סנהדרין 86b — התלמוד בעברית

והטעם לכך

מתוך שיכולים לומר

העדים

הראשונים

להלקותו באנו

שלא ידענו שיגנוב שנית, ולא התכווננו אלא שיקבל עונש מלקות על הגניבה הראשונה, ומאחר שעדות הכת הראשונה מועילה בפני עצמה גם ללא העדות השניה, לכן

והני אחריני

הכת השניה, גם כן

כולי דבר קא עבדי ליה

יש עליה שם של עדות שלימה לחייבו מיתה, ואם הוזמו הם נהרגין.

מתקיף לה רב פפא: אי הכי: עידי מכירה נמי ליקטליה

נחייב גם כאן את עידי המכירה בנפש שהוזמו, במיתה, מאותו הטעם

מתוך שיכולין עידי גניבה

העדים הראשונים שמעידים שגנב את הנפש יכולים

לומר: להלקותו באנו

על הגניבה בלבד, ולא ידענו שימכור אותו לאחר מכן, ולכן גם עדות המכירה היא דבר שלם, ומדוע אומר חזקיה שעידי מכירה שהוזמו אינם נהרגין?

וכי תימא דקסבר חזקיה דלא לקי

שהגונב את הנפש בלבד ולא מכרו אינו לוקה על הגניבה, משום שהלאו של גניבת נפש הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, שהרי אם ימכרנו לאחר מכן יתחייב מיתה על אותו הלאו, ולכן אין על עידי הגניבה שם של עדות בפני עצמה, וממילא גם עידי המכירה נחשב לחצי דבר?

והא איתמר: עידי גניבה בנפש

עדים שהעידו על פלוני שגנב את הנפש

שהוזמו

, נחלקו בכך

חזקיה ורבי יוחנן

-

חד אמר

: שהעדים

לוקין

על כך שהעידו שקר.

וחד אמר: אין לוקין

.

ואמרינן: תסתיים

ניתן להוכיח

דחזקיה

הוא

דאמר: לוקין

.

מדאמר חזקיה

שאפילו אם לאחר עידי הגניבה, יבאו עדים נוספים ויעידו על המכירה, ולאחר מכן יבאו עדים אחרים ויזימו את שתי הכתות, בכל זאת

אין נהרגין

עידי הגניבה, לכן אפשר לתת לעידי הגניבה מלקות, שהרי לעולם לא יענשו במיתת בית דין על עדותן זו, ואין כאן לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין.

דאי רבי יוחנן, כיון דאמר

ששתי הכתות

נהרגין

באופן שהם הוזמו, אם כן גם כאשר הוזמו עידי הגניבה קודם שהספיקו להגיע עידי המכירה, אי אפשר לתת להם מלקות על שעברו על הלאו של "לא תענה ברעך עד שקר", שהרי

הוה ליה

הלאו הזה לגביהם

לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין

שאם לא יזימו אותם עתה אלא רק לאחר שיבאו עידי המכירה ויגמרו את דינו של הגנב למיתה, ואחר כך יזימו את שתי הכתות יחד, יהרגו את שתיהם על סמך הלאו הזה

וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו

.

ומאחר שהוכחנו שחזקיה סובר שעידי הגניבה שהוזמו לוקין, איך יתכן לומר שהגנב עצמו אינו לוקה על הגניבה, שאם

איהו

הגנב

לא לקי, אינהו

העדים

היכי לקו

הרי אין כאן "כאשר זמם"!? ונשארת הקושיא מדוע אין מחייבין את עידי המכירה שהוזמו, במיתה, מאחר שעידי הגניבה יכולים לומר להלקותו באנו?

ומתרצת הגמרא:

אלא אמר רב פפא: בעידי מכירה דכולי עלמא לא פליגי דנהרגין

שהורגים אותם אם הוזמו.

כי פליגי

חזקיה ורבי יוחנן

בעידי גניבה

אם הורגים את עדי הגניבה שהוזמו -

חזקיה אמר: אין נהרגין

מפני ש

גניבה לחודה קיימא ומכירה לחודה קיימא

כל אחד עומד בפני עצמו, ועל כל אחד יש לאו בפני עצמו, והלאו של גניבת נפש אינו ניתן לאזהרת מיתת בית דין אלא שהגנב לוקה עליו [אם לא מכרו אחר כך], ואם כן גם עידי הגניבה אינם נהרגין שהרי הם יכולים לטעון שלא התכווננו להרוג אותו אלא לחייב אותו מלקות בלבד.

רבי יוחנן אמר

: גם עידי הגניבה

נהרגין

משום ש

גניבה אתחלתא דמכירה היא

שהלאו של גניבה אף הוא ניתן לאזהרת מיתת בית דין, ולעולם אין הגנב לוקה, ואם כן לא יכולים עדי הגניבה לטעון שהם באו רק כדי לחייב אותו מלקות, אלא ודאי באו להורגו, ולכן הם נהרגים כשהוזמו.

ומודה רבי יוחנן בעדים הראשונים של בן סורר ומורה

שמעידים על הגניבה הראשונה שלו,

שהוזמו

לאחר שבאו העדים השניים והעידו על הגניבה השניה, ונגמר דינו למיתה על פיהם,

שאין נהרגין, מתוך שיכולין לומר

העדים הראשונים:

להלקותו באנו

ולא להורגו, שהרי הם ודאי יכולים לחייבו מלקות כמו שנאמר "ויסרו אותו".

אמר אביי: הכל מודים בבן סורר ומורה, והכל מודים בבן סורר ומורה

כלומר יש אופן בבן סורר ומורה שכולם מודים שהעדים שהוזמו פטורים ממיתה, ויש אופן שכולם מודים שהעדים חייבים מיתה.

ומחלוקת בבן סורר ומורה

ויש גם אופן בו נחלקו חזקיה ורבי יוחנן אם הורגים את העדים שהוזמו.

ומבאר אביי:

הכל מודים בבן סורר ומורה: בעדים הראשונים

שהוזמו,

שאין נהרגין, מתוך שיכולין לומר: להלקותו באנו

.

והכל מודים בבן סורר ומורה: בעדים אחרונים

שהעידו על הגניבה השניה, שהוזמו,

שנהרגים, מתוך שעדים הראשונים יכולין לומר: להלקותו באנו

ונמצא שהם עדות בפני עצמה, לכן גם

והני

הכת האחרונה

כוליה דבר קא עבדי ליה

יש עליהם שם של עדות שלימה ולא חצי דבר.

ומחלוקת בבן סורר ומורה: שנים אומרים: בפנינו גנב

פעם שניה כסף מאביו לקנות בשר ויין

ושנים אומרים: בפנינו אכל

את הבשר ויין, ששתי הכתות צריכות זו לזו כדי לדון אותו לסקילה, [וגם הכת הראשונה אינה מחייבת אותו מלקות כדי שנוכל לומר שהיא עדות בפני עצמה], והרי זה חצי דבר. ונחלקו בזה חזקיה ורבי יוחנן, שחזקיה סובר "דבר ולא חצי דבר", ואם כן אין עדותן עדות, ולכן אם הוזמו אין נהרגין. ורבי יוחנן סובר "דבר ואפילו חצי דבר" ומצטרפים יחד שתי הכתות לסוקלו, ולכן אם הוזמו הם נהרגין.

אמר רב אסי: עידי מכירה בנפש

שבאו רק עדים שהוא מכר את הנפש ולא היו עדים שהוא גנבו לפני כן,

שהוזמו, אין נהרגין, מתוך שיכול

המוכר

לומר: עבדי מכרתי!

ולא היה גנוב.

אמר רב יוסף: כמאן אזלא הא שמעתא דרב אסי?

כרבי עקיבא דאמר

"

דבר ולא חצי דבר

"! שלכן אין נהרגין עדי המכירה.

אמר ליה אביי

לרב יוסף: וכי רק לרבי עקיבא אין נהרגין,

דאי כרבנן

שאומרים "דבר ואפילו חצי דבר" היו

נהרגין!?

הא

"

מתוך

"

קאמר

הרי רב אסי אומר שלכן אין נהרגין מתוך שהמוכר היה יכול להציל עצמו ממיתה בטענה שהוא עבדו, ונמצא שאין כאן אפילו "חצי דבר", וגם רבנן מודים שהעדים פטורים?

אלא

אמר אביי:

אפילו תימא רבנן

שכאמור גם הם מודים שהם פטורים

ובדלא אתו עדי גניבה

משום שרב אסי מדבר באופן שלא באו כלל עדי גניבה, והרי המוכר יכול לטעון שהוא עבדו.

ושואלת הגמרא:

אי הכי: מאי למימרא

מה החידוש בדברי רב אסי, שהרי פשיטא היא שאין הורגין את עדי המכירה מאחר שלא באו כלל עדי גניבה?

ומתרצת הגמרא:

לא צריכא

רב אסי להשמיענו אלא

דאף על גב דאתו לבסוף

שלאחר שהעידו עדי המכירה הגיעו עדים שהנפש שמכר היה גנוב, ונגמר דינו של הגנב על פי שתי העדויות, ואחר כך הוזמו העדים, בכל זאת אין הורגים את עדי המכירה.

ושואלת הגמרא:

ואכתי מאי למימרא

שעדיין פשיטא היא שאין הורגים את עדי המכירה, כי בשעה שהם העידו לא היה ראוי הדין ליגמר על פיהם, והם יכולים לטעון שלא ידענו שיבאו אחרינו עדי גניבה ועדותנו תגרום לחייב אותו מיתה?

ומתרצת הגמרא:

לא צריכא: דקא מרמזי רמוזי

ששתי הכתות רמזו זו לזו.

מהו דתימא רמיזא מילתא היא

וכאילו ידעו עדי המכירה שיעידו אחריהם עדי הגניבה.

קא משמע לן: רמיזא לאו כלום הוא!

מתניתין:

זקן ממרא על פי בית דין

חכם מחכמי ישראל שהמרה את פי בית דין הגדול, ששנינו במשנה שבתחילת הפרק שעונשו בחנק. נתבאר ענינו בתורה:

שנאמר

[דברים יז ה] "

כי יפלא ממך דבר למשפט

... וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו... ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא... והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן... או אל השופט ומת האיש ההוא".

וכך דינו:

שלשה בתי דינין היו שם

בירושלים, שעליה נאמר "וקמת ועלית".

בית דין

אחד

היה

יושב על פתח הר הבית

בשער המזרחי לפני עזרת נשים.

ואחד יושב על פתח העזרה

יותר פנימה לפני עזרת ישראל.

ואחד יושב בלשכת הגזית

יותר פנימה בתוך העזרה עצמה, חציה בנויה בקודש וחציה בנויה בחול, ובית דין זה הוא בית דין הגדול של שבעים ואחד.

וכאשר זקן זה הורה הלכה מסויימת בעירו ונחלקו עליו הבית דין שבעירו, ציותה התורה שיעלו הוא והם לירושלים ולשאול בבתי הדין שם -

הרי הם

באין ל

בית דין

זה שעל פתח הר הבית

שבו הם פוגשים תחילה.

ואומר

הזקן לפניהם:

כך דרשתי

את הדין באחד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן

וכך דרשו חבירי! כך לימדתי

והוריתי לעם

וכך לימדו חבירי!

אם

הבית דין שעל פתח הר הבית

שמעו

וקיבלו מרבותיהם איך הוא הדין בהלכה זו, אז

אמר

[אומרים]

להם

את הדין כפי מה ששמעו.

ואם לאו

שלא שמעו מרבותיהם מה הוא הדין בהלכה זו

באין להן לאותן

הדיינים

שעל פתח העזרה

.

ואומר

הזקן שוב:

כך דרשתי וכך דרשו חבירי! כך לימדתי וכך לימדו חבירי!

אם שמעו, אמר

[אומרים]

להם, ואם לאו, אלו ואלו

הזקן וחביריו וגם בתי הדין שנשאלו ולא ידעו להשיב

באין לבית דין הגדול שבלשכת הגזית שממנו יוצא תורה

לכל ישראל

. וכולם מחוייבים לעשות כפי הוראתם,

שנאמר

"ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך

מן המקום ההוא אשר יבחר ה"

'.

חזר

הזקן

לעירו, שנה ולמד

[לימד]

בדרך שהיה למד

שלא חזר בו מדעתו למרות הוראתם של בית דין הגדול, הרי הוא

פטור

מחנק.

ואם הורה לעשות

כפי דעתו

חייב

חנק.

שנאמר

"

והאיש אשר יעשה בזדון

" -

אינו חייב

מיתה

עד שיורה לעשות!

תלמיד

שלא הגיע להוראה

שהורה לעשות

בניגוד לפסק דינם של בית דין הגדול

פטור

משום שבמילא אין סומכים על הוראתו, והתורה לא חייבה אלא מי שהגיע להוראה.

נמצא חומרו

מה שהחמירו עליו שאינו ראוי להוראה עד שיהא בן ארבעים

קולו

זה מקל עליו שפוטר אותו עתה ממיתה.

גמרא:

תנו רבנן

: נאמר "

כי יפלא ממך דבר

למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו"

ואנו דורשים את כל המקרא הזה: