שבת 33a — התלמוד בעברית

אמר רבא: כגון הני נשי דמחוזא,

דאכלן

, שהם מלומדות באכילה ושתיה,

ולא עבדן

לפרנסתן, והם גוזלות את בעליהן, וגם גורמות לבעליהן לגזול.

וכתיב

בנבואת עמוס שם:

"הכיתי אתכם בשדפון ובירקון הרבות גנותיכם וכרמיכם ותאניכם וזיתיכם"

, את אלו

"יאכל הגזם"

.

ו

בנבואת יואל

כתיב: "יתר

, מה שיותיר

הגזם, אכל הארבה, ויתר הארבה אכל הילק,, ויתר הילק אכל החסיל"

. משמע שאין הגזם אלא רק תחילת הפורענות.

ומחמת ריבוי מיני הארבה נגרם רעב.

וכתיב

בישעיה:

"ויגזור על ימין ורעב, ויאכל על שמאל ולא שבעו איש בשר זרועו יאכלו". אל תקרי "בשר זרועו", אלא "בשר זרעו"

.

בעון עינוי הדין

, שאף לאחר שהוברר לדיינים הדין, הם משהין אותו שלא לשם שמים.

ו

בעוון

עיוות הדין,

היינו שדנים במזיד דין שאינו אמת.

ו

בעוון

קלקול הדין,

שנתקלקל הדין מחמת שלא עיינו בו כראוי .

ו

בעוון

ביטול תורה

-

חרב וביזה רבה

[מתרבה].

ודבר ובצורת בא. ובני אדם אוכלין ואינן שבעין. ואוכלין

לחמם במשקל. דכתיב: "והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית

".

ואין ברית אלא תורה, שנאמר: "אם לא

בריתי יומם ולילה"

.

וכתיב "בשברי לכם מטה לחם ואפו עשר נשים"

.

וכתיב

בסוף פרשת הקללות שכל הדברים האלו הם עונש משום:

"יען וביען משפטי מאסו"

, וזהו עיוות וקלקול הדין.

בעוון שבועת שוא,

שנשבע על דבר שידוע שאינו כך כגון על איש שהוא אשה,

ושבועת שקר, וחילול ה',

אדם גדול שאינו זהיר במעשיו ועל ידו מתחלל שם שמים,

וחילול שבת

-

העונש על כך הוא:

חיה רעה רבה, ובהמה כלה, ובני אדם מתמעטין, והדרכים משתוממין

מאין עובר.

שנאמר "ואם באלה לא תוסרו לי"

.

אל תיקרי באלה

[בצירי]

אלא באלה

[בקמץ, והיא לשון שבועה].

וכתיב "והשלחתי בכם את חית השדה"

.

וכתיב בשבועת שקר: "ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך"

.

ובחלול ה' כתיב: "ולא תחללו את שם קדשי"

.

ובחלול שבת כתיב: "מחלליה מות יומת"

.

וכל הני כתיב בהוא לשון "חילול",

ויליף

בהקישא

"חילול חילול" משבועת שקר,

שהעונשים שנאמרו על שבועת שקר ושוא, נאמרו אף באלו.

בעון שפיכות דמים, בית המקדש חרב, ושכינה מסתלקת מישראל. שנאמר: "ולא תחניפו

את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ".

"ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה"

. ומכלל זה:

הא אם אתם מטמאים אותה

-

אינכם יושבים בה, ואיני שוכן בתוכה

.

בעוון גילוי עריות, ועבודת כוכבים, ו

אי

השמטת שמיטין ויובלות

-

גלות בא לעולם, ו

האויבים

מגלין אותן, ובאין אחרים

, אלו האויבים,

ויושבין במקומן

.

שנאמר

בפרשת עריות:

"כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ

אשר לפניכם.

וכתיב "ותטמא הארץ

-

ואפקוד עונה עליה".

וכתיב

בתריה:

"ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה"

. ומכאן שגלות באה לעולם בעון עריות.

ובעבודת כוכבים כתיב

[בפרשת בחוקותי]

"ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם". וכתיב "והשמותי את מקדשיכם".

וכתיב בתריה:

"ואתכם אזרה בגוים"

, מכאן שגלות באה בעון עבודת כוכבים.

בשמיטין וביובלות כתיב: "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם

, אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה ".

וכתיב: "כל ימי השמה תשבות"

.

בעון נבלות פה, צרות רבות וגזירות קשות מתחדשות, ובחורי שונאי ישראל

[לשון סגי נהור]

מתים, יתומים ואלמנות צועקין ואינן נענין

.

שנאמר: "על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם"

, וזהו בעון:

"כי כלו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה", בכל זאת לא שב אפו, ועוד ידו נט ויה"

.

מאי "ועוד ידו נטויה"

דקאמר?

אמר רב חנן בר רבא: "הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה

, ואין צורך לפרש.

אלא כל המנבל פיו

בכך,

אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה

, מפני שהוא ניבל את פיו,

הופכין עליו

את גזר דינו

לרעה

.

וזהו הפירוש "ועוד ידו נטויה", מלשון "ועד", כלומר, כל שנותיו של אדם שהם שבעים שנה, יד הדין נטויה עליו לבטל את זכויותיו בעון ניבול פה.

אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא: כל המנבל את פיו

, עונשו, ש

מעמיקין לו גיהנם, שנאמר: "שוחה עמוקה"

מוכנה ל

"פי זרות"

, לפה המדבר זרות.

רב נחמן בר יצחק אמר: אף

מי שהוא

שומע ושותק

גם כן נענש.

שנאמר: "זעום ה' יפול שם",

היושב שם ושותק הוא זעום של ה'.

אמר רב אושעיא: כל הממרק עצמו

שמתפנה משאר עסקיו

לעבירה, חבורות ופצעין יוצאין בו

בגופו.

שנאמר: "חבורות פצע, תמרוק ברע"

לממרק עצמו ברע.

ולא עוד, אלא שנדון ב

חולי

הדרוקן

.

שנאמר

בהמשך הפסוק:

"ומכות חדרי בטן"

.

אמר רב נחמן בר יצחק: סימן לעבירה,

על ידי העבירה בא

הדרוקן

[מן חולי].

תנו רבנן: ג' מיני הדרוקן הן

:

זו שהיא

של עבירה

היא

עבה

, היינו שבשרו מתקשה ועב ונפוח בעובי.

ו

זו שהיא

של רעב

, הוא

תפוח

, יש בה מוגלה.

וזו שהיא של

כשפים הוא דק

, בשרו דק ורזה.

שמואל הקטן חש ביה

בהדרוקן.

אמר: רבונו של עולם! מי מפיס?

מי מטיל גורל להבחין ולהודיע שהדרוקן זה אינו של עבירה.

איתסי

, נרפא ממחלתו.

אמר רבא: ידענא ביה ב

אביי שהיה נקרא

נחמני

[משום שגדל בביתו של רבה בר נחמני] שההדרוקן בא עליו משום

דמכנפין נפשיה

היינו מפני הרעב.

רבא חש ביה

בהדרוקן.

ומקשינן: ולמה חש בו?

והא רבא הוא דאמר נפישי קטילי קדר

, רבים הם ההרוגים מחמת שיהוי נקבים,

מנפיחי כפן

, מאלו המתים מחמת רעב. שהרי רבא שסבר ששיהוי נקבים גורם לכך וודאי הוא עצמו לא היה משהה נקביו. וממה שרבא אמר "ידענא ביה בנחמני" שוודאי לא הרעיב את עצמו, משמע שהיה דבר זה רע בעיניו, ואם כן למה חלה בהדרוקן?

ומתרצינן:

שאני רבא דאנסי ליה רבנן בעידניה

, אלו שהיו לפניו הם גרמו לו להשהות נקביו בזמן שהיה זקוק לכך,

בעל כורחיה

.

תנו רבנן: ד' סימנין הן

.

סימן לעבירה

-

הדרוקן

.

סימן לשנאת חנם

-

ירקון

.

סימן לגסות הרוח

-

עניות.

סימן ללשון הרע

-

אסכרה

, חולי המתחיל במעים ונגמר בגרון.