פסחים 74b — התלמוד בעברית

מידב דייבי

[זב לו הדם].

היינו: כשנתלה הפסח בתנור, ופי בית שחיטתו למטה, הרי הדם - שבכרעיים ובבני המעיים שנתנו בתוכו - אינו נבלע בפסח, אלא יוצא דרך חלל הצואר ושותת דרך בית השחיטה, ולפיכך הוא שמותר לעשות כן, ולא משום דאמרינן כבולעו כך פולטו.

נימא מסייע ליה

לרבה דאמר: כבולעו כך פולטו, ממשנה במסכת חולין:

דתנן:

הלב

, מתוך שיש בו דם כנוס, שמתקבץ בתוכו בשעת שחיטה כיון שהבהמה מתאנחת אז, והלב מושך מן הדם שחוצה לו ומתמלא הימנו, אין דם זה יוצא מן הלב לא על ידי מליחה כשאר בשר, ולא על ידי צלי [על פי מאירי].

ולפיכך:

קורעו

קודם בישולו [היינו צלייתו, כדמפרש ואזיל],

ומוציא את דמו

.

ואם

לא קרעו

תחילה, הרי זה

קורעו

אף

לאחר בישולו, ומותר

.

וקא סלקא דעתין, כי אין הכוונה כפשוטו: שיקרע אותו לאחר הבישול בקדירה; כיון שאילו נתבשל הלב כשדמו עדיין בתוכו, הרי בולע הוא - על ידי הבישול - מן הדם הכנוס בתוכו, ואין הקריעה שלאחרי הבישול מועילה להוציא את הדם שנבלע בלב.

אלא על כרחך, מה ששנינו: קורעו לאחר "בישולו", היינו לאחר צלייתו, שאף הצלייה נקראת בישול. (\10)

וכיון שכן מסייעינן מינה לרבה:

כי הרי

מאי טעמא

מועילה הקריעה לאחר הצלייה, אף שאין הקריעה מועלת אלא להוציא את הדם שעדיין כנוס שבלב, ולא את הדם שנבלע ממנו בקירות הלב על ידי חום הצלייה?

לאו

, האם לא

משום דאמרינן

: שבשעת הצלייה

כבולעו

לדם הכנוס בתוכו

כך פולטו?!

הרי חזינן דאמרינן "כבולעו כך פולטו", וכדעת רבה.

ודחינן: מן המשנה בחולין אין להוכיח שאומרים כבולעו כך פולטו, ומשום דאין הלב בולע כלל מן הדם הכנוס בתוכו, כי

שאני לב, דשיע

[חלק] הוא ואינו בולע, ולפיכך מותר הוא ולא משום שהאש מפליט את מה שנבלע בו שהרי אינו בולע כלל.

והואיל ואנו אומרים שהלב חלק הוא ואינו בולע, שוב אין אנו צריכים לומר, כי "בישולו" היינו "צלייתו", וכדסלקא דעתין מתחילה.

אלא, לעולם, מה שאמרו במשנה "לאחר בישולו", הוא אפילו כפשוטו, והכי קאמר: אף אם לא קרעוהו תחילה, ומלחוהו כדי להוציא מן הלב את הדם הבלוע בו כשאר איברים, ובישלוהו בקדירה - מותר הלב על ידי קריעה, שהרי לא נבלע בקירות הלב מן הדם הכנוס בתוכו.

תו מסייעינן ליה לרבה:

והא רבין סבא טפליה ההיא בר גוזלא

[שלא נמלח, כן היא דעת כל המפרשים לבד הרמב"ם]

לרב

[גלגל גוזל קטן קודם מליחתו בעיסה, עבור רב] ואפאו בתנור.

ואמר ליה

רב, לרבין סבא:

אי מעלי טפליה

[אם טעימה היא הפשטידא שעשית],

הב לי ואיכול

[תן לי ואוכל ממנה].

הרי חזינן: אף שנבלע הדם של הגוזל בעיסה, אנו אומרים: כבולעו לדם כך פולטו על ידי חום התנור, והיינו כרבה.

ודחינן: מ

ההיא

פשטידא אין להוכיח, לפי שטפולה היתה

בסמידא

[עיסה של סולת],

דמפריר

[נפרכת, ומלשון "פירורין"], שאינה נדבקת יפה בגוזל אלא נפרכת, ומתוך כך יוצא הדם ממנה על ידי האש [טור יורה דעה סימן עח].

אבל בשאר דברים שנבלע בהם הדם, איכא למימר שאינו יוצא הדם ממנו על ידי האש.

והשתא מוכחינן מרבא, דלא סבירא ליה כרבה, האומר כבולעו כך פולטו:

והא רבא איקלע לבי ריש גלותא

[התארח אצל הריש גלותא],

וטפלו ליה בר אווזא

[עשו לו פשטידא מאווז קטן שלא נמלח תחילה], ו

אמר

רבא:

אי לא דחזיתיה דזיג כזוזא חיורא

[שהוא צלול כזכוכית לבנה, רש"י],

לא אכלי מיניה

. [אם לא שראיתי למראה מוהל הבשר שזב בתוך העיסה שהוא צלול ואין בו שום אדמומית דם, לא הייתי אוכל ממנו].

הרי שלא סמך רבא על פליטת העיסה על ידי האש, אם לא שראה בעיניו שאין שם שום אדמומית דם.

ואי סלקא דעתך

סבירא ליה לרבא שאומרים

כבולעו כך פולטו

, אם כן:

מאי איריא כי זיג

[למה דוקא התירו כשראהו שהוא צלול].

והרי

אפילו כי לא זיג, נמי

היה לו להתיר.

ועל כרחך, לא סבירא ליה לרבא כרבה.

ודחינן: לעולם סבירא ליה לרבא שאומרים כבולעו כך פולטו.

אלא ד

התם

מיירי

ב

קמח

חיורתא

[קמח נקי כעין שלנו שאינו סולת, רש"י]

דשריר

[שהעיסה קשה], ואינה פולטת אף למאן דאמר כבולעו כך פולטו.

ופוסקת הגמרא,

והלכתא

:

א. פשטידת בשר

דסמידא

[הטפולה בסולת]:

בין אסמיק

[האדים] המוהל שבתוך העיסה, ו

בין

אם

לא אסמיק, שריא

, כי הואיל והדם ודאי יוצא על ידי צלייה, על כרחנו שאודם זה של המוהל לאו דם הוא.

ב. פשטידת בשר

דחיורתא

[הטפולה בקמח נקי שאינו סולת]: אפילו אין בו מראה אודם כלל [בית יוסף סימן ע"ח],

אי זיג כזוזא חיורא

[צלול מראה המוהל כזכוכית לבנה, ובלשון הטור "זך ככסף"],

שריא

.

ואי לא, אסיר

.

ג. פשטידת בשר

דשאר קמחים: אי אסמיק

[האדים מראה המוהל שבעיסה],

אסור

, ואם

לא אסמיק, שרי

.

והשתא הדרינן לדין מולייתא [בשר שלא נמלח, שמכניסים בטלאים או תרנגולים, וצולין אותן]:

האי מולייתא

:

מאן דאסר

ליה [אביי לעיל בעמוד א], סבר:

אפילו פומא

[פה שלה, כלומר: צידה הפתוח של המולייתא],

לתחת

[כלפי מטה] בשעת הצלייה, הרי הוא אסור, ואין אומרים שהדם היוצא מן המילוי זב דרך פיו למטה ואינו נבלע בבשר החיצון.

ומאן דשרי

למולייתא [רבה, לעיל בעמוד א] סבר:

אפילו פומא

דמולייתא

לעיל

[כלפי מעלה] בשעת צלייה נמי שרי, שהרי אין אנו צריכים להתירו משום שהדם זב לחוץ דרך פיו, אלא אף אם נבלע הדם בבשר החיצון, הרי הוא נפלט על ידי האש, דכבולעו כך פולטו.

והילכתא: מולייתא שרי אפילו פומא לעיל

, משום דאמרינן: כבולעו כך פולטו, וכדעת רבה.

\ \ \

בשלושה דברים אלו, שהן:

אומצא ביעי ומיזרקי

[מפרש לה ואזיל],

פליגי בהו רב אחא ורבינא!

ואף ש

בכל התורה כולה

במקום שנחלקו רב אחא ורבינא ולא נתפרש בגמרא מי מהם הוא המיקל ומי הוא המחמיר, נקוט כלל זה בידך:

רב אחא

הוא דאזיל

לחומרא, ו

אילו

רבינא

אזיל

לקולא

.

וכמו כן נקוט כלל בידך:

והלכתא כרבינא לקו לא

.

הני מילי בשאר מקומות,

לבר מהני תלת

[לבד משלושה הדברים שנזכרו],

דרב אחא

בשלושה דברים אלו הוא זה שפוסק

לקולא

.

ו

אילו

רבינא

פוסק

לחומרא

.

ו

בשלשתם

הלכתא כרב אחא לקולא

.

והשתא מפרשינן פלוגתתם בשלושה דברים אלו.

ומתחילה מפרשת הגמרא דינו של כל אחד משלושה אלו, ובמאי מודו כולי עלמא, והדר מפרש במה פליגי:

אומצא:

האי אומצא

[חתיכת בשר]

דאסמיק

[שהאדימה] שהוא אדום ביותר וניכר שהדם נצרר בתוכה, ומחמת מכה שהוכתה הבהמה מחיים הוא בא [רא"ש פרק ז מחולין סימן יא], כך הוא דינה:

א. אם בא לאוכלה כשאר בשר, למולחה וליתנה בקדירה, אסור לעשות כן, כיון שמתוך שנצרר הדם אין לו פתח לצאת מן הבשר על ידי מליחה [טור ומאירי].

ב. ואם

חתכיה

לאומצא, שעשה בה חתכים הרבה כדי לעשות פתחים ליציאת הדם [טור]

ומלחיה

, [מלחה במלח],

אפילו ל

יתנה ב

קדרה שרי

.

ג. ואם

שפדיה בשפודא

[הגירסא בחולין צג ב

"תלייה"

ולא "שפדיה"], שתלאו בשפוד בתוך התנור לצלות,

שרי

אף בלא חתיכה ובלא מליחה, לפי שהדם הנצרר

מידב דייב

[זב הוא ממנו], כי הואיל ותלוי הוא שפיר דמי [רש"י חולין].

ד. ואם

אחתיה אגומרי

[הניחו על גבי גחלים לצלותו],

פליגי בה רב אחא ורבינא

.

חד

[רבינא, כדאמרינן לעיל]

אסר, וחד

[רב אחא]

שרי

.

ומפרשינן פלוגתייהו:

מאן דאסר

, טעמו, משום ד

מיצמת צמית

, הגחלים צומתין את הדם שבבשר, ואינו מוציא את דמו, והוא נצלה בתוכו, ואסור [רש"י חולין].

ומאן דשרי

, טעמו, משום ד

מישאב שאיב

, הגחלים שואבים את הדם מן הבשר, ומותר הוא.

ביעי:

וכן

הוא הדין והמחלוקת ב

ביעי

[ביצי בהמה זכר] שהאדימו [רש"י].

א. בא לאוכלם על ידי מליחה ובישול כשאר בשר, אסור כיון שנצרר הדם, וכדרך שנתבאר לענין אומצא [מאירי].

ב.

חתכינהו ומלחינהו, אפילו לקדרה שריין

[מותרים הביצים].

ג.

תלינהו בשפודא שריין

, כי

מידב דייב

הדם מהם.

ד. ואם

אחתינהו אגומרי, פליגי ביה רב אחא ורבינא, חד

[רבינא]

אסר, וחד

[רב אחא]

שרי

. ומפרשינן לה כדלעיל:

מאן דאסר

, משום דסבר,

מיצמת צמית; ומאן דשרי

, משום דסבר,

מישאב שאיב

.

מיזרקי:

וכן

הוא הדין והמחלוקת ב

מיזרקי

[חוטין גסין, שהן ורידין שבבית השחיטה, רש"י].

א. בא לאוכלם על ידי מליחה ובישול, אסור, כי הדם הכנוס בורידין אינו נפלט על ידי מליחה.

ב.

חתכיה

לחוטין

ומלחיה, אפילו לקדרה שרי

.

ב.

תלייה בשפודא

כש

בית השחיטה לתתאי

[כלפי מטה] כדי שיהא מקום לדם לזוב,

שרי

, כי

מידב דאיב

, זב הדם דרך בית השחיטה.

ואמנם בתיקון המיזרקי על ידי צלייה בשפודא, נחלקו בו הראשונים: יש אומרים: שהוא ניתר בלא חיתוך, וכן פסק בשולחן ערוך.

ויש אומרים: אף כשצולהו אינו ניתר בלא חיתוך [הובאה דעה זו בטור סימן ס"ה, וכן היא שיטת התוספות בחולין צג א. וכתבו, שאף דעת רש"י כן].

ג. ואם

אחתיה אגומרי, פליגי רב אחא ורבינא, חד אסר וחד שרי, מאן דאסר

, משום דסבר

מצמית צמית, ומאן דשרי

, משום דסבר,

מישאב שאיב

.

האי אומצא דאסמיק

[בשר שהאדים מחמת מכה וצלאו, מאירי, וראה הערה]:

הרי אף שמותר לאכול הבשר, וכמו שנתבאר לעיל, מכל מקום

חלייה

[מוהל אדום שלו, שיוצא וזב ממנו],

אסיר

.

"שמתוך שהדם כנוס אי אפשר שלא יהא שם דם עדיין" [מאירי בשם יש מפרשים, וכנראה כוונתו לרש"י].

אבל אם

לא אסמיק

, הרי

חלייה שרי

הואיל והגיע לשיעור צלייה, שמכאן ואילך שומן בעלמא הוא [מאירי].

רבינא אמר

פליג:

אפילו לא אסמיק נמי

, הרי

חלייה אסיר

, ומשום ד

אי אפשר דלית

בה שורייקי דדמא

, [לחלוחית של דם, ר"ן חולין לא ב מדפי הרי"ף].

אמר ליה מר בר אמימר לרב אשי: אבא

[אמימר]

מגמע ליה גמועי

, נוהג היה לגמוע את המוהל היוצא מאומצא דלא אסמיק, כי סובר הוא כמאן דאמר חלייה שרי.

איכא דאמרי: רב אשי גופיה

[עצמו]

מגמע ליה גמועי

.

אמר ליה מר בר אמימר לרב אשי

:

אבא

[אמימר] היה נוהג:

האי חלא

[חומץ]

דחליט

[שריית הבשר בחומץ נקראת: חליטה]

ביה

בשר

חדא זימנא

[שחלט בו בשר פעם אחת],

תו לא תאני חליט ביה

[שוב לא היה חולט בו שנית], מפני שאין בחומץ כח עוד.

נחלקו הראשונים בפירושו: לדעת רש"י:

החליטה בחומץ היא לאחר צלייה כדי להפליט את דמו.

הר"ן בחולין [לא ב מדפי הרי"ף] מפרש:

החליטה היא בבשר חי, שהרי מדינא דגמרא [חולין קיא א] כיון שחלטו בחומץ, החומץ מצמית את הבשר שלא ייפלט ממנו הדם. ומותר לבשלו בלא מליחה [דרישה סוף סימן ס"ז], כיון שכל זמן שלא נפלט ממנו הדם הרי הוא מותר [כי "דם האברים" והיינו דם שלא פירש ממקומו, מותר הוא ואפילו מדרבנן].

ותמהינן עלה: וכי

מאי שנא

חומץ שתשש כחו מחמת שחלטו בו פעם אחת,

מחלא מתמהא

[חומץ חלש מעיקרו]

דחלטינן ביה

[מותר לחלוט בו]?!