גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
פסחים 26a — התלמוד בעברית
ורבא אמר לך, עד כאן לא קאמר רבי יהודה, ש דין אין מתכוין הוא כ דין המתכוין, אלא לחומרא , ולאסור אף באין מתכוין. אבל שיהיה מתכוין כמו אין מתכוין אף לקולא, לא אמר! ולא התיר בלא אפשר וקא מכוין. אמר אביי…
הטקסט המקורי — פסחים 26a
ורבא אמר לך, עד כאן לא קאמר רבי יהודה, ש
דין
אין מתכוין
הוא
כ
דין
המתכוין, אלא לחומרא
, ולאסור אף באין מתכוין. אבל שיהיה מתכוין כמו אין מתכוין אף
לקולא, לא אמר!
ולא התיר בלא אפשר וקא מכוין.
אמר אביי: מנא אמינא לה
דכל היכא לא אפשר ומיכוין מותר? - מהא
דתניא: אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי, שהיה יושב בצילו של היכל, ודורש כל היום כולו!
שהיה דורש ברוב עם. ושום בית מדרש לא היה יכול להכיל את כל השומעים, ולכן היה דורש ברחוב שלפני הר הבית . וההיכל שהיה גבוה מאה אמות, היה מצל עליהם מפני החמה.
והא
ההיכל אסור בהנאה משום שהוא קודש. ובכל זאת נהנה רבן יוחנן בן זכאי מצילו. ואף מכוין היה להנאה זו. אלא ודאי ד
הכא
עשה כן רבן יוחנן, משום דלא היה אפשר לו שלא ליהנות מהצל כשהוא עומד שם. אלמא, כל היכא
דלא אפשר ומיכוין
, שרי. ואינו חייב לפרוש משם .
ורבא אמר
: לאו ראיה היא מהתם. משום ד
שאני היכל, דלתוכו
הוא
עשוי!
שאין תשמיש ההיכל אלא בתוכו. והנאת הצל אינה דרך הנאתו . ולפיכך לא נאסרה .
אמר רבא: מנא אמינא לה
דהיכא דלא אפשר ומיכוין אסור? - מהא
דתנן: לולין
[ארובות]
היו פתוחין בעליית בית קדשי הקדשים
. וכ
ש
היה צורך בתיקון חומת קדש הקדשים,
בהן
[דרכם]
היו משלשלין את האומנין בתיבות. כדי שלא
יסתכלו אנה ואנה,
ויזונו עיניהם מבית קדשי הקדשים!
ונמצאו נהנים מנוי מראהו של קודש הקדשים, שהוא אסור בהנאה.
והא הכא, דלא אפשר וקא מיכוין הוא
. שהרי אי אפשר שיתקנו את בדק הבית בלא שימצאו בתוכו. ואפילו הכי בלא תיבות לא היו נכנסים. משום דחיישינן שמא יכוונו ליהנות. אלמא, כל דמיכוין
אסור
, אף בדלא אפשר.
ודחינן:
ותסברא, והאמר רבי שמעון בן פזי, אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: קול
של כלי השיר שבמקדש,
ומראה
בית המקדש,
וריח
הקטורת,
אין בהם
[בהנאתם]
משום
איסור
מעילה
מן התורה! לפי שאין בהם ממש.
וכיון דאינם אסורים בהנאה אלא מדרבנן , מסתבר דלא אסרו חכמים במקום שהוא צורך בדק הבית. ולא היו מטריחין אותם להכנס בתיבות . ובהכרח דלאו משום איסור הנאה בקדשים היו משלשלים אותם בתיבות.
אלא
עשו כן, משום
מעלה שעשו בבית קדשי הקדשים
, שלא יסתכלו בו! ואם כן, אין להוכיח מזה דכל לא אפשר ומיכוין אסור.
איכא דאמרי: אמר רבא: מנא אמינא לה
ד"לא אפשר ומיכוין אסור"? -
מהא
דתניא: אמר רבי שמעון בן פזי, אמר
רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: קול, ומראה, וריח, אין בהם משום מעילה!
משמע, דוקא
מעילה הוא דליכא
בהו.
הא איסורא איכא
בהו.
מאי לאו
, אסורים הם אף
לאותן
בני אדם
העומדין בפנים
העזרה! ואף דלא אפשר להם, שלא יהנו מקול כלי השיר, וממראית המקדש, ומריח הקטורת, אסור להם לכוין וליהנות מהם. אלמא, כל ד"לא אפשר ומיכוין" אסור.
ודחינן:
לא
ראיה היא. אלא אסורים הם
לאותן
בני אדם
העומדים
מ
בחוץ
לעזרה! שאין הם מוכרחים ליהנות מהם. ואפשר וקא מיכוין הוא, דלכולי עלמא אסור.
גופא: אמר רבי שמעון בן פזי, אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: קול ומראה וריח, אין בהם משום מעילה!
ומקשינן:
ו
כי
ריח אין בו משום מעילה?
והא תניא
: כל
המפטם את הקטורת כדי להתלמד בה
את מלאכת הפיטום,
או כדי למוסרה לציבור, פטור
. והמפטם אותה כדי
להריח בה, חייב!
כדכתיב "איש אשר יעשה כמוה להריח בה, ונכרת מעמיו".
והמריח בה
בקטורת של ציבור
פטור
מכרת. שלא חייבה תורה אלא את המפטם בלבד, ולא את המריח.
אלא ש
כל המריח בה,
מעל!
שלפי שנהנה מן הקודש, חייב אשם מעילה. אלמא, יש בריח משום מעילה, ולא חשיב כדבר שאין בו ממש.
אלא אמר רב פפא: קול ומראה
, לעולם
אין בהם משום מעילה
, לפי
שאין בהן ממש.
ו
אילו
ריח
-
לאחר ש
הוקטר ו
תעלה תמרתו
[עשנו],
אין בו משום מעילה. הואיל
וכבר
נעשית מצותו!
וכל דבר שנעשתה מצותו, יצא מידי מעילה. דכיון דכבר אין לגבוה צורך בו, יצא מכלל "קדשי ה'" .
אבל קודם שהוקטרה הקטורת ועלתה תמרתה, מועלין בריחה. משום דסממני הריח הם דבר שיש בו ממש.
ומקשינן:
למימרא דכל היכא דנעשית מצותו
, שוב
אין בו משום מעילה?
והרי תרומת
הדשן [שבכל יום היה הכהן נוטל מלא מחתה מהדשן, ונותנה אצל המזבח והיא נבלעת במקומה],
ד
כבר
נעשית מצותה,
ואפילו הכי אסור ליהנות בה,
ויש בה משום מעילה
. וכ
דכתיב
בה,
"ושמו אצל המזבח"
. ודרשינן, "ושמו" -
שלא יפזר
אותו, אלא יניחנו צבור! וכן דרשינן,
"ושמו"
-
שלא יהנה
ממנו.
ומשנינן: אף דמועלין בתרומת הדשן, אין למדים ממנה לעלמא.
משום ד
אף בבגדי כהונה מצינו שמועלים בהם, אף לאחר שנעשתה מצותם. אם כן,
הוו תרומת הדשן ובגדי כהונה, שני כתובין הבאין כאחד. וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדים
לשאר מקומות! דאילו היה זה בנין אב לכל התורה כולה, הרי הוה סגי לכתוב דין זה במקום אחד. אלא לכך שנה הכתוב את אותו הדין בשני המקומות, לומר שדוקא בשני אלו הדין כן, ולא בשאר מקומות.
ומפרשינן:
תרומת הדשן
, מועלין בה אף דנעשית מצותה,
כהא דאמרן.
ו
בגדי כהונה
, מועלים בהם אף לאחר שבלו, וכבר נעשתה מצותם. שמצינו בכהן גדול, שלאחר שנכנס ביום הכפורים לפני ולפנים בבגדי לבן, אסורים הם שוב בשימוש.
כדכתיב,
"והניחם שם"
. ודרשינן,
מלמד שטעונין גניזה!
ומקשינן:
הניחא לרבנן ד
דרשי הכי בבגדי כהונה, ו
אמרי
"מלמד שטעונין גניזה"
. אלא לרבי דוסא דפליג עלייהו וסבר, לכהן גדול אין הם ראויים.
אבל לכהן הדיוט ראויין הן
ד' בגדי לבן אלו, להשתמש בהם כל השנה.
ומאי "והניחם שם"?
-
שלא ישתמש בהם
כהן גדול
ביום כפורים אחר
לדידיה,
מאי איכא למימר?
והרי לדידיה, ליכא קרא לאסור בגדי לבן של כהן גדול בהנאה, לאחר שנעשית מצותן. אלא חד קרא בלבד איכא בתרומת הדשן, לאסור בהנאה דבר שנעשית מצותו. ונילף מיניה לכל מקום, דאף דבר שנעשית מצותו, יש בו משום מעילה.
ומשנינן: אכתי ליכא למילף מתרומת הדשן,
משום ד
אף בעגלה ערופה מצינו שהיא אסורה בהנאה, אף לאחר שנעשית מצותה. דכתיב בה "וערפו שם את העגלה". ודרשינן, "שם" תהא קבורתה. ו
הוו תרומת הדשן ועגלה ערופה שני כתובין הבאין כאחד. וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין.
ושוב מקשינן:
הניחא למאן דאמר
"שני כתובין הבאין כאחד
אין מלמדין"
.
אלא למאן דאמר
[רבי יהודה במסכת סנהדרין] "שני כתובין כאחד
מלמדין", מאי איכא למימר?
ומשנינן:
תרי מיעוטי כתיבי
בתרומת הדשן ובעגלה ערופה. בתרומת הדשן
כתיב "ושמו
אצל המזבח". וממעטינן, מ"ושמו", דדוקא תרומת הדשן אסורה בהנאה, ולא דבר אחר שנעשית מצותו.
ו
בעגלה ערופה
כתיב, "הערופה"
. וממעטינן, דוקא הערופה אסורה בהנאה, ולא דבר אחר שנעשית מצותו .
תא שמע
: עגלה שנעשתה בה עבודה, נפסלה מלהיות עגלה ערופה. ואם
הכניסה
[את העגלה]
לרבקה
[שקשרה בצמד] יחד עם פרות אחרות הדשות בתבואה,
ודשה
עמהן, הרי היא
כשירה!
ולא חשיבא דישתה כעבודה, משום שלא נתכוין לכך.
ואם הכניסה לצמד
בשביל שתינק
מאמה,
ו
גם כדי ש
תדוש
, הרי היא
פסולה!
ומקשינן:
והא הכא, דלא אפשר
להכניסה לצמד כדי שתינק בלא שתדוש. ומכל מקום, משום ד
קא מיכוין
שתדוש,
קתני
דהיא
פסולה.
אלמא, אף היכא דלא אפשר, כל דקא מיכוין לעשיה, חשיב מעשה. וקשיא לאביי דהתיר לעשות כן באיסורי הנאה.
ומשנינן:
שאני התם
בעגלה ערופה,
דכתיב
"אשר לא עובד בה"
. דמשמע
מכל מקום!
ואף על גב דבכל התורה כל היכא דלא אפשר לא חשיב כמעשה איסור, בעגלה פסלה התורה אף בעבודה כזו .
ושוב מקשינן:
אי הכי, אפילו
ב
רישא
, דלא נתכוין כלל שתדוש,
נמי
נימא דפסולה! דהרי "לא עובד בה" כתיב. דמשמע אף אם נעבדה העבודה מאליה, בלא שיתכוין לכך.