גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
סנהדרין 87a — התלמוד בעברית
"כי יפלא" - במופלא שבבית דין הכתוב מדבר שהזקן ממרא הוא מומחה ונסמך לשבת בסנהדרין, למעט תלמיד שלא הגיע להוראה שאינו נעשה זקן ממרא. " ממך " - זה יועץ שהזקן ממרא חלק על הבית דין הגדול בענין עיבור השנה…
הטקסט המקורי — סנהדרין 87a
"כי יפלא" -
במופלא שבבית דין הכתוב מדבר
שהזקן ממרא הוא מומחה ונסמך לשבת בסנהדרין, למעט תלמיד שלא הגיע להוראה שאינו נעשה זקן ממרא.
"
ממך
" -
זה יועץ
שהזקן ממרא חלק על הבית דין הגדול בענין עיבור השנה שנקרא סוד ועצה.
וכן הוא אומר
שמצינו שאצל יועץ כתוב "ממך", שנאמר [נחום א טו] "
ממך יצא חושב על ה' רעה יועץ בליעל
".
"
דבר
" -
זו הלכה
שאף אם חלק עליהם רק בהלכה למשה מסיני הוא נעשה זקן ממרא. "
למשפט
" -
זה הדין
שגם בדבר הנלמד הגזירה שוה הוא נעשה זקן ממרא.
"
בין דם לדם
" -
בין דם נדה
או
דם לידה
או
דם זיבה
אם חלק הזקן ממרא בדין הנוגע לאחד מן הדמים הללו.
"
בין דין לדין
" -
בין דיני נפשות
או
דיני ממונות
או
דיני מכות
מלקות ארבעים.
"
בין נגע לנגע
" -
בין נגעי אדם
או
נגעי בתים
או
נגעי בגדים
.
"
דברי
" -
אלו החרמים והערכין וההקדשות
שמכך שלא נאמר "דבר ריב" אלא "דברי ריבות" משמע שבא לרבות כשנחלקו בעניני חרמות וערכין וההקדשות שחלין על ידי דיבור הפה.
"
ריבות
" -
זו השקאת סוטה
שבאה על ידי ריב שבין הסוטה לבעלה,
ועריפת עגלה
ערופה שהחלל נהרג על ידי מריבה,
וטהרת מצורע
שהנגעים באים על ידי ריב של לשון הרע.
"
בשעריך
" -
זו לקט שכחה ופאה
שהם לעניים שכתוב בהם "ואכלו בשעריך".
"
וקמת
" משמע שעד עתה הם ישבו, והיינו
מבית דין
שהבית דין שהזקן חלק עליהם בעירו צריכים לקום ממושבם הקבוע וללכת לשאול לבית דין שבירושלים.
"
ועלית
" -
מלמד
הכתוב
שבית המקדש גבוה מ
כל
ארץ ישראל
שהרי על כל ארץ ישראל נאמר "ועלית".
ו
כמו כן
ארץ ישראל גבוה מכל הארצות
ולקמן יתבאר מהיכן למדנו זאת.
"
אל המקום
" -
מלמד
הכתוב
שהמקום גורם
לחייב את הזקן ממרא במיתה, שרק אם הוא המרה את פיהם כאשר הם יושבים במקומם בלשכת הגזית, הוא חייב מיתה, אבל אם הוא מצא אותם מחוץ למקומם, ושם הורו לו, ואחר כך המרה את פיהם, אינו נעשה זקן ממרא.
ודנה הגמרא:
בשלמא
זה שאמרה הברייתא ש
בית המקדש גבוה מ
כל
ארץ ישראל
ניחא שלמדין זאת
מדכתיב
"
ועלית
".
אלא
זה שאמרה הברייתא ש
ארץ ישראל גבוה מכל הארצות, מנא ליה?
ומתרצת הגמרא: המקור לזה הוא ממה
דכתיב
[ירמיה כג ז] "
לכן הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד: חי ה' אשר העלה
את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם
".
הרי לנו שהכתוב נוקט לשון "עליה" על כל הארצות ביחס לארץ ישראל, משום שהיא גבוהה מכולם.
תנו רבנן: זקן ממרא אינו חייב
מיתה
אלא
אם המחלוקת היתה
על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, דברי רבי מאיר
.
רבי יהודה אומר
: המחלוקת צריכה להיות
על דבר שעיקרו מדברי תורה
שעיקרו מפורש בתורה
ופירושו מדברי סופרים
שחכמים פירשו את פרטי המצוה.
רבי שמעון אומר: אפילו
אם המחלוקת היא רק על
דקדוק אחד מדקדוקי סופרים
הוא נעשה זקן ממרא.
ומבארת הגמרא:
מאי טעמא דרבי מאיר?
משום ד
גמר
בגזירה שוה "
דבר
" -
דבר
",
כתיב הכא
"
כי יפלא ממך דבר למשפט
",
וכתיב התם
בפר העלם דבר של ציבור [ויקרא ד יג] "
ונעלם דבר מעיני הקהל
" -
מה להלן
אין מביאין הציבור פר חטאת אלא אם טעו ב
דבר שחייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, אף כאן
בזקן ממרא דוקא
דבר שחייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת
.
ורבי יהודה
טעמו: משום שנאמר בפרשת זקן ממרא "
על פי התורה אשר יורוך
" משמע שאינו חייב
עד דאיכא
"
תורה
" דהיינו שעיקרו מדברי תורה
ו
גם "
יורוך
" שפירושו מדברי סופרים.
ורבי שמעון
טעמו: משום שנאמר בזקן ממרא "ועשית על פי הדבר
אשר יגידו לך
מן המקום ההוא
" משמע בכל אשר יגידו לך
אפילו כל דהו
אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים.
אמר ליה רב הונא בר חיננא לרבא: תרגמא לי להא מתניתא אליבא דרבי מאיר
פרש לי את הברייתא דלעיל לפי דעת רבי מאיר, שאיך יתכן בכל אלו השנויים שם שיהא בהם דבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת?
אמר ליה רבא לרב פפא: פוק תרגמא ליה
צא ובאר לו! וכך ביאר רב פפא: תחילת הברייתא "
כי יפלא
" -
במופלא שבבית דין הכתוב מדבר
.
"
ממך
" -
זה יועץ שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים
שהמחלוקת היתה בנוגע לעיבור השנה בכגון המחלוקת דלהלן -
כדתנן
במסכת עדויות [ז ז]:
הן העידו
רבי יהושע ורבי פפייס:
שמעברין את השנה כל אדר
שעד סוף חדש אדר רשאים בית דין לעבר את השנה ולהוסיף עליה אדר שני, אם ראו שיש צורך בכך.
ומדוע היו צריכים להעיד על כך?
מפני
שהיו
שאר חכמים ש
אומרים
שרק
עד הפורים
מעברים את השנה ולא לאחר מכן, \ לכן באו רבי יהושע ורבי פפייס והעידו שאפשר לעבר את השנה בכל חדש אדר.
והרי מחלוקת זו נוגעת לאיסור כרת -
דאי להאי גיסא
אם הבית דין הגדול פסק כדעת רבי יהושע ורבי פפייס שהשנה מעוברת, למרות שעיברו אותה רק לאחר פורים, והזקן ממרא חולק עליהם, נמצא
קא שרי חמץ בפסח
שהוא מתיר לאכול חמץ בפסח שהוא איסור כרת, שהרי לפי הוראתו חל הפסח במועד אחר.
ואי להאי גיסא
אם הבית דין הגדול פסק להיפך שהשנה אינה מעוברת, והוא חולק עליהם
קא שרי חמץ בפסח
גם אז הוא מתיר אכילת חמץ בפסח. "
דבר
" -
זה הלכה, זו הלכות
יום ה
אחד עשר
של ימי הזיבה.
לכל אשה יש מחזוריות של שמונה עשר יום לראיית דם נדתה, שמורכבים משבעת "ימי נדה" ואחד עשר "ימי זיבה".
אשה שרואה דם, אפילו אם ראתה רק טפת דם אחת בלבד, היא טמאה שבעה ימים.
וכן אם נמשכה הראייה במשך שבעה ימים רצופים והפסיק הדם בסוף היום השביעי, היא יכולה לטבול מיד בערב והיא טהורה מיד.
שבעת הימים הללו נקראים "ימי נדה".
כתום שבעת ימי הנדה מתחילים "ימי הזיבה". ימים אלו מוגדרים בתורה "בלא עת נדתה" דהיינו שהאשה אינה רגילה לשוב ולראות בהם דם לאחר שכבר ראתה קודם בשבעת ימי הנדה.
הלכה למשה מסיני שמספר ימי הזיבה הם אחד עשר.
דין ימי הזיבה הוא כדלהלן:
אם האשה ראתה דם יום אחד בלבד באחד מן הימים הללו, היא "שומרת יום כנגד יום", דהיינו שהיא שומרת את יום המחרת בטהרה כנגד יום הטומאה, ואם לא ראתה בו דם, היא טובלת מיד באותו יום והיא טהורה.
[הטבילה יכולה להיות מיד בתחילת היום, מפני שדי בשימור מקצת מן היום בטהרה, אך אם היא תראה שוב דם במשך היום, היא טמאה למפרע והטבילה לא עלתה לה. לכן היא אסורה עדיין לשמש עם בעלה עד הערב].
הוא הדין אם ראתה במשך שני ימים רצופים, היא שומרת את היום השלישי בטהרה וטובלת בו ביום.
בשני האופנים הללו האשה נקראת "זבה קטנה", אך אם נמשכה ראיית הדם במשך שלשה ימים בתוך אחד עשר ימי הזיבה, היא נעשית "זבה גדולה" והיא צריכה לספור שבעה ימים נקיים מדם, ורק ביום השביעי היא יכולה לטבול כדי ליטהר לבעלה. בנוסף היא צריכה להביא קרבן ביום השמיני כדי שתוכל לאכול קדשים ולהיכנס למקדש.
לאחר אחד עשר ימי הזיבה חוזרים שוב ימי הנדה, שאימתי שתראה דם באחד הימים הבאים יתחילו מעתה שבעת ימי הנדה, ולאחריהם יבאו שוב אחד עשר ימי הזיבה, וכן לעולם.
דאיתמר
: הרואה דם בסוף ימי הזיבה ביום ה
עשירי
-
רבי יוחנן אמר
: ראיית היום ה
עשירי
דינה
כ
ראיית יום ה
תשיעי
מימי הזיבה.
ורבי שמעון בן לקיש אמר
: ראיית היום ה
עשירי
דינה
כ
ראיית היום ה
אחד עשר
מימי הזיבה.
ומבארת הגמרא:
רבי יוחנן אמר: עשירי כתשיעי
-
מה תשיעי בעי שימור
שאם ראתה ביום התשיעי היא צריכה לשמור את יום העשירי בטהרה כנגד יום התשיעי
אף עשירי בעי שימור
כך אם ראתה ביום העשירי היא צריכה לשמור את יום האחד עשר, למרות שהעשירי אינו ראוי לגרום לידי זיבה גדולה, שהרי גם אם תראה שלשה ימים רצופים היא לא תהיה זבה גדולה, כי היום השלישי הוא כבר בימי הנדה, ואינו ראוי להצטרף לשני הימים הקודמים שהיו בימי הזיבה.
ורבי שמעון בן לקיש אמר: עשירי כאחד עשר
-
מה אחד עשר לא בעי שימור
שאם ראתה ביום האחד עשר היא אינה צריכה לשמור את יום המחרת משום שהוא כבר אינו מימי הזיבה
אף עשירי לא בעי שימור
שאינה צריכה לשמור את יום האחד עשר כנגדו אלא טובלת בו ביום, משום שלא נאמר דין של "שומרת יום כנגד יום" אלא בראייה שיכולה לגרום לידי זיבה גדולה, ואילו ראיית העשירי אינה יכולה לגרום לידי זיבה גדולה.
ואם נחלקו הזקן ממרא והחכמים בהלכות יום האחד עשר באותה מחלוקת שנחלקו רבי יוחנן ורבי שמעון לקיש, הרי שזה נוגע לאיסור כרת, משום שאם לא תשמור יום כנגד יום, היא נשארת נדה והבועל אותה חייב כרת.