שבועות 22a — התלמוד בעברית

תפשוט

הא

דבעי רבא

: האומר "

שבועה שלא אוכל

עפר,

ואכל עפר, בכמה

יתחייב עליו? האם בכזית, כבכל שבועה [לפי חכמים], או שמא כיון שעפר אינו בר אכילה, חייב עליו אפילו בכל שהוא?

תפשוט

מכאן שאינו חייב

עד דאיכא

כזית!?

ודחינן:

כי קאמרינן

שלא מצינו באוכל כל שהוא שהוא חייב,

במידי דבר אכילה קאמרינן,

ולא בעפר שאינו בר אכילה, שבו יתכן אמנם שיתחייב אפילו בכל שהוא. ולכן לא תפשוט מכאן שהנשבע שלא לאכול עפר אינו חייב רק בכזית.

ותו הוינן בה:

והרי

מצינו בפרשת

קונמות

, שהאוסר עצמו ואומר "קונם ככר זו עלי", נאסר עליו לאכול אפילו כל שהוא מאותה ככר הואיל ולא הזכיר שם "אכילה"?

ומתרצינן:

קונמות נמי

-

כמפרש דמי

. שהיות ולא אמר "קונם ככר זה עלי באכילה" אלא "קונם דבר זה עלי" בלבד, הרי הוא כמפרש שהוא רוצה לאסור עצמו אפילו על פחות משיעור אכילה. וקונמות דינם כשבועה, שהאיסור הוא על חילול דיבורו, ולא על עצם האכילה.

שנינו במשנה:

אמר להן

רבי עקיבא:

היכן מצינו במדבר ומביא קרבן? שזה מדבר, ומביא קרבן

.

והוינן בה:

ו

כי

לא

מצינו שמביאים קרבן על דיבור בלבד!?

והרי מגדף

את השם, שלדעת רבי עקיבא [בכריתות ג א] חייב קרבן חטאת אם היה שוגג, למרות שאינו אלא דיבור בעלמא!?

ומתרצינן: "היכן מצינו

מדבר ואוסר

"

קאמרינן.

שעל ידי דיבורו של האדם יאסר עליו הדבר עד שיתחייב עליו קרבן,

ו

אילו

האי

מגדף,

מדבר, וחוטא הוא!

שכבר בשעת דיבורו הוא חוטא, ואין חידוש בכך שהוא מתחייב על דיבורו קרבן.

ותו הוינן בה:

והרי נזיר

, מדבר, ואוסר עצמו בנזירות, ומתחייב בקרבנות ביום תגלחתו?

ומתרצינן: "היכן מצינו מדבר ש

מביא קרבנו על

חילול

דיבורו

"

קאמרינן, ו

אילו

האי

נזיר ש

מביא קרבן

-

לאשתרויי ליה חמרא הוא דקא מייתי!

הקרבן בא רק להתירו בשתיית יין, ולא ככפרה על חילול דיבורו, ואין מכך ראיה על חומר הדיבור שחילולו מביא לידי קרבן.

ותו הוינן בה:

והרי הקדש

, מצינו שהוא מדבר ואוסר את הדבר שהקדיש, ואם חילל דיבורו, שמעל ונהנה מההקדש, הרי הוא חייב בקרבן מעילה!?

ומתרצינן: "היכן מצינו מדבר ו

אוסר לעצמו

בלבד"

קאמרינן, ו

אילו

האי

הקדש -

אוסר על כל העולם כולו הוא!

ותו הוינן בה: ו

הרי קונמות

, מצינו שהוא מדבר ואוסר על עצמו בלבד, ואם אכל ממנו חייב קרבן כמי שמועל בהקדש, שהרי "קונם" לשון הקדש הוא שאוסר הדבר על עצמו כקרבן!?

ומתרצינן:

קסבר

רבי עקיבא:

אין מעילה בקונמות.

שאין הם נקראים "קדשי ה'", שהרי לגבי כל אדם הם חולין.

אמר רבא: מחלוקת

רבי עקיבא וחכמים בנשבע על ככר שלא יאכלנו ואכלו, אם חייב על כל שהוא או רק על כזית, היא רק

בסתם

את דבריו ולא פירשם.

אבל במפרש

בלשון שבועתו שלא יאכל אפילו כל שהוא -

דברי הכל

הוא חייב אפילו

בכל שהוא

.

מאי טעמא?

משום ד

מפרש נמי, כבריה דמי.

כשם שחשיבות הבריה מחייבת את האוכלה אפילו בכל שהוא, כך גם שבועתו בפירוש שלא לאכול אפילו כל שהוא מחשיבה את אכילת הכל שהוא כאילו היתה אכילה חשובה בשיעור כזית.

ואמר רבא: מחלוקת

רבי עקיבא וחכמים היא רק

ב

נשבע "

שלא אוכל

", אבל

ב

נשבע "

שלא אטעום

" -

דברי הכל

חייב

בכל שהוא

, שהרי על "טעימה" לא נאמר שיעור כזית!

ומקשינן לרבא: מאחר שאמרת שמפרש חייב בכל שהוא, אם כן

פשיטא

שגם על "שלא אטעום" חייבים בכל שהוא, שהרי הוא כאילו מפרש שכוונתו היא על כל שהוא?

ומתרצינן:

מהו דתימא

, "

אטעום

"

נמי,

לישנא דאכילה הוא, ו

כדאמרי אינשי

כשרוצים לאכול "נטעום מידי"?

קא משמע לן

, כיון שלא הזכיר במפורש בדבריו לשון אכילה, יש במשמעות דבריו שהתכוין לאסור עצמו בטעימה כל שהוא.

אמר רב פפא: מחלוקת

רבי עקיבא וחכמים היא רק

בשבועות, אבל בקונמות

-

דברי הכל בכל שהוא!

מאי טעמא?

משום ש

קונמות נמי, כיון דלא קא מדכר שמא ד

"

אכילה

" בדבריו,

כדמפרש

להדיא שלא יאכל כל שהוא,

דמי

.

מיתיבי

לרב פפא מהא דתניא:

שני קונמות

, שתי ככרות שאסר אותן עליו בקונם,

מצטרפין

יחד, אם אכל מהן, לשיעור כזית. שאם אכל חצי זית מכל אחד, לוקה משום "בל יחל".

אבל

שתי שבועות,

שנשבע על שתי ככרות שלא יאכלן,

אין מצטרפות

לכזית.

רבי מאיר אומר: קונמות

הן

כשבועות

, שאף קונמות אין מצטרפות.

ואי סלקא דעתך

כדאמר רב פפא, שבקונמות

חייב בכל שהוא

-

למה לי לצרף

את שני הקונמות? והרי הוא חייב על כל שהוא!

ומתרצינן: הברייתא מדברת בכגון

דאמר

"

אכילה מ

ככר

זו עלי קונם

", וחזר ואמר על הככר השניה, "

אכילה מזו עלי קונם

", כיון שהזכיר בדבריו לשון "אכילה", צריך שיהא שיעור כזית.

ומקשינן:

אי הכי, אמאי מצטרפות

שתי אכילות משתי ככרות לכזית לפי התנא קמא? והרי

סוף סוף, זיל להכא

, לככר הזה,

ליכא שיעורא, וזיל להכא, ליכא שיעורא

. כי צריך שיהא שיעור כזית מכל ככר בנפרד, שהרי הוא הזכיר לשון "אכילה" על כל ככר בפני עצמו?

ומתרצינן: הכא במאי עסקינן כגון

דאמר

: "

אכילה משתיהן עלי קונם

". שכלל את שתי הככרות ב"אכילה" אחת, ולכן די בכך שיהא שיעור אכילה משתיהן יחד.

ומקשינן: אי הכי,

דכוותה

[בדומה לזה],

גבי שבועות

, גם שם מדובר בכגון

דאמר

"

שבועה שלא אוכל משתיהן

". ואם כן קשה,

אמאי אין מצטרפין

שתי הככרות? שהרי לא הזכיר לשון "אכילה" על כל ככר בנפרד, אלא על שתיהן יחד!?

ומתרצינן:

אמר רב פנחס: שאני שבועות

, שמדובר בהן באופן שאמר על שתי הככרות "שבועה שלא אוכל מזו ומזו" ו

מתוך שחלוקות

שתי הככרות

לחטאות,

שאם אכל כזית מכל ככר, אפילו בהעלם אחד, הרי הוא חייב שתי חטאות, למרות שאסרן עליו בשבועה אחת, וכיון שנחלקו הככרות להיות שני גורמי חיוב לחטאות, הרי הן כשני שבועות, ולכן

אין מצטרפות

חצי זית מזה וחצי זית מזה לחיוב מלקות וחטאת.

אבל בקונמות, גם אם יאמר על שתי ככרות "אכילה מזו ומזו עלי קונם", אין הן חלוקות לענין קרבן מעילה [אפילו למאן דאמר יש מעילה בקונמות], שאם נהנה משתיהן בהעלם אחד אינו חייב אלא קרבן מעילה אחד, ולכן מצטרפות שתי הככרות לשיעור כזית [שהרי הזכיר רק לשון "אכילה" אחת על שתי הככרות].

ומקשינן:

אי הכי,

הא דקתני בברייתא:

רבי מאיר אומר: קונמות

הרי

הן כשבועות,

ואין מצטרפים.

בשלמא שבועות

אינן מצטרפות

הואיל וחלוקות

שתי הככרות לחיוב

חטאות. אלא קונמות,

שאין הככרות חלוקות לחטאות,

אמאי לא

יצטרפו!?

ומתרצינן:

איפוך

, ואימא:

רבי מאיר אומר: שבועות

מצטרפות

כקונמות!

ולית ליה

לרבי מאיר

לדרב פנחס,

דאמר, מתוך שחלוקות לחטאות אין מצטרפות, אלא הואיל ולא הזכיר אלא לשון "אכילה" אחת על שתי הככרות, הרי הן מצטרפות לענין שיעור כזית.

רבינא אמר

לתרץ את הקושיא על רב פפא מהברייתא:

כי קאמר רב פפא

שבקונמות דברי הכל בכל שהוא -

לענין מלקות

בלבד קאמר. שהואיל ולא הזכיר שם "אכילה", לוקה בכל שהוא על חילול דיבורו.

כי תניא ההיא

שקונמות מצטרפין - לענין

קרבן מעילה

, שחייבים על קונמות קרבן מעילה כמו בהקדש,

דבעינן

שיהנה לפחות ב

שוה פרוטה

מהקונם כדי להתחייב עליו במעילה. שהרי בהקדש גופא, שיעור המעילה הוא בשוה פרוטה [וקונם לא עדיף ממנו שהרי כל איסורו הוא רק משום שאסרו עליו כהקדש]. ועל זה אומרת הברייתא ששתי הככרות מצטרפות יחד, שאם נהנה משתיהן בשוה פרוטה, חייב בקרבן מעילה.

ומקשינן:

למימרא, דסברי רבנן

דרבי מאיר כי

יש מעילה בקונמות!?

והתניא

: האומר "

ככר זו הקדש

" [הקדש ממש],

ואכלה, בין הוא בין חבירו, מעל

.

לפיכך יש לה פדיון

, שמתחללת קדושתה על ידי פדיון ויוצאת לחולין, שבהקדש נאמר "ופדה בערכך".

אבל אם אמר "

ככר זו עלי הקדש

", הרי לא הקדיש את הככר אלא רק אסרה עליו כהקדש, ולפיכך, אם אכלה הוא בעצמו -

מעל

שהרי אסרה על עצמו כהקדש. אבל, אם

חבירו

אכלה,

לא מעל,

שהרי לא נאסרה על חבירו.

לפיכך, אין לה פדיון

שיתיר אותה, שהרי לא נאמר פדיון רק בהקדש ולא באיסורין,

דברי רבי מאיר

.