שבועות 22b — התלמוד בעברית

וחכמים אומרים: בין הוא ובין חבירו לא מעל, לפי שאין מעילה בקונמות!

וקשיא לרבינא שמפרש את הברייתא לענין קרבן מעילה, והרי לפי חכמים אין בכלל מעילה בקונמות!?

ומתרצינן:

איפוך

את הברייתא: ככר זו עלי הקדש,

אחד זה

הנודר

ואחד זה

חבירו

לא מעל, לפי שאין מעילה בקונמות, דברי רבי מאיר

.

וחכמים אומרים: הוא

הנודר עצמו

מעל וחבירו לא מעל

שחכמים סוברים יש מעילה בקונמות.

ומקשינן:

אי הכי

שאתה מהפך וגורס בדברי רבי מאיר שהוא סובר אין מעילה בקונמות, הא דתניא בברייתא לעיל:

רבי מאיר אומר: קונמות כשבועות

שגם בהם אין מצטרפות שתי ככרות, וביאר רבינא שהנידון בברייתא הוא לענין צירוף לקרבן מעילה, ומשמע ש

אלא קונמות, אצטרופי הוא דלא מצטרפי

שתי הככרות לשיעור שוה פרוטה של קרבן מעילה

הא מעילה אית בהו

אם היה בכל אחד מהם שיעור שוה פרוטה.

והאמר רבי מאיר

לפי גירסתך:

אין מעילה בקונמות כלל!?

ומתרצינן: רבי מאיר דאמר שקונמות אין מצטרפות כשבועות

לדבריהם דרבנן קאמר

להו

. והכי קאמר:

לדידי אין מעילה בקונמות כלל

ואפילו נהנה כשיעור שוה פרוטה מכל ככר. אלא,

לדידכו

, שאתם סוברים שיש מעילה בקונמות

אודו לי מיהת דקונמות

הרי הן

כשבועות

שאין שתי הככרות מצטרפות יחד לשיעור שוה פרוטה.

ורבנן

השיבו לו לרבי מאיר: שיש הבדל בין שבועות לקונמות משום שב

שבועות

דין הוא שלא יצטרפו שתי הככרות לשיעור כזית כי

איכא

הא

ד

אמר

רב פנחס

דשאני שבועות שמתוך שחלוקות הככרות לחייב עליהן שתי חטאות לכן אין הן מצטרפות, ואילו

קונמות ליכא דרב פנחס

שהרי אין הככרות האסורות בקונמות חלוקות לענין קרבן מעילה, לכן דין הוא שיצטרפו לשיעור שוה פרוטה.

אמר רבא

: האומר: "

שבועה שלא אוכל

",

ואכל עפר

-

פטור

שהרי עפר לאו בר אכילה הוא ואינו נכלל בשבועתו.

בעי רבא

: האומר "

שבועה שלא אוכל עפר

" שאז ודאי הוא נאסר גם באכילת עפר, שהרי פירש להדיא שהוא אוסר על עצמו גם אכילת עפר, אך יש להסתפק

בכמה

עפר הוא אסור באכילה?

וצדדי האיבעיא הם: האם

כיון דאמר

בלשון אכילה "

שלא אוכל

",

דעתיה אכזית

שהוא שיעור אכילה.

או דלמא כיון

שעפר

לאו מידי דאכלי אינשי הוא,

לא שייך בו שיעור אכילה, ודעתו לאסור עצמו אפילו

בכל שהוא?

ומסקינן:

תיקו!

בעי רבא

: אם תמצי לומר באיבעיא הקודמת שהנשבע שלא יאכל עפר, אסור בכל שהוא כיון שאינו בר אכילה, מה יהא הדין במי שאומר "

שבועה שלא אוכל חרצן

של ענבים",

בכמה

הוא יאסר?

האם

כיון דמתאכיל על ידי תערובת

, שהדרך לאכול את החרצן כשהוא מעורב עם הענבים, לכן הוא נחשב כמאכל רגיל, ולכן

דעתיה

של הנשבע

אכזית

ממנו ככל שיעורי אכילה.

או דלמא, כיון

שחרצן רק באופן

דלא בעיניה אכלי ליה אינשי

, שהחרצן כמות שהוא אינו נאכל, אלא רק כשהוא בתערובת, הרי הוא נחשב כדבר שאינו בר אכילה, ועל כן

דעתיה אמשהו?

ומסקינן:

תיקו!

בעי רב אשי

: אם תמצי לומר שכל אדם הנשבע על חרצן אסור רק בכזית, מה יהא הדין

בנזיר

, שהוא אסור בלאו הכי באכילת חרצן,

שאמר

"

שבועה שלא אוכל חרצן

",

בכמה

הוא יאסר?

האם נאמר,

דכיון דכזית

חרצנים

איסורא דאורייתא הוא

לגביו, והוא יודע שאין השבועה חלה עליו ביחס לכזית, שהרי הוא מושבע ועומד על כך מהר סיני, אם כן

כי קא משתבע

לאסור עצמו,

אהתירא קא משתבע, ודעתיה אמשהו

שהוא מותר לו מן התורה, ואותו הוא רוצה לאסור את עצמו בשבועה.

או דלמא, כיון דאמר

"

שלא אוכל

",

דעתיה אכזית

שהוא שיעור אכילה, ונמצא שלא חלה שבועתו, שהרי על כזית הוא מושבע ועומד מהר סיני?

תא שמע

מהא דתנן במשנה לקמן: האומר "

שבועה שלא אוכל

",

ואכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים, חייב

.

ורבי שמעון פוטר!

והוינן בה: אמאי חייב

על שבועתו לפי חכמים, והרי

מושבע ועומד מהר סיני, הוא?

רב ושמואל ורבי יוחנן, דאמרי

: הכא במאי עסקינן,

בכולל

בשבועתו

דברים המותרין עם דברים האסורין

. ומיגו שחלה השבועה על הדברים המותרים, חלה גם על הדברים האסורים.

וריש לקיש אמר: אי אתה מוצא

לפי חכמים שיתחייב על שבועה שלא לאכול דברים האסורים אלא אם כן הוא נאסר בשבועתו בחצי שיעור.

ושני אופנים ייתכנו בזה -

א.

אי במפרש

, שאוסר עצמו אפילו ב

חצי שיעור

שאינו מושבע עליו מהר סיני,

ואליבא דרבנן

הסוברים שכל הנשבע בסתם, על כזית הוא נשבע, ולכן צריך שיאמר במפורש שהוא נשבע גם על חצי שיעור.

ב.

אי בסתם, ואליבא דרבי עקיבא, דאמר: אדם

הנשבע סתם שלא לאכול,

אוסר עצמו בכל שהוא!

ומדייקת עתה הגמרא מכך שריש לקיש מעמיד את דברי חכמים כשפירש להדיא שהוא אוסר עצמו בחצי שיעור:

והא נבילה, דמושבע ועומד מהר סיני הוא, דכי חרצן לגבי נזיר דמיא

, הנבילה היא בדומה לנזיר, בכך שמושבע ועומד שלא לאכול חרצן,

וטעמא

שהנשבע אסור בחצי זית נבילה, משום

דפריש

בשבועתו שהוא אוסר עצמו בחצי שיעור.

הא לא פריש

-

דעתיה

לישבע רק

אכזית

. ואפילו אם הזכיר בשבועתו בפירוש שנשבע שלא לאכול נבילה, גם אז אמרינן שדעתו רק על לפחות כזית נבילה, שאם לא כן, היה יכול ריש לקיש להעמיד את דברי חכמים כשפירש להדיא שלא יאכל נבילות וטריפות, שאז אינו צריך לפרש עוד שהוא מתכוין לישבע גם על חצי שיעור. אם כן, הוא הדין נזיר שנשבע שלא לאכול חרצן, אם לא פירש בהדיא שאוסר עצמו בכל שהוא, כוונתו לאכילת כזית.

שמע מינה!

ומקשינן:

אלא

, אי הכי,

תפשוט

מינה נמי

הא דבעי רבא: שבועה שלא אוכל עפר, בכמה?

תפשוט דעד דאיכא כזית

עפר, אינו עובר על שבועתו,

דהא נבילה

שאסורה באכילה ואינה נאכלת

כעפר דמיא, וטעמא

שהוא נאסר באכילת חצי שיעור, משום

דפריש

בשבועתו שאוסר עצמו בחצי שיעור.

הא לא פריש

, ואפילו אמר בפירוש שהוא נשבע על נבילה,

דעתיה אכזית

. והוא הדין לעפר, שעל אף שהוא אינו ראוי לאכילה, דעתו רק על כזית?

ודחינן:

לא

היא. כי עפר שונה מנבילה, על אף ששניהם אינם נאכלים. שהרי

עפר, לאו בר אכילה הוא כלל.

ויש לומר שאין כוונת הנשבע לשיעור של אכילה של שאר איסורים, שהרי אין על עפר שם "אכילה" כלל אלא כוונתו שלא להכניס לפיו עפר ואפילו כל שהוא. אך

נבילה, בת אכילה

היא, ושייך בה שיעור אכילה. אלא

ואריא הוא דרביע עילווה.

שאזהרת התורה שלא לאכלה, הוא כמו אריה הרובץ עליה, ומונע מלהתקרב אליה ולאוכלה.

מתניתין:

א. האומר:

שבועה שלא אוכל

, הרי אף על פי שהוא אסור גם בשתיה מפני ששתיה בכלל אכילה, מכל מקום שבועה אחת היא.

ו

לכן אם

אכל ושתה, אינו חייב אלא אחת

קרבו אחד בלבד, כמו אדם שאכל כזית וחזר ואכל עוד כזית מאותה שבועה, בהעלם אחד, שאינו חייב אלא קרבן אחד על שתי האכילות.

ב. האומר:

שבועה שלא אוכל ושלא אשתה

, נחשבים דבריו כשתי שבועות נפרדות, האחת על אכילה והשניה על שתיה,

ו

לכן אם

אכל ושתה, חייב שתים!

ג. האומר:

שבועה שלא אוכל, ואכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין

-

אינו חייב אלא אחת,

שהרי לא פירט בשבועתו כל מין לחוד.

ד. אבל אם אמר:

שבועה שלא אוכל פת חטין, ופת שעורין, ופת כוסמין, ואכל

את שלשת המינים הללו,

חייב על כל אחת ואחת

. שלכן הוא פירט כל מין לחוד, כי הוא רוצה שתחול שבועה נפרדת על כל מין ומין בפני עצמו.

ה. האומר:

שבועה שלא אשתה, ושתה משקין הרבה

-

אינו חייב אלא אחת

.

ו. ואם אמר:

שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש, ושתה

מכולם,

חייב על כל אחת ואחת

.

ז. האומר:

שבועה שלא אוכל, ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה, ושתה משקין שאינן ראויין לשתיה

-

פטור,

משום שאין הם נכללים בשבועתו, כי אינם בני אכילה.

ח. ואם אמר:

שבועה שלא אוכל, ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים

-

חייב,

משום שהם ראויין לאכילה, אלא שהאיסור מונע את אכילתם.

ורבי שמעון פוטר,

משום שהוא מושבע ועומד מהר סיני על אכילת דברים אסורים, ולכן לא חלה השבועה עליהם.

ט.

אמר: קונם אשתי נהנית לי

[הריני נודר הנאה מאשתי]

אם אכלתי היום! והוא אכל

באותו היום

נבילות וטריפות שקצים ורמשים

-

הרי אשתו אסורה

. שהרי אכל אוכלים ראויין, וגם רבי שמעון יודה כאן, שהרי כל הטעם שהוא פוטר ברישא משום מושבע ועומד, ולא משום שהם אינם ראויין לאכילה.

גמרא:

אמר רבי חייא בר אבין אמר שמואל

: האומר:

שבועה שלא אוכל, ושתה, חייב

, כי שתיה בכלל אכילה היא!

והמקור לזה -

איבעית אימא, סברא

הוא,

ואיבעית אימא, קרא

הוא.

ומבארת הגמרא:

איבעית אימא סברא

: שהרי הוא לשון בני אדם לדבר על שתיה בלשון אכילה, והראיה

דאמר ליה אינש לחבריה

"

נטעום מידי

"

ו

בסוף

עיילי

הם נכנסים

ואכלי ושתו!

ואיבעית אימא קרא

: מן המקרא אנו למדים ש

שתיה בכלל אכילה

היא.

דאמר ריש לקיש: מנין לשתיה שהיא בכלל אכילה?

שנאמר

[דברים יד כג] "

ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך ותירושך

".