נדה 59b — התלמוד בעברית

מתניתין:

א.

האשה שהיא עושה צרכיה

ומטילה מים,

וראתה דם

, ואין ידוע אם בא הדם מן המקור או שיש לה מכה באותו מקום, ודם המכה הוא שיצא עם מי הרגליים.

רבי מאיר אומר: אם

עשתה צרכיה כשהיא

עומדת

-

טמאה, ואם יושבת

-

טהורה.

[וטעמו יתבאר בגמרא].

רבי יוסי אומר: בין כך

עומדת

ובין כך

יושבת -

טהורה.

ב.

איש ואשה שעשו צרכיהן לתוך הספל, ונמצא דם על המים

שבספל, ואין ידוע אם הגיע הדם מהאיש או מהאשה, וגם אם הדם מהאשה אין ידוע אם הוא מהמקור או ממכה.

רבי יוסי

-

מטהר

. שגם אם יוברר שהדם מהאשה, הרי שיטתו היא שדם שיצא בהטלת מי רגליים אפילו בעומדת אינו מטמא.

ורבי שמעון

-

מטמא

. לפי שחולק וסובר כרבי מאיר שאשה שראתה דם בשעת עשיית צרכיה טמאה ואין לטהר מפני האיש שהטיל מי רגליים ואולי ממנו הדם, מפני

שאין דרך האיש להוציא דם, אלא שחזקת דמים מן האשה.

גמרא:

הגמרא דנה בטעמו של רבי מאיר שמטהר בעושה צרכיה כשהיא יושבת, ותולה שהדם הוא ממכה שיש לה באותו מקום, ואילו בעומדת הכריע שהדם הוא מהמקור, וטימא:

מאי שנא עומדת

שמטמא -

דאמרינן: מי רגלים הדור

[חזרו]

למקור

1 , ואייתי

ממנו

דם

.

אם כן,

יושבת נמי, נימא: מי רגלים הדור למקור ואייתי דם!

אמר שמואל

: יושבת שטיהר רבי יוסי, מדובר

במזנקת,

שמקלחים מימי רגליה בקילוח, ומחמת הקילוח אינם חוזרים אל המקור, וקילוח זה יכול להיות רק כשהיא יושבת. אבל בעומדת שבהכרח שתתו מי הרגליים ולא קילחו, חוששים שחזרו למקור והוציאו ממנו דם .

ומקשה הגמרא:

מזנקת נמי

מנין לנו הודאות שיצא הדם ביחד עם מי הרגליים, שאז מונע הקילוח את האפשרות שיצא דם מהמקור?

דלמא בתר דתמו מיא

ופסקה מלהטיל מי רגליים, אז

אתא דם,

ובאותה שעה לא היו כלל מי רגליים, ויכל לצאת דם מהמקור?

ומתרצת:

אמר רבי אבא

: משנתינו מדברת

ביושבת על שפת הספל, ומזנקת בתוך הספל

באמצעיתו,

ונמצא דם בתוך הספל.

ומוכיח מקום הדם שהגיע ביחד עם מי הרגליים,

דאם איתא דבתר דתמו מיא אתא

דם מהמקור -

על שפת הספל איבעי ליה

לדם זה

לאשתכוחי,

שהרי הדם בעצמו אינו מקלח וכיצד הגיע לאמצע הספל אם לא שמי הרגליים נטלהו עמהם?

אמר שמואל, ואמרי לה אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי,

שטיהר גם עומדת .

וכן אורי ליה רבי אבא לקלא

[שם חכם],

הלכה כרבי יוסי.

שנינו במשנה:

איש ואשה

שעשו צרכיהן לתוך הספל ונמצא דם על המים, רבי יוסי מטהר ורבי שמעון מטמא.

איבעיא להו: איש ואשה עומדין

-

מה לי אמר רבי מאיר?

שהרי רבי יוסי שטיהר טעמו הוא מפני שאפילו דם שודאי יצא מהאשה אינו מטמא, וכמבואר ברישא של המשנה, ורבי מאיר חלק עליו שם, ומטמא.

אולם אפשר לומר

כי אמר רבי מאיר

עומדת טמאה, זהו דווקא

ב

רישא, שישנו רק

חד ספקא

, וכל הספק הוא אם הדם מן המקור או ממכה,

אבל בספק ספקא

, שהטיל גם איש מי רגליים, ונוסף עוד ספק, שמא אין הדם מהאשה -

לא מטמא.

או דלמא לא שנא?

אמר ריש לקיש: היא

-

היא

. ומטמא רבי מאיר גם בהיו איש ואשה עומדים.

ומבאר ריש לקיש:

ממאי,

מהי הראיה שכך סבר רבי מאיר -

מדלא קתני

בסיפא של המשנה איש ואשה שעשו צרכיהן לתוך הספל

רבי מאיר ורבי יוסי מטהרין,

והשמיטה המשנה את שמו של רבי מאיר, מוכח שרק רבי יוסי מטהר.

ומקשה הגמרא:

אי הכי,

שאפילו בספק ספיקא מטמא רבי מאיר מדוע השמיענו ברישא שאשה עומדת מטמאה? והרי

השתא, רבי מאיר בספק ספקא מטמא

-

בחד ספקא מיבעיא?

ומתרצת: שהרישא נאמרה כדי

להודיעך כחו דרבי יוסי

-

דאפילו בחד ספקא מטהר,

שאם היתה נכתבת רק הסיפא היה אפשר לטעות ולומר שרק במקום ספק ספיקא טיהר רבי יוסי, ונתחדש ברישא שדי בספק אחד כדי לטהר. ואגב דברי רבי יוסי הוזכרה ברישא גם שיטת רבי מאיר שחלק עליו.

ומקשה הגמרא:

ואדמיפלגי בחד ספק

כדי

להודיעך כחו דרבי יוסי

-

ליפלגו בספק ספקא

כדי

להודיעך כחו דרבי מאיר

שמטמא, שהרי יותר חידוש הוא לטמא בספק ספיקא מאשר בספק אחד?!

ומתרצת:

כח דהיתרא עדיף ליה.

ורבי יוחנן

חלק על ריש לקיש ו

אמר: כי קאמר רבי מאיר

שהיא טמאה -

בחד ספקא. אבל בספק ספקא

-

לא אמר,

ומודה רבי מאיר שבמקום שישנו גם ספק שמא הדם הוא מהאיש, שטהורה האשה .

ומקשה הגמרא:

אם כן, ליתני

בסיפא, בהיו איש ואשה עושים צרכיהם בספל -

רבי מאיר ורבי יוסי מטהרין,

ומדוע השמיטה המשנה את שמו של רבי יוסי, וכתבה רק שרבי מאיר מטהר?

ומתרצת:

אין הכי נמי

שהיה צריך לכתוב כך. אלא,

ואיידי דסליק מרבי יוסי

ששנה את דין הרישא, שמטהר גם בספק אחד, המשיך ו

פתח

בסיפא

בדרבי יוסי

, וכיון שהקדים את רבי יוסי שוב לא הזכיר גם את רבי מאיר.

ודנה הגמרא בדברי רבי יוסי שבסיפא:

ורבי יוסי,

הרי

בחד ספקא מטהר

ואם כן,

בספק ספקא

-

מיבעיא!?

ומדוע הוצרך לשנותו?

ומתרצת הגמרא:

מהו דתימא: הני מילי

שמטהר רבי יוסי - היינו דוקא טהרות שכבר נגעה בהם, שב

דיעבד

לא מטמאים את הטהרות, ותולים שהגיע הדם ממכה שהיתה במקום מי רגליים,

אבל לכתחלה

חוששים שמא הדם מהמקור - ו

לא

תגע בטהרות.

קא משמע לן

, ממשנה יתירה שאפילו לכתחילה לא חשש רבי יוסי, ואפילו בספק אחד .

תניא כוותיה דרבי יוחנן: איש ואשה שעשו צרכיהן לתוך הספל, ונמצא דם על המים

-

רבי מאיר ורבי יוסי מטהרין, ורבי שמעון מטמא.

הרי שבמקרה שהטיל גם האיש מי רגליים מטהר גם רבי מאיר, וכשיטת רבי יוחנן.

שנינו במשנה 'ורבי שמעון מטמא שאין דרך האיש להוציא דם, אלא שחזקת דמים מהאשה'.

איבעיא להו: אשה יושבת

[במקרה שלא היה שם גם איש שהטיל מי רגליים] -

מה לי אמר רבי שמעון?

האם

כי אמר רבי שמעון

-

בעומדת, דדחיק לה עלמא,

ויש להסתפק שיתכן ובאים המים אל המקור ומוציאים ממנו דם, וסבר רבי שמעון כרבי מאיר שטימא בעומדת.

אבל יושבת

שטיהרה רבי מאיר -

לא

טימא בה גם רבי שמעון.

או דלמא לא שנא?

11 . תא שמע: דתניא, יושבת

-

תולה

שהגיע הדם ממכה, וטהורה.

עומדת -

אינה תולה

וטמאה,

דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אומר: בין כך

יושבת,

ובין כך

עומדת -

תולה.

רבי שמעון אומר: בין כך

יושבת

ובין כך

עומדת -

אינה תולה.

ומסתפקת הגמרא ספק נוסף בשיטת רבי שמעון,

איבעיא להו: איש ואשה יושבין

והטילו מימיהם לאותו הספל ונמצא בו דם -

מה לי אמר רבי שמעון?

האם

כי אמר רבי שמעון

שהיא טמאה אפילו שהטיל גם איש, זהו דוקא ב

עומדת

-

דדחיק לה עלמא,

ולכן החמיר בה אפילו בשני ספיקות, [שהחשש בעומדת מפני ש"דחיק לה עלמא" הוא חזק כל כך, עד שאין להתחשב בספק שמא בא הדם ממכה במקום מי הרגליים].

וביושבת

טימא רק במקרה שאין איש,

דחד ספק

הוא, ושמא הדם ממכה.

אבל ב

יושבת כשהטיל גם איש, ויש

ספק ספקא

-

לא אמר.

או דלמא לא שנא?

תא שמע

: [אין הכונה להביא מקור אלא להוכחה מדבריו]:

כיון דאמר רבי שמעון "חזקת דמים מן האשה

", אין זה ספק ספיקא. ולכן -

לא שנא עומדין ולא שנא יושבין

, הרי היא טמאה .

מתניתין:

ישראלית טהורה ש

השאילה חלוקה לנכרית או ל

ישראלית

נדה

, ומצאה בו, לאחר שהחזירו לה את החלוק , כתם -

הרי זו תולה בה,

שהגיע הכתם מהשואלת, והמשאילה נשארת בטהרתה.

ודין זה הוא דוקא בהשאילה לאחת שאין לה נפקא מינה בטומאת הכתם, אבל

ג' נשים

טהורות

שלבשו חלוק אחד, או שישבו על ספסל אחד, ונמצא עליו דם

-

כולן טמאות

כי אי אפשר לטהר אחת ולטמא את השניה, היות והספק בשתיהן הוא שקול .

וכל דין טומאת כתמים היא במקרה שמצא הכתם על גבי דבר שמקבל טומאה, אבל אם

ישבו על ספסל של אבן, או על האיצטבא של מרחץ

ואפילו אם ישבה שם רק אשה אחת -

רבי נחמיה מטהר

.

שהיה רבי נחמיה אומר: כל דבר שאינו מקבל טומאה

-

אינו מקבל

[לא גזרו בו טומאת]

כתמים

15 .

גמרא:

שנינו במשנה: השאילה חלוקה לנכרית - הרי זו תולה בה .