גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
פסחים 74a — התלמוד בעברית
מתניתין: כתיב בפרשת קרבן פסח "ואכלו את הבשר בלילה הזה, צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו. אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים, כי אם צלי אש. ראשו על כרעיו ועל קרבו". הרי למדנו: א. הפסח צריך שיהיה צלוי כולו…
הטקסט המקורי — פסחים 74a
מתניתין:
כתיב בפרשת קרבן פסח "ואכלו את הבשר בלילה הזה, צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו. אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים, כי אם צלי אש. ראשו על כרעיו ועל קרבו".
הרי למדנו:
א. הפסח צריך שיהיה צלוי כולו כאחד.
ב. צריך שיהיה הפסח צלוי, ולא מבושל במים או בכל משקה אחר.
ג. הצלייה תהיה דוקא באש עצמה, ולא בדבר שנתחמם מחמת האש. שהרי אמרה תורה "צלי אש", ומשמע שיהיה צלי אש ולא צלי מחמת דבר אחר, וכפי שיבואר בגמרא.
ולפיכך אמרו חכמים:
כיצד צולין את הפסח
:
מביאין שפוד
[ענף חד מצידו האחד, וגס מצידו השני]
של
עץ ה
רמון
[ולא של מתכת או של עץ אחר, וכפי שיתבאר הטעם בגמרא].
ותוחבו
לצידו החד
לתוך פיו
של הפסח
עד
שהוא מגיע
בית נקובתו
, תחת האליה.
ובשעת הצלייה הופך את הפסח כשפיו של הטלה הוא למטה ובית נקובתו למעלה [ותולהו מעל האש, רמב"ם]. ונמצא הפסח תלוי על השפוד כשצידו הגס למטה ואינו נשמט מן השפוד בשעת צליה [תוספות].
וחותך את הכרעיים [רגלים] מן הארכובה ולמטה [מאירי], ומוציא את בני מעיו ומדיחן [רש"י בחומש ומאירי].
ונחלקו תנאים כיצד צולה הוא את הכרעים ובני המעיים עם הפסח כאחד, וכמו שאמרה תורה "ראשו על כרעיו ועל קרבו":
ונותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו
של הפסח וצולהו,
דברי רבי יוסי הגלילי
.
רבי עקיבא אומר
:
אם נותן הוא את הכרעים ובני המעיים לתוך הפסח, הרי
כמין בישול הוא זה!
כלומר: נראה הוא כעין בישול, שהרי הענין דומה כמו שנותנן בתוך קדירה להתבשל בתוכה [מאירי].
אלא
כך היה נצלה הפסח:
תולין
[תלויין] הן הכרעיים ובני המעיים בשעת צלייה
חוצה לו
[לפסח], שתוחבן בשפוד, למעלה מפיו של הטלה [ונמצא שבשעת הצלייה, כשהופך את השיפוד, הן נתונין למטה מפיו של הטלה, שהרי הופכו לפסח בשעת צלייה כשפיו למטה, וכפי שנתבאר, תוספות יום טוב בהבנת רש"י].
אין צולין את הפסח
:
א.
לא על השפוד
של ברזל!
כי הרי חלק מהשיפוד בולט מחוץ לקרבן הפסח, ומתחמם שם מן האש, ועל ידי זה מתחמם כל השפוד, ונמצא שנצלה הפסח בתוכו מחומו של השפוד ולא מן האש עצמה, ואין זה "צלי אש".
ב.
ולא על האסכלא
[משטח של מתכת שאינו מנוקב, שמעמידין אותו על האש ושמין את הפסח עליו].
שהרי הפסח נצלה מחומה של האסכלא, ולא מן האש עצמה.
אמר רבי צדוק: מעשה ברבן גמליאל שאמר לטבי עבדו, צא וצלה לנו את הפסח על האסכלא
המנוקבת [הכי מפרש בגמרא, ושם יתבאר יותר].
גמרא:
שנינו במשנה: כיצד צולין את הפסח מביאין שפוד של רמון:
והוינן בה:
ונייתי
, מדוע שלא יביא הצולה שפוד
של מתכת?!
ומפרשינן: כי שפוד של מתכת,
איידי דחם
מקצתו
הבולט מחוץ לפסח, הרי נעשה
חם כולו
, אף מה שבתוך הפסח,
וקמטוי
[נצלה הפסח בתוכו]
מחמת
חומו של
השפוד
.
ו
אין צלייה זו כשירה, כי הרי
רחמנא אמר: "צלי אש", ולא צלי מחמת דבר אחר
, כגון חומו של שפוד.
תו תמהינן:
ונייתי
שפוד
של
עץ ה
דקל?!
ומפרשינן:
איידי דאית ליה
לענף הדקל
שיבי
[שעשוי הוא מטבע יצירתו כמין שורות שורות, רש"י; ובמאירי כתב שיש בו בקעים].
הרי כשהוא מתחמם [רמב"ם בפירוש המשניות ומאירי],
מפיק מיא
[מוציא השפוד לחות] מבין השורות באמצעו של שפוד הנמצא בתוך הפסח.
ו
אם כן:
הוי
הפסח
כמבושל
, שאותה לחות מתחממת ומבשלת קצת, והתורה אמרה "צלי" ולא מבושל [מאירי].
תו תמהינן:
ונייתי
שפוד
של תאנה?!
ומפרשינן: כי
איידי דמחלחל
[שיש לו מוח מבפנים, רש"י; והמאירי כתב, שאין העצמות שבהם מקשיי כל כך אלא מחולחל ורך].
הרי
מפיק
השפוד
מיא
[לחות] לתוך הפסח, והוה ליה הפסח כמבושל.
תו תמהינן:
ונייתי
שפוד
של אלון
או
של חרוב, ו
שפוד
של שקמה?!
ומפרשינן: כי
איידי דאית בהו קיטרי
[כמין קשרים לאורכו של הענף], וצריך הוא לחותכם מפני שהם בולטים ומעכבים את השפוד מליכנס בבשר [מאירי].
הרי
מפיק
השפוד
מיא
[מוציא השפוד לחות] במקום החיתוך, והוה ליה כמבושל.
ותמהינן: והרי שפוד
של רמון
שהכשרנוהו לצלות עליו את הפסח,
נמי אית ביה קיטרי
, ומה בינו לשפוד של אלון וכיוצא בו?!
ומשנינן: כי הענף של רימון
שיעי
[חלקים]
קיטרי
, קשרים שלו אינם בולטים ולא מעכבים את השפוד מליכנס בבשר, ואין צריך לחותכן [מאירי].
ואי בעית אימא
: זה שאמרו במשנה שמביא שפוד של רמון, לא מיירי בכל ענף של רמון, אלא
בנבגא בר שתא
[ענף מנטיעה בת שנתה של עץ הרמון],
דלית ביה קיטרי
, [אין לו קשרים כלל].
ותמהינן:
ו
כיון שאתה חושש ליקח ענף שצריך לעשות בו חיתוך, אם כן אף ענף של רמון לא יוכשר, ד
הא איכא בי פסקיה
, הרי יש לו מקום חיתוכו מן העץ ושם הוא מוציא מים, והוה ליה כמבושל.
ומשנינן:
דמפיק לבי פסקיה לבר
[מוציא הוא את מקום החיתוך מחוץ לגופו של הפסח], ואין הלחות היוצאת משם נכנסת לתוך הפסח, ואינו נעשה כמבושל.
והשתא מפרשינן, ד
מתניתין
שאסרה לצלותו על גבי שפוד של מתכת, ומשום ש"חם מקצתו חם כולו", וכשמתחמם חלקו החיצון של השפוד מתחמם אף חלקו שבתוך הפסח והוא נצלה בתוכו מחומו של השפוד [וכפי שנתבאר לעיל]:
אתיא
דלא כרבי יהודה
. כיון שלדעת רבי יהודה, בנדון דידן אין אומרים "חם מקצתו חם כולו", כי הואיל והשפוד נמצא בתוך הפסח, מגין הפסח עליו מלהתחמם.
ד
הכי
תניא
:
רבי יהודה אומר
:
כשם ששפוד של עץ
שבתוך הפסח
אינו נשרף
מחום האש שמתחתיו, שגופו של פסח מגין עליו.
כך שפוד של מתכת אינו מרתיח
חלקו שבתוך הפסח מחומו של השפוד שמחוץ לפסח, אלא גופו של פסח מגין עליו.
אמרו לו
חכמים:
זה
של מתכת
חם מקצתו חם כולו, וזה
של עץ
חם מקצתו אינו חם כולו
.
כלומר: אע"פ שהעץ שבתוך הפסח אינו נשרף, הרי חלקו של השפוד שבתוך הפסח אכן מרתיח! אלא שבשפוד של עץ - כשחם מקצתו לא חם כולו, ולפיכך מועיל גופו של פסח להגן עליו שלא ישרף מחום האש שכנגדו.
אבל בשפוד של מתכת, שמתחמם חלקו שבפנים הפסח מחומו של החלק החיצון של השפוד, אינו מועיל גוף הפסח להגן עליו.
שנינו במשנה:
ונותן את כרעיו
ואת בני מעיו לתוכו, דברי רבי יוסי הגלילי, רבי עקיבא אומר, כמין בישול הוא זה, אלא תולין חוצה לו:
תניא
: כשם שנחלקו רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא כיצד צולה הוא את כרעיו ובני מעיו, כך נחלקו בו רבי ישמעאל ורבי טרפון.
דעת רבי ישמעאל: נותן הוא את הכרעיים ואת בני המעיים לתוך הפסח, כדעת רבי יוסי הגלילי.
ולפיכך
רבי ישמעאל קוריהו
"תוך תוך"
, כלומר, שנשמע קול רתיחתן ובישולן של הכרעיים ובני המעיים בתוך הפסח, כקול של דבר המתבשל בסיר, שמשמיע קול הנשמע כמו "תוך תוך". [נתבאר על פי גירסתנו וכלישנא קמא דרש"י, וראה בהערה גירסתו וביאורו השני של רש"י].
דעת רבי טרפון: תחובין הכרעיים ובני המעיים בשפוד, למעלה מפיו וראשו של הטלה [קודם שהופכן בשעת צליה], ונראין הן ככובע על ראשו של הפסח.
ולפיכך
רבי טרפון קוריהו
"גדי מקולס"
, שהרי "כובע נחושת", מתרגמינן "קולסא דנחשא".
תנו רבנן
:
הקדמה:
תנן לעיל בפרק מקום שנהגו: מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים [בזמן הזה] אוכלין, מקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלין.
וטעם המנהג שלא לאכול צלי בליל פסח, מפני שהוא נראה כאוכל פסחים בחוץ [רש"י].
ולא אסרו חכמים לאכול צלי בלילי פסחים אלא כשהוא צלוי כולו באופן שיתבאר, [על פי רש"י].
איזהו גדי מקולס דאסור לאכול בלילי פסח בזמן הזה
:
כל שצלאו כולו כאחד!
אבל
נחתך ממנו אבר
, או ש
נשלק
[נתבשל]
ממנו אבר, אין זה גדי מקולס
.
ומניחה עתה הגמרא דהכי קאמר: אם נחתך ממנו אבר, אפילו אם צלאו לגדי ביחד עם האבר החתוך, אינו בכלל איסור גדי מקולס. וכן אם נחתך ממנו אבר ולא צלאו אלא בישלו לגדי, אינו גדי מקולס, ומותר לאוכלו.
ולפיכך תמהינן: למה צריך לשנות "נשלק ממנו אבר"?!
והרי,
השתא יש לומר נחתך ממנו אבר
וצלאו,
דאף על גב דקא מטוי ליה בהדיה
[אף שנצלה אותו אבר עם הגדי]
אמרת: לא
הוי גדי מקולס ומותר לאוכלו.
אם נחתך ממנו אבר ולא נצלה עמו, אלא
נשלק
, וכי
מבעיא
לך למימר שמותר לאוכלו?!
אמר
מפרש
רב ששת
: מה שאמרו בברייתא "נשלק ממנו אבר" לא מיירי באבר שנחתך מן הפסח, כיון שאם חתכו, הרי כבר הותר בחיתוך עצמו.
אלא הברייתא מיירי:
ששלקו
לאחד האברים
במחובר
, וכל ההיתר הוא מפני שהוא שלוק ולא צלוי - כפסח.
אסור לאכול בשר שנתבשל בקדירה מפני דם שבו, אלא אם כן מלחוהו תחילה מליחה גמורה.
ואם בא לאוכלו לבשר כשהוא צלי, הרי זה מולחו מליחה קלה, (\8) וצולהו על גבי האש, שהאש מפלטת את הדם שבבשר.
אמר רבה: האי מולייתא
[טלאים או תרנגולין שממלאים בשר בין הבשר שלהם לעצמות שלהם וצולין אותן כאחד]
שריא
, אפילו אם לא מלחוהו מליחה גמורה מתחילה, אלא מליחה קלה כמליחת הצלי.
אמר
תמה
ליה אביי
: האיך מותר לאוכלו,
והא
הצלייה מפלטת את הדם הכנוס בבשר שמילאו בו את הטלה, ו
קא בלע
הטלה על ידי חום הצלייה ל
דמא
שנפלט מן הבשר?!
אמר ליה
רבה לאביי:
כבולעה כך פולטה
, כשם שאותו דם - שיצא מן הבשר הכנוס בטלה - נבלע בתוך הטלה, כך הוא נפלט ממנו על ידי הצליה. כשם שחום האש מפליט את הדם שהיה בו, ולא נבלע בו ממקום אחר.
ומפרשינן:
נימא מסייע ליה
לרבה ממשנתנו:
נותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו
של הפסח, וצולה אותן כאחת.
והרי
מאי טעמא
שריא, ולא חיישינן שיבלע הפסח - על ידי חום הצלייה - מן הדם שבבשר הכרעיים ובני המעיים שהכניסו בתוכו?
לאו, משום דאמרינן: כבולעו כך פולטו
, שנפלט מן הפסח אף אותו דם שנבלע בו מן הבשר שנתנו בתוכו. והיינו כרבה שהתיר מוליייתא?!
אמרי
דחו בני הישיבה: ממשנתנו אין להוכיח שהצליה פולטת אף את הדם שנבלע בו מבחוץ.
כי מה שאין אנו חוששין לדם הנבלע בפסח מן הבשר שנתנו בתוכו,
שאני התם, כיון דאיכא בית השחיטה דמחלחל
שהוא חלול,