, ועברתי על שבועת שקר!?

אמר ליה

רב:

לבך אנסך!

שסבור היית שהנך נשבע על האמת, ולכן אתה פטור משבועת שקר, שאין זה בכלל "האדם בשבועה".

[המשך אמר מר]: "

ונעלם ממנו

" -

שנתעלם ממנו שבועה, יכול שנתעלם ממנו

חפץ, תלמוד לומר

"

בשבועה

-

ונעלם ממנו

",

על העלם שבועה הוא חייב ואינו חייב על העלם חפץ!

מחכו עליה במערבא

בני ארץ ישראל תמהו על דברי הברייתא הללו:

בשלמא

העלם

שבועה, משכחת לה בלא

העלם

חפץ, כגון דאמר

"

שבועה שלא אוכל פת חטין

",

וכסבור

לאחר מכן, בשעה שעבר על שבועתו ואכל פת חטין, כי "

שאוכל

"

קאמר

, שהוא נשבע להיפך, שיאכל את הפת. ונמצא,

דשבועתיה אינשי, חפצא דכיר.

שאת מהות שבועתו שכח, אך את החפץ שעליו נשבע, זכר.

אלא

, העלם

חפץ בלא

העלם

שבועה, היכי דמי?

הרי לא יתכן מצב שכזה אלא

כגון דאמר

"

שבועה שלא אוכל פת חטין

",

וכסבור

לאחר מכן בשעה שעבר על שבועתו ואכל מהפת, כי "פת

של שעורים

"

קאמר

בשבועתו, שנמצא

דשבועתיה דכיר ליה

, שהוא זכר שהוא נשבע שלא יאכל, אך

חפצא אינשי ליה

, שכח על מה נשבע!?

והרי לא יתכן לומר כן.

כיון דחפצא אינשי ליה

, שוב

היינו העלם שב ועה.

הרי סוף סוף, הוא אינו זוכר את מהות השבועה, אם נשבע על חטין או על שעורין!?

אלא, אמר רבי אלעזר: דא ודא אחת היא!

לא יתכן שיהא העלם חפץ בלא העלם שבועה, וברייתא זו משובשת היא.

מתקיף לה רב יוסף: אלמא

[מדוע הנך אומר] ש

חפץ בלא שבועה לא משכחת לה!?

והא משכחת לה, כגון דאמר

"

שבועה שלא אוכל פת חטין

" והוא זוכר את השבועה

והושיט ידו לסל

על מנת

ליטול

ממנו

פת שעורין, ועלתה בידו

פת

של חטין, וכסבור

פת של

שעורים היא, ואכלה.

ונמצא

דשבועתיה דכיר ליה,

הוא זוכר את השבועה על כל פרטיה, ורק

חפצא הוא דלא ידע ליה

, שטעה בחפץ.

והרי יש לנו אופן של העלם חפץ בלא העלם שבועה, שעליו מתכוונת הברייתא שהוא פטור!?

אמר ליה אביי

: עדיין העלם שבועה הוא, שאמנם הוא זוכר את שבועתו, אך

כלום מחייבת ליה קרבן אלא אמאי דתפיס בידיה

כשאנו באים לחייבו קרבן איננו מתייחסים אלא עד כמה השבועה נוגעת לחפץ הזה שעליו הוא עבר על שבועתו, ואם כן

העלם שבועה הוא.

שביחס לפת הזו שאכל, הוא סבור שלא נשבע עליה כלל!?

לישנא אחרינא: אמר ליה אביי לרב יוסף: סוף סוף, קרבן דקא מייתי עלה דהאי פת

שאכל,

מיהת העלם שבועה הוא.

שלגבי אותו הפת הוא טועה בעצם השבועה, שהוא סבור שהיא פת של שעורין ולא עליה הוא נשבע!? [ההבדל בין שתי הלשונות הוא רק בסיגנון ולא בתוכן].

ורבי יוסף אמר לך: כיון דכי ידע ליה

אילו היה יודע שפת זה

דחטין הוא

הוה

פריש מיניה

. נמצא שסיבת טעותו היא מחמת החפץ. הרי

העלם חפץ הוא

.

בעא מיניה רבא מרב נחמן

[לפי רב יוסף, ששייך העלם חפץ בלא העלם שבועה]:

מי שהיה

העלם זה וזה בידו,

שנעלמו ממנו שניהם גם החפץ וגם השבועה, ששכח שנשבע על פת חטין, וגם טעה וחשב שהיא של שעורין,

מהו?

האם יש לחייבו קרבן מצד העלם השבועה, או לפוטרו מצד העלם החפץ?

אמר ליה

רב נחמן:

הרי העלם שבועה בידו, וחייב

.

ומקשינן:

אדרבה, הרי העלם חפץ בידו, ו

דין הוא שיהא

פטור!?

אמר רב אשי: חזינן

-

אי מחמת שבועה קא פריש,

שעל ידי שהזכירו לו את השבועה הוא פרש מלאכול את הפת,

הרי העלם שבועה בידו,

שהתברר שכל שגגתו היתה מחמת שכחת השבועה,

וחייב

. ו

אי מחמת חפץ קא פריש

, שעל ידי שאמרו לו שפת זו של חטין היא פרש מלאוכלה,

הרי העלם חפץ בידו

. שמוכח כי שגגתו היתה מחמת הטעות בנוגע לפת,

ופטור

.

אמר ליה רבינא לרב אשי: כלום פריש מ

חמת הזכרת ה

שבועה אלא משום

שעל ידי זה שם לבו ל

חפץ

שהוא פת של חטין. שאחרת, מדוע מזכירים לו עתה את השבועה. וכמו כן,

כלום פריש מ

חמת שאמרו לו על ה

חפץ

שהוא פת של חטין,

אלא משום

שעל ידי כן נזכר מה

שבועה.

שהוא מבין שלכן מעירים לו על מהות הפת.

נמצא שתמיד הוא פורש מחמת שהוא נזכר משניהם יחד!?

אלא, לא שנא!

בין כך ובין כך הוא פטור, משום שיש כאן גם העלם חפץ, והתורה לא חייבה קרבן אלא רק בהעלם שבועה בלבד.

בעא מיניה רבא מרב נחמן

[הקשה לו]: