שבת 148a — התלמוד בעברית

אמר רבי חנא בגדתאה

[מעיר "בגדד"]

אמר שמואל

:

הלכה, מחזירין את השבר

. מפני שאם ישהנו עד לאחר השבת, יש בכך משום סכנת האבר [ריטב"א].

רבה בר בר חנה איקלע לפומבדיתא. לא על לפירקיה

[לדרשה]

דרב יהודה. שדריה

רב יהודה

לאדא דיילא

[ה"דייל", הממונה בפירקא],

ואמר ליה: זיל גרביה

[טול בגדיו] לרבה בר בר חנה, עד שיבוא לפירקא.

אזיל

אדא ו

גרביה

לרבה בר בר חנה.

לבסוף

אתא

רבה בר בר חנה לפירקא,

ואשכחיה

לרב יהודה

דקא דריש

ואמר:

אין מחזירין את השבר

בשבת.

אמר ליה

רבה בר בר חנה:

הכי אמר רב חנא בגדתאה, אמר שמואל: הלכה, מחזירין את השבר

בשבת.

אמר ליה

רב יהודה:

הא

רב

חנא

מ

דידן

הוא.

והא שמואל

מ

דידן

הוא.

ו

אף על פי שהם ממקומנו,

לא שמיע לי

הכי משמם עד עתה.

ורק בזכותך שמענו עתה כן משמם. ואם כן,

ו

כי

לאו בדינא גרבתיך

[ציויתי ליטול ממך את בגדיך] והכרחתיך לבוא הנה? והרי אילו לא באת, לא היינו זוכים לשמוע הא דאמרת משמייהו.

שנינו במתניתין: מי שנפרקה ידו

ורגלו, לא יטרפם בצונן.

רב אוויא הוה יתיב קמיה דרב יוסף. שניא

[נשתנתה]

ליה ידיה

וזזה ממקומה.

אמר ליה

לרב יוסף:

הכי מאי

הוא לתקנה?

ואמר ליה:

אסור

.

והוסיף להראותו בעניני ריפוי שונים, ולשואלו על כל ענין וענין,

הכי מאי?

ואמר ליה:

אסור

.

אדהכי, איתפח

[נתרפאה]

ידיה.

אמר ליה

רב יוסף:

מאי תיבעי לך

בזה?

והא תנן

להדיא:

מי שנפרקה ידו או רגלו, לא יטרפם בצונן. אבל רוחץ אותם כדרכו, ואם נתרפא נתרפא

.

אמר ליה

רב אויא:

ו

כי

לא תנן

עוד בהאי מתניתין,

"אין מחזירין את השבר

", ואפילו הכי

אמר רב חנא בגדתאה אמר שמואל: הלכה מחזירין את השבר?

אלמא, לית הלכתא כהאי מתניתין.

אמר ליה רב יוסף: כולהו

דיני דמתניתין

בחדא מחתא מחתינהו

[באריגה אחת אתה אורגם]?

והא לאו הא בהא תליא. אלא

היכא דאיתמר

דאין הלכתא כמתניתין,

אתמר. והיכא דלא

איתמר

כן,

לא איתמר.

ובמי שנפרקה ידו דלא איתמר דלא כמתניתין, יש לנו לפסוק הלכתא כמתניתין.

הדרן עלך פרק חבית

--- title: "חברותא - שבת — פרק עשרים ושלוש - שואל" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02338.html#HtmpReportNum0022L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0022L5" --- פרק עשרים ושלוש - שואל

Оригинал главы פרק עשרים ושלוש - שואל

מתניתין:

שואל אדם מחבירו

בשבת,

כדי יין וכדי שמן

. ובלבד שלא יאמר לו, "הלוני

אותם". משום דהלואה, דרך המלוה לכותבה בפנקסו, כדי שלא ישכח. וחיישינן דלמא אתי למיכתב . אלא יאמר לו: "השאילני". דשאלה, אין דרך כל כך לכותבה.

וכן האשה

שואלת

מחבירתה ככרות

בשבת. ובלבד שלא תאמר לה "הלויני ככרות".

ואם

המלוה

אינו מאמינו

ללוה,

מניח

הלוה את

טליתו אצלו

לערבון ,

ועושה עמו

את

חשבון

החוב

לאחר השבת

. אבל בשבת עצמה אסור לעשות חשבון, כדאיתא לקמן [קנ א].

וכן

הוא עושה ב

ערב פסח בירושלים, שחל להיות בשבת

. שאם לא זכר לקנות את השה לפסחו מערב שבת,

מניח

את

טליתו אצלו

[אצל המוכר],

ונוטל את פסחו, ועושה עמו חשבון לאחר היום טוב

.

גמרא:

שנינו במתניתין: שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן, ובלבד שלא יאמר לו "הלויני".

אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי: מאי שנא

אם אומר

"השאילני", ומאי שנא "הלויני

"?

אמר ליה: "השאילני" לא אתי למיכתב

. כיון דשאלה היא לזמן מועט , ואינו חושש שמא ישכחנה. אבל אם אומר לו

"הלויני

",

אתי למיכתב

. דלשון "הלואה" משמע לזמן מרובה. וכדקא קיימא לן: סתם הלואה שלשים יום. וחושש המלוה שישכחנה, ומשום כך הוא כותבה בפנקסו.

ושוב אקשיה:

והא כיון, דבחול

נמי קרי להלואה "שאלה", דהא

זימנין דבעי למימר ליה

לחבריה

"הלויני", ואמר ליה

"השאילני

". ובאמת הויא הלואה ולא שאלה. שהרי אינו מחזיר בעין את החפץ שנטל. אלא חפץ אחר תחתיו. ולא מיקרי שאלה אלא כשהוא מחזיר אותו חפץ שנטל.

ו

על כן

לא קפיד

המלוה

עילויה

, ומסכים שיטול לזמן מרובה כדין הלואה.

ו

על כן

אתי

המלוה

למיכתב

אותה בפנקסו. ואם כן

בשבת נמי

, אף דקאמר ליה "השאילני", נימא דדעתו להלואה. וניחוש דלמא

אתי

המלוה

למיכתב

אותה .

אמר ליה

אביי:

בשבת, כיון ד

רק בלשון

"השאילני" הוא דשרו ליה רבנן

ליטול, אבל בלשון

"הלויני" לא שרו ליה, מינכרא מילתא.

ומתוך כך יזכר מאיסור כתיבה בשבת,

ולא אתי למיכתב

.

אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי: מכדי, אמרו רבנן: כל מילי דיום טוב, כמה דאפשר לשנויי משנינן

. כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. וכגון הא דשנינו בביצה [כט ב], "המביא כדי יין ממקום למקום לא יביאם בסל ובקופה [כדרך שהוא עושה בחול], אלא מביא על כתפו".

ואם כן,

הני נשי דמליין

ביום טוב

חצבייהו

[כדיהן]

מיא, מאי טעמא לא משנין

בשאיבת המים?

אמר ליה: משום דלא אפשר

לשנות כלום בשאיבה. ד

היכי ליעבדי?

אם תאמר דנשי

דמליין

בחול מים

בחצבא רבא, לימלו

ביום טוב

בחצבא זוטא

, אין לעשות כן.

דהא מפשו בהילוכא

. שאם נצריכן למלאות בכדים קטנים, יצטרכו למלאות ולהוליך את המים פעמים מרובות יותר, מאשר אילו ימלאו בכדים גדולים.

ואם תאמר, דאותן נשים

דמליין

בחול

בחצבא זוטא, לימלו

ביום טוב

בחצבא

רבא,

הא נמי אין לעשות כן. דהא

קא מפשו

על ידי כך

במשוי

.