נדרים 46a — התלמוד בעברית

ושניהם אסורים להעמיד

בחצר

ריחים ותנור, ולגדל תרנגולים.

שאף על פי ששותפין אינם מקפידים זה על זה אם אחד מעמיד דבר בחלקו של חבירו, מכל מקום, אם מקפידים, רשאים לאסור זה על זה.

וכן אם

היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו, לא יכנס לחצר.

רבי אליעזר בן יעקב אומר: יכול הוא לומר

לו

לשותפו:

לתוך שלי אני נכנס, ואיני נכנס לתוך שלך.

וחלק זה של המשנה אינו חידוש, בין לרבנן ובין לרבי אליעזר בן יעקב, שהרי מאי נפקא מינה אם הדירו שניהם הנאה זה מזה, או שאסר רק אחד על חבירו?! אלא שנקט התנא דין זה משום הסיפא דלהלן:

ו

בכהאי גוונא

כופין את הנודר למכור את חלקו.

שכיון שאחד אסור והשני מותר, חוששין שהמודר יתקנא בחבירו, ויבוא אף הוא להשתמש בחצר. ולכן, כדי שלא יכשל, כופין את המדיר למכור את חלקו, ואז יהיה המודר מותר בכל החצר.

היה אחד מן השוק מודר באחד מהם

[מאחד מהשותפין]

הנאה, לא יכנס

אותו אדם

לחצר.

שהרי אם יכול לעכב על חבירו, כל שכן שיכול לעכב על אחד מהשוק!

רבי אליעזר בן יעקב אומר

: אף במקרה כזה,

יכול

אותו אדם

לומר לו

למדיר:

לתוך

חלקו

של חבירך אני נכנס, ואיני נכנס לתוך שלך

.

המודר הנאה מחבירו, ויש לו

למדיר

מרחץ ובית הבד מושכרין בעיר

[שהמרחץ ובית הבד מושכרין לאדם אחר],

אם יש לו

למדיר

בהן תפיסת יד

-

אסור

המודר להשתמש בהם.

אבל אם

אין לו בהן תפיסת יד

-

מותר

. ובגמרא יתבאר מהי תפיסת יד.

האומר לחבירו: "קונם לביתך שאני נכנס"

[כלומר, ביתך יהא אסור עלי בקונם אם אקחנו],

ו

כן האומר לחבירו: "קונם

שדך שאני לוקח"

[כלומר, שדך יהא אסור עלי בקונם אם אקחנו],

אם

מת

בעל הבית או השדה,

או שמכרו

ל

אדם

אחר

-

מותר

בהם המודר.

והטעם, משום שהרי אמר לשון "ביתך" ו"שדך", דהיינו דווקא כשהם שלו, אבל אם מכרן או הורישם, הרי כבר אינם שלו, ולכם מותר בהם.

אבל אם אמר:

"קונם בית זה שאני נכנס",

או שאמר: "קונם

שדה זו שאני לוקח",

אף אם

מת או שמכרו לאחר

-

אסור.

שכיון שאמר "בית זה", הרי אסר על עצמו את הבית גופו, בלי קשר לבעליו, ולכן אסור עליו אף כשהבית יהיה של אחר .

גמרא:

איבעיא להו

: במשנתנו -

בנדרו

הנאה זה מזה

פליגי

[כלשון המשנה: "השותפין שנדרו הנאה זה מזה"].

אבל אם

הדירו זה את זה

-

מאי?

מי אמרינן

שבאמת כולם סוברים שיש ברירה, ומדינא אף לרבנן היו צריכים השותפין להיות מותרים ליכנס לחצר. אלא שהם סוברים שכיון שהדירו עצמם - קונסין אותם שלא יכנסו לחצר.

ואם כן, אפשר לומר שדווקא

בנדרו הוא דפליגי. אבל בהדירו זה את זה

-

מודו ליה רבנן לרבי אליעזר בן יעקב

שזה נכנס לתוך שלו, וזה נכנס לתוך שלו,

ד

הרי

כי

[כמו]

אנוסין דמו,

ולא שייך לקנוס אותם!

או דילמא,

באמת בזה גופא נחלקו רבנן ורבי אליעזר, אם יש ברירה - או לא, וכפי שנתבאר במשנה, ואם כן,

אפילו בהדירו זה את זה פליגי רבנן,

שהרי אם סבירא לן שאין ברירה - הרי הוא נכנס לחלקו של חבירו!?

תא שמע

מדברי משנתנו, ששנינו בה:

היה אחד מהן מודר הנאה מחבירו,

ו"מודר", היינו שהדירו חבירו,

ו

בכל זאת

פליגי רבנן!

ודחינן:

תני

במשנתנו: היה אחד מהן

נדור מחבירו הנאה.

שהדיר עצמו מחבירו [דהיינו, שמשמעות "מודר" במשנתנו היא שהדיר עצמו מחברו, כי "מודר" משמע בין שהדיר את עצמו, ובין שהדירו חבירו. ר"ן].

ואמרינן:

הכי נמי מסתברא,

שמדובר שהדיר עצמו מחבירו, ולא שחברו הדירו.

דקתני

ב

סיפא

של משנתנו:

וכופין את הנודר למכור את חלקו.

אי אמרת בשלמא דנדר הוא

הנאה מחבירו,

היינו דקתני

ש

כופין

אותו למכור את חלקו, שהרי הוא גרם לעצמו, בזה שהדיר עצמו מחבירו.

אלא אי אמרת דאדריה

חבירו מחלקו,

אמאי כופין אותו? הא מינס אניס

[הרי אנוס הוא, שחבירו הדירו]!

על כרחך, מדובר שנדר אחד הנאה מחבירו.

אמר רבה אמר זעירי

: