נדה 60a — התלמוד בעברית

אמר רב

: לא שנו שתולה בנכרית אלא

בנכרית

גדולה שידוע לנו שהיא כבר אשה

הרואה

דם, דהיינו שכבר ראתה בעבר לפחות פעם אחת .

ממאי

דקתני נכרית

דומיא דנדה: מה נדה

-

דקחזיא,

שהרי טומאת נדה נגרמת רק על ידי ראיה

אף נכרית

-

דקא חזיא

18 .

אמר רב ששת: כי ניים ושכיב רב אמרה להא שמעתא

19 .

דתניא

;

תולה בנכרית,

ומכך שסתם התנא בברייתא ולא הגביל באיזה נכרית מדובר, משמע שתולים בכל נכרית.

רבי מאיר אומר

: תולים רק

בנכרית הראויה לראות,

שהגיע לגיל הנעורים שבו אמורה לראות, אולם אין צורך שתראה בפועל.

ומבאר רב ששת את קושיתו:

ואפילו רבי מאיר

שהגביל את התליה בנכרית יותר מתנא קמא,

לא קאמר

-

אלא בראויה לראות, אבל רואה

בפועל -

לא איצטריך,

וקשה לרב שאמר שתולים רק בנכרית שראתה.

ומתרצת הגמרא:

אמר רבא: ותסברא,

וכי

רבי מאיר לחומרא

קאמר שיכולה לתלות רק ביכולה לראות, ותנא קמא סבר שיכולה לתלות אפילו בנכרית שאינה יכולה לראות.

והא

רבי מאיר

-

לקולא

קאמר.

דתניא

בברייתא אחרת:

אינה תולה בנכרית. רבי מאיר אומר: תולה.

ואלא קשיא הך

ברייתא הראשונה, שנאמר בה שלתנא קמא תולים בנכרית?!

תריץ הכי

: שצריך להוסיף בדברי תנא קמא שבשתי הברייתות ולבאר שכוונתו שתולים בנכרית, אולם

והיא ש

כבר

רואה

דם בעבר, לפני שנמצא הכתם.

רבי מאיר אומר: בראויה לראות, ואף על פי שאינה רואה.

ואם כן מיושבת הקושיה על רב, שהוא סבר כדברי תנא קמא, שכדי שיהא אפשר לתלות בה הצריך שתראה בפועל בעבר.

תנו רבנן

: המשאילה חלוק לחבירתה הטמאה ונמצא בה כתם לאחר שהחזירה אותו -

תולה ב

חבירתה הטמאה בטומאת זבה קטנה, שדינה הוא שצריכה להיות

שומרת יום כנגד יום,

ואפילו אם חברתה כבר

ב

יום ה

שני שלה,

שבו אם תהא טהורה כל אותו היום, תוכל לטבול ולהטהר מטומאת זבה קטנה, וכתוצאה מכך שתולים בה את הכתם הרי היא מעוכבת מלהטהר יום נוסף .

ו

כן היא תולה

ב

חבירתה שטמאה בטומאת זבה גדולה, שצריכה להיות

סופרת שבעה

נקיים כדי להטהר, ואפילו אם השלימה חברתה את ימי ז' הנקיים, אלא

שלא טבלה

עדיין, וכתוצאה מהתליה בה היא מקלקלת טובא, שצריכה לחזור ולמנות שבעה נקיים חדשים.

וטעמו של דבר, לפי שחבירתה טמאה והיא טהורה, ותולים שהגיע הדם מהטמאה .

לפיכך, היא

-

מתוקנת. וחברתה

-

מקולקלת, דברי רשב"ג.

רבי אומר: אינה תולה

בחבירתה כיון שמקלקלת אותה בהארכת ימי טומאתה.

לפיכך

-

שתיהן מקולקלות

, שאי אפשר לקלקל אחת ולתקן אחרת.

ושוין

רשב"ג ורבי,

שתולה ב

זבה קטנה שהיא "

שומרת יום כנגד יום

" אם מצאה את הכתם

ב

יום

ראשון שלה,

דהיינו ביום שבו יצא הדם, כיון שאין היא מתקלקלת אם תולים בה את הכתם, שבין כה וכה היא טמאה למחרת .

ו

כן שוים שיכולה לתלות את הכתם

ב

יולדת בתוך מ' יום ללידת זכר או פ' לנקבה שבהם היא

יושבת על דם טוהר,

ואינה טמאה גם אם רואה דם ולא תתקלקל מהכתם, ושוים גם בכך שתולה

בבתולה

הנבעלת,

שדמיה

הם דמי בתולין ה

טהורין

23 .

ודנה הגמרא:

לפיכך

היא מתוקנת וחברתה מקולקלת

ד

אמר

רשב"ג

-

למה לי?

והרי פשיטא מאחר שאמר שתולה בחבירתה, שהיא טהורה וחבירתה מקולקלת!?

ומתרצת הגמרא:

משום דרבי,

שלרבי נצרך ה'לפיכך', ואגב כך שנו גם את דברי רשב"ג באותו לשון.

ומבארת הגמרא:

לפיכך דרבי

-

למה לי?

מהו דתימא

: רק

ההיא דאשתכח כתם גבה

-

תתקלקל,

ואילו

אידך

-

לא תתקלקל,

ונתלה שהגיע הכתם מהאשה שבה נמצא,

קמשמע לן

ששתיהן מקולקלות.

אמר רב חסדא: טמא וטהור שהלכו בשני שבילין,

שביל

אחד טהור ו

שביל

אחד טמא

ואין ידוע מי הלך באיזה שביל -

באנו למחלוקת רבי ורשב"ג.

שרבי שסבר שאין תולים שהגיע הכתם מהטמאה, הוא הדין שלא תולים שהטמא הוא שהלך בשביל הטמא. ולרשב"ג שסבר שתולים שהכתם הגיע מהאשה הטמאה, והטהורה נשארת בטהרתה, הוא הדין כאן נתלה שהטמא הוא שהלך בשביל הטמא, וישאר הטהור בטהרתו.

מתקיף לה רב אדא: עד כאן לא קאמר רבי התם

-

אלא דתרוייהו כי הדדי נינהו,

כי גם השומרת יום כנגד יום מדובר שהיא ביום השני, וכיון שיכולה לאחר שהמתינה שעה אחת לטבול ולהטהר, הרי היא בחזקת טהרה, ולכן לא תולים שממנה הדם.

אבל

הכא

-

מאי נפקא לן

לטמא

מינה

, אם נתלה בו, שהרי בין כה וכה הוא טמא!?

ומתרצת הגמרא:

ורב חסדא

אמר:

סוף סוף

השומרת יום כנגד יום ביום השני -

איהי, טבילה בעיא

, וכל עוד לא טבלה נשארת בטומאתה, ואינה בחזקת טהרה ובכל זאת אמר רבי שאין תולים בה, והוא הדין לטמא וטהור שהלכו בשני שבילין שאין תולים בטמא .

איתמר

כרב אדא שאפילו לרבי תולים שהאדם הטמא הוא שהלך בשביל הטמא:

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: טמא וטהור, ואפילו טהור ו

"

תלוי

" [ספק טמא],

שהלכו בשני שבילין, אחד טמא ואחד טהור

-

תולה טמא בתלוי, וטהור בטהור, לדברי הכל!

בעא מיניה רבי יוחנן מרבי יהודה בר ליואי: מהו לתלות כתם

של חלוק שהושאל לאשה שהיתה טמאה

ב

טומאת

כתם,

שכל טומאתה היא רק מספק, ואין ברור לנו שראתה עכשיו דם?

וביאר רבי יוחנן את ספיקו:

אליבא דרבי

-

לא תבעי לך

25 .

כי השתא, ומה התם

, בשומרת יום כנגד יום,

דקא חזיא

ודאי דם

מגופה

-

אמרת אינה תולה

בשומרת יום.

הכא

, במשאילה חלוקה לאשה הטמאה בטומאת כתם, שיש מקום לומר

דמעלמא קא אתי

דם הכתם ובאמת טהורה היא לגמרי -

לא כל שכן

שאינה תולה בחבירתה.

כי תבעי לך

-

אליבא דרשב"ג

הסובר שתולים בשמירת יום.

וצדדי הספק הם:

התם

בשומרת יום, שתולים שהדם הוא ממנה,

הוא

משום

דקא חזיא

השומרת יום

מגופה

ולכן

תליא

בה.

אבל

הכא

שאפשר

דמעלמא קאתי

הכתם - אימא

לא תליא

בה.

או דלמא לא שנא?

אמר ליה: אין תולין

אליבא דרשב"ג.

ושאלו רבי יוחנן:

מה טעם?

והשיב:

לפי

שמקובל בידינו

שאין תולין,

כיון שאינה בחזקת רואה. ויש צד לומר שהכתם הקודם, שהיא טמאה ממנו בטומאת כתם, הגיע אליה מעלמא.

איתיביה: אין תולין כתם בכתם

.

אבל אם

השאילה חלוקה לנכרית, או ליושבת על הכתם

-

הרי זו תולה בה.

וביאור הקושיא הוא:

הא

ברייתא

גופה קשיא!

רישא אמרת אין תולין

בכתם,

סיפא אמרת תולין

ביושבת על הכתם?!

וליישב הברייתא צריך לומר:

הא לא קשיא, הא

הרישא, שנאמר בה שאין תולים היא דברי

רבי, והא

הסיפא, שנאמר בה שתולים הא דברי

רשב"ג,

ונשנו בברייתא ב' שיטות שונות.

איכא דאמרי

תירוץ אחר בישוב הברייתא:

הא והא

-

רבי.

הא

שתולים את הכתם בבעלת הכתם -

ב

יום ה

ראשון שלה

לראיית הכתם הראשון, שאז אפשר לתלות בה כיון שבאותו היום היא בין כך טמאה ואין כתם נוסף מוסיף בה ימי טומאה.

הא

שאין תולים בה - הוא

ב

יום ה

שני שלה

לראיית הכתם, שאם נתלה בה את הכתם היא נטמאת יום נוסף.