גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
סנהדרין 78b — התלמוד בעברית
על משענתו [על בוריו, שנתרפא לגמרי ונשען על כחו] ונקה המכה , רק שבתו יתן ורפא ירפא", וכי תעלה על דעתך שזה [המוכה] מהלך בשוק וזה [המכה] נהרג , עד שהוצרך הכתוב ללמדנו "ונקה המכה" - אלא זה שאמדוהו למיתה…
הטקסט המקורי — סנהדרין 78b
על משענתו
[על בוריו, שנתרפא לגמרי ונשען על כחו]
ונקה המכה
, רק שבתו יתן ורפא ירפא",
וכי תעלה על דעתך שזה
[המוכה]
מהלך בשוק וזה
[המכה]
נהרג
, עד שהוצרך הכתוב ללמדנו "ונקה המכה" -
אלא זה שאמדוהו למיתה, והקל ממה שהיה
ואמדוהו למשענת חיים,
ו
אף ש
לאחר כך הכביד ומת
, ובא הכתוב "ונקה המכה" ללמד
שהוא פטור
.
ו
מפרשינן לדעת
רבנן: האי
"
ונקה המכה
"
מאי דרשי ביה?
מלמד שחובשין אותו
את המכה לאחר שהיכה - ואי מית קטלינן ליה [אם מת המוכה הורגים את המכה], ואי לא מית "שבתו יתן ורפא ירפא"; וזה הוא שאמר הכתוב "ונקה המכה", דמשמע: עד שלא הלך זה על משענתו לא היה המכה נקי, כי חבוש היה שלא יברח.
ו
מפרשינן לדעת
רבי נחמיה חבישה מנא ליה
, כיון שהוא דורש את הפסוק לענין אחר?
א. כתיב [במדבר טו לב] "ויהיו בני ישראל במדבר, וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת. ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש עצים, אל משה ואל אהרן ואל כל העדה. ויניחו אותו במשמר, כי לא פורש מה יעשה לו".
ב. כתיב [ויקרא כד י] "ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל... ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל, ויביאו אותו אל משה... ויניחוהו במשמר לפרוש להם על פי ה'".
יליף
רבי נחמיה דין חבישה
ממקושש
, שחבשוהו במשמר עד שידעו את דינו.
ומקשינן:
ורבנן נמי לילפי ממקושש
דין חבישה, ולמה לי "ונקה המכה"!?
ומשנינן: אינו דומה חבישה של המכה את חבירו, שאין אנו יודעים אם ימות המוכה ממכתו, למקושש, כי:
מקושש
ידוע היה ש
בר קטלא הוא
[חייב מיתה, שהרי חילל את השבת וכבר אמרה תורה "מחלליה מות יומת"],
ומשה לא הוה ידע קטליה במאי
[באיזו מיתה הורגים את המחלל את השבת], ובכעין זה באמת כבר למדנו חבישה ממקושש -
לאפוקי האי
מכה שאין אנו יודעים אם ימות המוכה ממיתתו,
ד
הרי
לא ידעינן
כלל
אי בר קטלא הוא אי לאו בר קטלא
[האם מחוייב מיתה הוא, אם לאו], ולזה הוצרך הכתוב "ונקה המכה", ללמד אף על חבישה זו.
ורבי נחמיה
, אכן לא יליף חבישה ממקושש וכפי שחילקה הגמרא, אלא
יליף ממגדף דלא הוה ידע
משה
אי בר קטליה הוא
כלל,
ו
מכל מקום
חבשוהו
.
ורבנן
סוברים, אי אפשר ללמוד מחבישתו של מגדף, כי חבישתו של
מגדף הוראת שעה היתה
, שלא היה להם לחובשו מן הדין, כי מהיכי תיתי היה להם להסתפק שהמגדף חייב מיתה.
ומוכיחה הגמרא את החילוק דלעיל בין חבישתו של מקושש שהיתה רק לידע במה ימיתוהו, לחבישתו של מגדף, שלא היו יודעים כלל שחייב הוא מיתה:
כדתניא
:
יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה, ש
כבר
נאמר
"
מחלליה מות יומת
",
אלא לא היה יודע באיזו מיתה נהרג
,
שנאמר
"
כי לא פורש
מה יעשה לו", ומלשון "מה יעשה לו" יש ללמוד: ידוע היה שבר עשייה הוא, רק שלא ידעו מה מעשהו.
אבל מגדף לא נאמר בו
"מה יעשה לו",
אלא
רק "
לפרש להם על פי ה
'", ומשמע שלא ידעו כלל אם בר עשייה הוא,
שלא היה משה יודע אם הוא בן מיתה כל עיקר, אם לאו
.
בשלמא לרבי נחמיה, היינו דכתיבי
בתורה
תרי אומדני
, שהרי אמר הכתוב: "והכה איש את רעהו באבן או באגרוף, ולא ימות ונפל למשכב; אם יקום... ונקה המכה, רק שבתו יתן ורפא ירפא"; ולא היתה צריכה תורה לומר "ולא ימות", אלא: "והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ונפל למשכב", ו"לא ימות" למידרש אומדנא; וכן אמרה תורה "אם יקום והתהלך בחוץ... ונקה המכה" ולמדנו אומדנא נוספת, וכדלעיל:
חד
מהם ללמד על מי ש
אמדוהו למיתה, וחיה
, שהמכה פטור; שלא נאמר: הואיל ויצא מבית דין חייב נהרגנו, כי מה שחזר המוכה וחי, רחמנא הוא שחס עליו, ולכך אמר הכתוב "ולא ימות", כלומר: "והכה איש... ולא ימות [כמו שאמדוהו, אלא] נפל למשכב... שבתו יתן", ולא מיתה.
וחד
מהם ללמד על מי ש
אמדוהו למיתה, והקל ממה שהיה
, ושוב חזר והכביד, שהמכה פטור; ולכך אמר הכתוב "אם [לאחר שאמדוהו למיתה] יקום והתהלך בחוץ על משענתו [שאמדוהו למשענת חיים] ונקה המכה" אף שבינתיים הכביד ומת.
אלא לרבנן
תיקשי:
תרי אומדני
שאמרה תורה
למה לי!?
ומשנינן:
חד
מהם ללמד
אמדוהו למיתה, וחיה
, שפטור המכה -
וחד
מהם ללמד על מי ש
אמדוהו
מתחילה
לחיים, ומת
שאף בזה פטור המכה -
וכך נדרש הכתוב לדעת חכמים [היפך מדרשתו של רבי נחמיה]:
"ולא ימות [אם אמדוהו תחילה שלא ימות, כי אז אפילו מת לאחר מיכן] שבתו יתן" ולא מיתה; ו"אם [אמדוהו תחילה למיתה, ואחר כך] יקום והתהלך בחוץ [שלא מת] שבתו יתן... ", ולא מיתה.
ורבי נחמיה
הדורש את אחד מהפסוקים לאמדוהו למיתה והקל ממה שהיה, אמר לך:
אמדוהו לחיים ומת, לא צריך קרא
ללמדנו שהוא פטור,
שהרי
כבר
יצא מבית דין זכאי
, והרי זה דומה למי שזיכוהו בית דין, ורצה אחד ללמד עליו חובה שאין מחזירין אותו, וכאשר למדנו מן הפסוק " [ונקי] וצדיק אל תהרוג" - ואם כן נותרה "אומדנא" אחת, כדי ללמד על מי שאמדוהו למיתה, והקל ממה שהיה, ושוב חזר והכביד, שהמכה פטור; ונדרש הכתוב שלא כדברי חכמים.
תנו רבנן
:
המכה את חבירו, ואמדוהו למיתה, וחיה, פוטרין אותו
[את המכה] מן המיתה, ואין אומרים: הואיל ויצא מבית דין חייב נהרגנו, כי מה שחזר המוכה וחי, רחמנא הוא שחס עליו, וכפי שנתבאר המקור לזה לעיל.
אמדוהו
בית דין
למיתה, והקל ממה שהיה
, הרי בית דין
אומדין אותו אומד שני לממון, ואם לאחר מכן הכביד, ומת, הלך אחר אומד האמצעי
שהיה רק לממון, ואין מחייבין אותו מיתה,
דברי רבי נחמיה
:
וחכמים אומרים: אין אומד אחר אומד
, כלומר: אין אומרים כיון שאמדוהו אומד שני לממון בלבד, הרי זה כמי שיצא מבית דין זכאי, ולא יתחייב המכה; אלא הולכים אחר המעשה של עכשיו, והואיל והכביד ומת, חייב המכה מיתה.
תניא אידך
:
אם
אמדוהו
בית דין
למיתה
, חוזרים ו
אומדין אותו לחיים
אם ראו שהיקל, ואין אומרים: הואיל ויצא מבית דין חייב, הרי זה ייהרג.
אבל אם אמדוהו מתחילה
לחיים
, אף שהכביד
אין אומדין אותו למיתה
לומר "טעינו באומד הראשון, ונחייבנו", שהרי יצא מבית דין זכאי, ואנו תולים שמחמת חולי אחר שבא עליו - הכביד.
אמדוהו
תחילה
למיתה, והקל ממה שהיה
, חוזרים ו
אומדין אותו אומד שני לממון, ואם לאחר כן הכביד ומת
, אינו נהרג אלא
משלם נזק וצער ליורשים
-
ו
מאימתי משלם
, כלומר: על איזו שעה אומדים אותו אם היקל אחר כך -
משעה שהכהו
, אומדין כמה היה יפה קודם הכאה וכמה היה יפה אחר ההכאה קודם שהיקל, ואין אומרים: הואיל ועד עכשיו אמדנוהו למיתה, ורק מעכשיו אנו אומדים אותו לממון, אם כן נאמדנו כמה היה שוה קודם הכאה, וכמה הוא שוה עכשיו לאחר שהוקל, ונמצאנו מפסידים את הניזק.
וסתמא
דברייתא זו
כרבי נחמיה
, שהרי מבואר בה, שאם חזר והכביד אין הורגים את המכה.
מתניתין:
מי ש
נתכוין להרוג את הבהמה
שהוא פטור על הריגתה -
ואפילו אם התרו בו "אל תזרוק, כי שמא תהרוג את האדם העומד לצד הבהמה, ותתחייב מיתה", והוא אף קיבל עליו התראה ואמר "יודע אני שהוא בן ברית ועל מנת כן אני עושה שאם אהרגנו אתחייב מיתה",
ו
לבסוף אכן
הרג את האדם
[ישראל] -
או שנתכוין
לגוי
שהוא פטור עליו,
והרג את ישראל
, ואפילו שהתרו בו, וקיבל התראה -
או שנתכוין
ל
הרוג את ה
נפלים
שהוא פטור עליהם כי כמתים הם,
והרג את בן קיימא
-
בכל אלו הרי זה
פטור
, ומשום ש"התראת ספק" היא, מה שהתרו בו "אל תזרוק כי שמא תהרוג את האדם", כי שמא לא יפגע בזריקתו באדם שהוא בר חיובא עליו, אלא במי שהוא פטור עליו.
אבל אם נתכוין להרוג את זה [שהוא חייב עליו] והרג את זה, הרי זה חייב; כי ההתראה שהתרו בו "אל תזרוק" התראת ודאי, שהרי בין אם תפגע בזה בין אם תפגע בזה, הלוא יתחייב מיתה.
וכן אם
נתכוין להכותו על מתניו, ולא היה בה כדי להמיתו
אילו אכן היה מכה
על מתניו
-
ואפילו אם התרו בו שלא יזרוק, כי אם יזרוק וילך על לבו ייהרג, והוא אף קיבל התראה -
ו
לבסוף אכן
הלכה לה
המכה
על לבו, והיה בה כדי להמיתו
במכה זו שהכה
על לבו, ומת
, הרי זה
פטור
, ומשום ש"התראת ספק" היא מה שהתרו בו "אל תזרוק, שמא תלך על ליבו".
וכן אם
נתכוין להכותו על לבו
,