גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
סנהדרין 79a — התלמוד בעברית
והיה בה כדי להמית אילו אכן היה מכה על לבו, ו אולם הלכה לה המכה על מתניו ולא היה בה כדי להמית במכה זו שהכה על מתניו, ומת, פטור , שהרי הכהו מכה שאין בה כדי להמית. וכן אם נתכוון להכות את הגדול, ולא היה…
הטקסט המקורי — סנהדרין 79a
והיה בה כדי להמית
אילו אכן היה מכה
על לבו, ו
אולם
הלכה לה
המכה
על מתניו ולא היה בה כדי להמית
במכה זו שהכה
על מתניו, ומת, פטור
, שהרי הכהו מכה שאין בה כדי להמית. וכן אם
נתכוון להכות
את
הגדול, ולא היה בה כדי להמית
את
הגדול
אילו היה אכן מכה אותו,
והלכה לה
המכה
על הקטן, והיה בה כדי להמית את הקטן, ומת
, הרי זה
פטור
, ומשום ש"התראת ספק" היא.
וכן אם
נתכוין להכות את הקטן, והיה בה כדי להמית את הקטן, ו
אולם
הלכה לה ה
מכה
על הגדול ולא היה בה כדי להמית את הגדול, ומת
, הרי זה
פטור
, שהרי לא הכהו מכה שיש בה כדי להמית.
אבל
אם
נתכוון להכות על מתניו, והיה בה כדי להמית על מתניו
אילו היה פוגע בהם,
והלכה לה
המכה
על לבו והיה בה כדי להמית על לבו, ומת, חייב
, ש"התראת ודאי" היא, כי בין כך ובין כך היה נהרג.
וכן אם
נתכוון להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול, והלכה לה על הקטן
והיה בה כדי להמית את הקטן,
ומת, חייב
ש"התראת ודאי" היא, היות ובין כך ובין כך היה מתחייב.
רבי שמעון אומר: אפילו נתכוון להרוג את זה, והרג את זה, פטור;
ובגמרא מתבאר, שדברי רבי שמעון באו לחלוק על דברי תנא קמא שברישא, הסובר: דוקא נתכוין להרוג את מי שהוא פטור עליו, והכה אחר הרי הוא פטור, אבל אם נתכוין להרוג את זה שהוא חייב עליו והכה אחר הרי הוא חייב, ועל זה בא רבי שמעון לחלוק.
גמרא:
שנינו במשנה: רבי שמעון אומר: אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור:
שואלת הגמרא:
רבי שמעון אהייא
, על איזה בבא ממשנתנו הוא בא לחלוק?
אילימא אסיפא
, ששנינו "נתכוון להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול, והלכה לה על הקטן, ומת, חייב", ובא רבי שמעון לחלוק ולומר: כיון שנתכוין להרוג את זה והרג את זה, הרי הוא פטור; אם כן:
"
רבי שמעון פוטר
"
מיבעי ליה
לתנא לומר.
אלא ארישא
בא רבי שמעון לחלוק, ששנינו ברישא:
נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם, לגוי והרג את ישראל, לנפלים והרג את בן קיימא, פטור
", ומשמע: דוקא באופן זה שנתכוין להרוג את מי שאינו חייב עליו מיתה, הוא דפטור -
הא נתכוון להרוג את זה
ישראל ובן קיימא
והרג את זה
, הרי זה
חייב
ועל זה הוא ששנינו:
רבי שמעון אומר: אפילו נתכוין להרוג את זה, והרג את זה, פטור
. מבארת הגמרא את שיטתו של רבי שמעון:
דבר זה
פשיטא
:
אם
קאי
[עומדים לפניו]
ראובן ושמעון, ואמר
ההורג שהרג את שמעון "
אנא לראובן קא מיכוונא, לשמעון לא קא מיכוונא
",
היינו פלוגתייהו
[בזה נחלקו] ובאופן זה הוא שפטר רבי שמעון; אך יש להסתפק לדעת רבי שמעון:
אם
אמר
"
לחד מינייהו
מיכוונא [לאחד מהם, מי שייפגע - כיוונתי] "
מאי
אמר רבי שמעון, האם אף באופן זה פטר?
אי נמי
בזה יש להסתפק: נתכוין להרוג אדם מסויים,
כסבור
היה ש
ראובן
הוא ורצה להורגו,
ונמצא
שהוא
שמעון, מאי
אמר רבי שמעון, האם אף באופן זה פטר?
תא שמע
מהא
דתניא
:
רבי שמעון אומר: עד שיאמר
"
לפלוני
שנהרג לבסוף -
אני מתכוון
", ואותו פלוני אכן הרג, וכי אמר "לחד מינייהו" לא ייחד אותו; וכן כסבור ראובן ונמצא שמעון, לא זהו פלוני שנתכוון לו.
ומפרשינן:
מאי טעמא דרבי שמעון?
משום ד
אמר קרא
[דברים יט יא] "וכי יהיה איש שונא לרעהו
וארב לו וקם עליו
והכהו נפש ומת... ונתנו אותו ביד גואל הדם, ומת", ולא היה לו לומר אלא "וקם עליו", ולכך הוסיף הכתוב "וארב לו", כדי ללמד:
עד שיתכוון לו
.
ורבנן
החולקים על רבי שמעון מה דורשים הם מן הפסוק "וארב לו וקם עליו"?
אמרי
פירשו
דבי רבי ינאי
:
ללמד בא הכתוב:
פרט לזורק אבן לגו
[לתוך] חבורה של אנשים שיש בהם גויים ונהרג הישראל שביניהם הוא שפטר הכתוב, אבל המתכוין להרוג את ישראל בן קיימא והרג ישראל אחר, הרי זה חייב.
ומפרשינן:
היכי דמי
"זורק אבן לגו"?
והרי
אילימא דאיכא תשעה גויים ואחד ישראל ביניהן
, ובזה הוא שפטר הכתוב; כך אי אפשר לומר, כי:
תיפוק ליה דרוב גויים נינהו
, ואין צריך מקרא למעטו מחיוב מיתה!?
אי נמי
, ואפילו באופן שהיו שם
פלגא
ישראל
ופלגא
גויים, אף בזה אין צריך מקרא למעטו, שהרי כיון שיש לו לומר "לגויים נתכוונתי", הרי יש לך לפוטרו משום ד"
ספק נפשות להקל
"!?
אלא
לא צריכא
הכתוב למעט, אלא בכגון
דאיכא
באותה חבורה
תשעה ישראל וגוי
אחד ביניהן
, וללמד, שאם כי רוב ישראל הם, הרי הוא פטור, ומשום:
ד
הרי
הוי ליה
ה
גוי
"
קבוע
" שם,
וכל
מיעוט "
קבוע
" אינו נידון כמיעוט ביחס לרוב, אלא
כמחצה על מחצה דמי
[כאילו נתרבה המיעוט והיה מחצה], וממילא ספק נפשות להקל. ומקשינן:
בשלמא לרבנן, דאמרי
: "
נתכוון להרוג את זה והרג את זה, חייב
", היינו
דכתיב
:
"
וכי ינצו אנשים
[ביניהם],
ונגפו אשה הרה
, ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון [באשה, שלא מתה, רק הפילה], ענוש יענש [ממון דמי הולדות] כאשר ישית עליו בעל האשה, ונתן בפלילים. ואם אסון יהיה [באשה, שמתה] ונתתה נפש תחת נפש [יהרג הנוגף] " -
ו
כד
אמר רבי אלעזר
: זה שאמר הכתוב "כי ינצו"
במצות שבמיתה הכתוב מדבר, ה
יינו שנתכוין האחד להרוג את חבירו,
ד
הרי
כתיב
"
אם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש
", ואם לא נתכוין להרוג כלל, אין הוא חייב מיתה לדעת כולם -
ומאחר שנתכוין להרוג, ניחא שהוא חייב על הריגת האשה.
אלא לרבי שמעון
כיון שלאשה הרי ודאי לא נתכוין,
האי
"
ונתתה נפש תחת נפש
"
מאי עביד ליה
, כיצד מחייב הוא מיתה, והרי אפילו אם נתכוין לחבירו להורגו וכדפירש רבי אלעזר, כיון שהלכה המכה על האשה שלא נתכוין לה, הרי הוא פטור!?
ומשנינן: רבי שמעון יפרש מה שאמר הכתוב "ונתתה נפש תחת נפש", שאין כוונת הגתוב לחייבו מיתה אלא לחייבו לתת ליורשיה
ממון
דמי האשה -
וכדרבי
המפרש כן את הכתוב
; דתניא
:
רבי אומר
: זה שאמר הכתוב "
ונתתה נפש תחת נפש
" היינו שישלם
ממון
האשה ליורשיה.
אתה אומר
: ל"
ממון
" נתכוין הכתוב,
או אינו אלא
"
נפש ממש
" ויהרג; אל תאמר כן, כי:
נאמרה
"
נתינה
"
למטה
, היינו כתוב זה "ונתתה נפש תחת נפש" -
ונאמרה