גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
פסחים 26b — התלמוד בעברית
ומשנינן: הא רישא לא דמיא, אלא להא דתנן בפרה אדומה: שכן עליה עוף, כשירה. עלה עליה זכר, פסולה! שהעול פוסל בפרה. כדכתיב בה, "אשר לא עלה עליה על". ומשמע, אף אם עלה העול מאליו, הרי היא נפסלת בכך. ואפילו…
הטקסט המקורי — פסחים 26b
ומשנינן:
הא
רישא
לא דמיא, אלא להא
דתנן בפרה אדומה:
שכן עליה עוף, כשירה. עלה עליה זכר, פסולה!
שהעול פוסל בפרה. כדכתיב בה, "אשר לא עלה עליה על". ומשמע, אף אם עלה העול מאליו, הרי היא נפסלת בכך. ואפילו הכי אינה נפסלת במה שעלה עליה העוף. משום דלא ניחא ליה לבעליה בעול זה. ודוקא בעלית הזכר עליה היא נפסלת, משום דניחא ליה בכך .
והוא הדין למלאכה בפרה ובעגלה ערופה. אף דבנעבדה מאליה נמי נפסלה, אין זה אלא בעבודה דניחא ליה בה. וכגון בהכניסה לרבקה כדי שתינק ותדוש. אבל אם אינו רוצה בדישתה, לא מיפסלא .
והוינן בה:
מאי טעמא?
אמר רב פפא: אי כתיב
"אשר לא
עבד
בה"
וקרינן נמי
"עבד"
, הוה אמינא ד
עד דעביד בה איהו
מלאכה בידים לא נפסלה. ו
אי
הוה
כתיב
"עובד", וקרינן
נמי
"עובד"
הוה אמינא ד
אפילו
על ידי עבודה ד
ממילא נמי
נפסלה, ואף בדלא ניחא ליה. אבל
השתא דכתיב
"עבד", וקרינן
"עובד"
, דרשינן, דוקא על ידי
"עובד"
דהוא
דומיא
ד
"עבד"
היא נפסלת.
מה
"עבד"
בה מלאכה בידים, הרי
דניחא
ליה במלאכה,
אף
"עובד"
כן. דאין המלאכה פוסלת אלא ב
דניחא ליה
בה.
[ואף אף על גב ד"אשר לא עבד בה" כתיב בעגלה ערופה, ילפינן פרה אדומה מינה, בגזירה שוה ד"על" "על"].
תא שמע
: המוצא אבידה של חבירו, ונתחייב לשומרה ולהשיבה לבעליה,
לא ישטחנה לא על גבי מטה ולא על גבי מגוד
[יתד עץ],
לצורכו!
אבל
מותר ל
שוטחה לצורכה
של האבידה,
על גבי מטה ועל גבי מגוד!
וכגון כדי שלא יאכלנה העש.
ואם
נזדמנו לו אורחין
בביתו,
לא ישטחנה לא על גבי מטה ולא על גבי מגוד, בין לצורכה
של האבידה, ו
בין לצורכו!
ואף שעושה כן לצורך האבידה, כיון שהוא מתכוין בכך אף להתכבד בה בפני האורחין, ונמצא נהנה ממנה, אסור הדבר משום גזל . ואף דאי אפשר לו לקיים את צורך האבידה בלא שיהנה ממנה . אלמא, כל היכא דלא אפשר ומכוין, אסור. וקשיא לרבא.
ומשנינן:
שאני התם
, דאסור מחמת
דקלי לה
[שורפה, כלומר מפסידה] לאבידה בכך ששוטחה לפני האורחים.
אי משום עינא בישא
, שהרואה יתן בה עין הרע.
אי משום גנבי!
שמא האורחים הם גנבים, ויגנבוה .
תא שמע
: דרך המוכרים להעלות על גופם את הכסות שהם מוכרים. ואף
מוכרי כסות
של כלאים [שמוכרים אותם לנכרים]
מוכרין כדרכן
, ומותר להם להתעטף בה.
ובלבד שלא יתכוין ב
ימות ה
חמה
, שיגנו הכלאים עליו
מפני החמה. ו
שלא יתכוין
ב
ימות ה
גשמים
, שיגנו עליו
מפני הגשמים!
שכל שאינו מתכוין להנאת לבישה, אין בו משום איסור כלאים.
והצנועין
[הפרושים שמתרחקים מן הכיעור ומן הדומה לו]
מפשילין
את הכלאים
לאחוריהם במקל
, ואינם מעלים אותם על גופם.
ומסקינן לקושיין:
והא הכא, דאפשר
לכל המוכרים
למעבד כצנועי
ן ולהמנע מלבישתם על ידי שיפשילום לאחוריהם במקל, ואפילו הכי,
כי לא מכוין
,
שרי
מעיקר הדין להתעטף בהם . ומכאן
תיובתא למאן דמתני
ב
לישנא קמא,
דל
רבא
, אפילו אליבא דרבי שמעון, כל היכא דאפשר ולא מיכוין אסור.
ומסקינן:
תיובתא!
שנינו במתניתין:
ולא יסיק בו
תנור וכירים!
תנו רבנן
: קליפי פירות ערלה אסורים בהנאה כמו הפרי עצמו. משום שהן שומר לפרי. ובכלאי הכרם אף הקשין אסורים, משום דלא כתיב בהו פרי.
לפיכך,
תנור שהסיקו בקליפי ערלה, או בקשין של כלאי הכרם
אם היה התנור
חדש, יותץ!
לפי שנאסר הוא בהנאה. משום שנצרף על ידי היסק זה, ובכך נגמרת עשייתו. וכל דבר שנגרם על ידי איסורי הנאה , נאסר כמותם .
ואם היה התנור
ישן
, ואין היסק זה גומרו ומעמידו, אין גופו נאסר בהנאה. הלכך אין צריך לנותצו, אלא
יוצן!
ולא יאפה פת בתנור עד שיצטנן מהיסק הערלה והכלאים, כדי שלא יהנה מהם.
ואם
אפה בו
בהיסק האיסור
את הפת
-
רבי אומר: הפת אסורה!
משום דיש שבח עצים בפת. כלומר, עצי האיסור הן הגורמים את אפיית הפת. וכל דבר שאיסור ההנאה גורמו, נאסר.
וחכמים אומרים: הפת מותרת!
משום דאין שבח העצים בפת. לפי שהשלהבת לא באה מהעצים כשהם בעין, אלא מהעץ הנשרף. וערלה וכלאי הכרם לאחר שנשרפו, פקע איסורם. כדקיימא לן "כל הנשרפין אפרן מותר" .
ואם כבר נשרפו עצי האיסור ונעשו גחלים, ו
בישלה
לפת
על גבי
אותם
גחלים, לדברי הכל
הפת
מותרת!
לפי שגחלי ערלה וכלאי הכרם מותרים בהנאה, כדין כל הנשרפין, שאפרן מותר. ונאפית הפת על ידי דבר המותר.
שנינו לעיל: חדש יותץ, ישן יוצן!
ומקשינן:
והא תניא
: תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם -
בין חדש ובין ישן, יוצן!
ואף בחדש אין נאסר גוף התנור, על אף שהוא נגמר ומתקיים בגרמת האיסור.
ומשנינן:
לא קשיא. הא רבי והא רבנן
. שכשם שנחלקו רבי ורבנן לעיל בפת שנאפתה בתנור, אי אמרינן יש שבח עצים בפת או לא, כן נחלקו בתנור עצמו. דלרבי אף התנור נאסר, משום שיש שבח עצים בתנור. ולרבנן אין שבח העצים בעין בתנור, אלא הוא נגמר על ידי העץ שכבר נשרף. הלכך, בין חדש ובין ישן יוצן, ואין צריך לנותצו. ומה שהוא צריך צינון אינו אלא דין לכתחלה [רש"י].
ודחינן:
אימור, דשמעת ליה לרבי
דאסר את הפת הנאפית בעצי איסור,
משום דיש שבח עצים בפת
. אבל למה ינתץ התנור? ואף שהוא עצמו נגרם על ידי האיסור, הרי אין הוא עצמו נאכל. אלא הוא עומד לאפות בו. ואם ישוב ויאפה בו פת על ידי היסק אחר של היתר, אין לאסור אותה. שהרי היא לא נגרמת רק על ידי עצי האיסור שגמרו את התנור. אלא גם על ידי היסק עצי ההיתר . וכל ש
זה וזה
[האיסור וההיתר]
גורם, מי שמעת ליה
לרבי דאסר ?! דלמא לא אסר אלא רק דבר שנגרם על ידי האיסור לבדו.
ולא דבר שנגרם על ידי איסור והיתר יחד .
ומשנינן:
אלא לא קשיא. הא
דקתני "חדש יותץ",
רבי אליעזר
היא.
והא
דקתני "יוצן",
רבנן
היא.
והוינן:
הי רבי אליעזר?
אילימא רבי אליעזר דשאור
וכ
דתנן
: שאור של איסור שנפל לתוך עיסת היתר והחמיץ אותה, הרי היא נאסרת משום דין "גורם". שכל דבר הנגרם מהאיסור, נאסר כמותו.
וכן הדין בשאור תרומה שנפל לעיסת חולין. שנאסרת לזרים כתרומה, משום דין "גורם".
שאור של חולין ו
שאור
של תרומה שנפלו לתוך עיסה
של חולין, ו
אין בזה
לבדו
כדי להחמיץ
את העיסה,
ואין בזה
לבד
כדי להחמיץ
אותה,
ונצטרפו
יחד
וחימצו
ה -
רבי אליעזר אומר: אחר אחרון אני בא!
שאם שאור החולין נפל לתוכה בסוף, העיסה מותרת. ואם התרומה נפלה לבסוף, היא אסורה. ועוד יבואר בסמוך.