שבת 42a — התלמוד בעברית

והוינן בה:

למימרא,

האם רצונך לומר,

דשמואל,

שהתיר אפילו שיעור לצרף, כיון שאינו מתכוין,

כרבי שמעון סבירא ליה,

דאמר דבר שאין מתכוין מותר.

וסברה הגמרא, כי כשם שפסק שמואל בדין דבר שאין מתכוין כרבי שמעון, כמו כן פסק הלכה כמותו גם בנידון מלאכה שאינה צריכה לגופה, שרבי שמעון מתיר מן התורה, ורבי יהודה אוסר.

ולפיכך תמהה הגמרא:

והאמר שמואל, מכבין

בשבת

גחלת של מתכת

הנמצאת

ברשות הרבים, בשביל שלא יזוקו בה רבים, אבל לא גחלת של עץ.

ההיתר לכבות גחלת של מתכת הוא, כיון שמן התורה אין חיוב מלאכת מכבה אלא

כשמכבה אש הבוערת בעץ כדי שלא תכלה האש את העץ לגמרי וישאר לו פחם. אבל כשמכבה אש שלא לצורך עשיית פחם, אין זאת מלאכת כיבוי. ומכל מקום, חכמים אסרו לכבות גם במקום שהכיבוי אינו לצורך עשיית פחם, חוץ מגחלת מתכת הנמצאת ברשות הרבים, שהתירו חכמים לכבותה לכתחילה, כדי שלא יזוקו בה רבים.

אבל לא התירו לכבות גחלת של עץ הנמצאת ברשות הרבים, אף על פי שאינו מכבה אותה לצורך הפחם, כיון שבכיבוי גחלת של עץ נוצר פחם, והרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואסורה מדאורייתא.

ואי סלקא דעתך סבר לה

שמואל

כרבי שמעון

בדין דבר שאין מתכוין, מסתבר שגם במלאכה שאינה צריכה לגופה הוא סובר שהלכה כרבי שמעון, ואם כן,

אפילו

גחלת

של עץ, נמי

יהא מותר לכבותה, כדי שלא יזוקו ממנה הרבים, לפי שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי אינו מכבה אותה לצורך עשיית פחם. ולרבי שמעון אינו חייב עליה מן התורה, וכדי שלא יזוקו בה רבים מותר לכבותה.

ומתרצת הגמרא שיש לחלק בין שני הענינים, ואכן,

בדבר שאין מתכוין סבר לה

כרבי שמעון,

שמותר. אך

במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה

שמואל

כרבי יהודה,

שאסור מן התורה.

אמר רבינא

: כיון שהתירו שבות במקום היזקא דרבים,

הלכך, קוץ

המצוי

ברשות הרבים,

ומזיק לרבים,

מוליכו פחות פחות מד' אמות

ברשות הרבים. כי אף על פי שאסור מדרבנן להוליך פחות פחות מד' אמות, התירו חכמים במקום הזיקא.

ובכרמלית,

מותר להוליך את הקוץ

אפילו טובא

[יותר מארבע אמות בבת אחת], כי העברת חפץ ד' אמות בכרמלית אסורה רק מדרבנן.

שנינו במשנה:

אבל נותן

צונן לתוך המיחם או לתוך הכוס כדי להפשירן:

תנו רבנן: נותן אדם

מים

חמין

מכלי ראשון, שמבשל,

לתוך הצונן

בשבת.

ולא

יתן את

הצונן לתוך

כלי שבו

החמין,

כי כלי ראשון מבשל את המים הנכנסים בו. ואפילו לתוך כלי שני לא יתן מים צוננים, מפני שגזרו חכמים שמא יבא לתת מים צוננים לתוך כלי ראשון,

דברי בית שמאי.

ובית הלל אומרים

: כלי שני אינו מבשל, ולא גזרו כלי שני אטו כלי ראשון, ולפיכך,

בין חמין לתוך הצונן, ובין צונן לתוך

החמין, מותר.

במה דברים אמורים,

אימתי התירו בית הלל לתת אפילו צונן בתוך חמין, דוקא

בכוס,

שהיא כלי שני, וגם עומדת לשתיה, ולכן מותר לתת בה צונן, ולא גזרו בה אטו כלי ראשון, וכל שכן שמותר לתת חמין לתוך צונן.

אבל באמבטי,

שהיא כלי ראשון, מותר לערות רק

חמין לתוך הצונן, ולא צונן לתוך החמין.

ורבי שמעון בן מנסיא אוסר

באמבטי בין חמין לתוך צונן ובין צונן לתוך החמין.

אמר רב נחמן, הלכה כרבי שמעון בן מנסיא

בדין אמבטי.

סבר רב יוסף למימר,

שדינו של

ספל

שמתרחצין עמו,

הרי הוא כאמבטי,

דאף שהוא כלי שני כיון שמחממין בו לרחיצה, דינו חמור כאמבטי, דלבית הלל אסור לתת צונן לחמין, ולרבי שמעון אפילו חמין לצונן.

אמר ליה אביי, תני רבי חייא "ספל אינו כאמבטי",

והוא ככלי שני גמור.

ומקשה הגמרא:

ולמאי דסליק אדעתא מעיקרא,

דסבר רב יוסף

דספל הרי הוא כאמבטי, ואמר רב נחמן הלכה כרבי שמעון בן מנסיא,

דאמר באמבטי אסור ליתן חמין בצונן וצונן לחמין, אם כן,

אלא בשבת, רחיצה בחמין ליכא,

שהרי לעולם אי אפשר למזוג את המים לא חמין בצונן ולא צונן בחמין.

ומתרצת הגמרא:

מי סברת

כי מה ששנינו לעיל

"רבי שמעון

בן מנסיא אוסר",

אסיפא קאי,

על אמבטיא הנידונית בסיפא, שאסרו בית הלל לתת באמבטי צונן לחמין, ועל כך הוסיף רבי שמעון שגם חמין לצונן מותר? לא כן הוא, אלא רבי שמעון

ארישא קאי,

בדין כוס שהיא כלי שני, וכך תתפרש הברייתא:

בית שמאי אומרים בכלי שני מותר לתת חמין לצונן ולא צונן לחמין,

ובית הלל מתירין בין חמין לתוך צונן ובין צונן לתוך החמין, ורבי שמעון בן מנסיא אוסר צונן לתוך חמין.

תמהה הגמרא:

לימא רבי שמעון בן מנסיא

שאסר ליתן צונן לתוך חמין בכלי שני,

דאמר כבית שמאי

סבירא ליה, שהרי אף הם אסרו לתת חמין לתוך צונן בכלי שני?

ומתרצת הגמרא: רבי שמעון בן מנסיא

הכי קאמר

:

לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה.

אלא גם בית הלל סוברים כי אסור ליתן צונן לתוך החמין הנמצאים בכוס, דגזרינן כלי שני אטו כלי ראשון.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: חזינא ליה לרבא דלא קפיד אמנא,

על נתינת מים צוננים בתוך חמין או חמין בתוך צוננים, ואפילו בספל העשוי לרחיצה.

ומקורו של רבא הוא,

מדתני רבי חייא

בברייתא:

נותן אדם קיתון,

כלי קטן

של מים לתוך ספל של מים,

באופן שמשקיע את הקיתון עצמו בתוך המים שבספל,

בין

שהיו בתוך הקיתון מים

חמין,

והוא מכניסו

לתוך

ספל שיש בו

צונן, ובין

קיתון שיש בו

צונן,

ומכניסו

לתוך

ספל של

חמין.

אמר ליה רב הונא לרב אשי

: כיצד הוכיח רבא שמותר לתת צונן לתוך חמין בספל, מהברייתא דרבי חייא?

דילמא, שאני התם

בברייתא, שאינו מערב את הצוננים בחמים, אלא

דמיפסק כלי,

שהמים הצוננים נתונים בתוך הקיתון, ומכניס את הקיתון עם המים לתוך החמין, בזה התיר רבי חייא. אבל כשמערב מים במים, ומתבשלים הצוננים מהחמין, שמא לא התיר רבי חייא בספל, דגזרו כלי שני אטו כלי ראשון.

אמר ליה

רב אשי לרב הונא:

"מערה" איתמר,

מצינו ברייתא מפורשת שרבי חייא התיר לא רק בהכנסת קיתון של צוננים למים חמים, אלא גם עירוי צוננים לתוך מים חמין, דתניא:

מערה אדם קיתון של מים לתוך ספל של מים, בין חמין לתוך צונן, בין צונן לתוך חמין.

מתניתין:

האילפס והקדרה שהעבירן

מעל האש בשעת בין השמשות, כשהן

מרותחין, לא יתן לתוכן

משתחשך

תבלין.

כיון שהם כלי ראשון, וכל זמן שהוא רותח מבשל.