נדרים 41b — התלמוד בעברית

אמר רבא: האי אישתא

[החום],

אי לאו דפרוונקא

[שליח]

דמלאכא דמותא, מעלי

כחיזרא לדיקלי

[כמו ההוצין שסביב הדקל, ששומרים אותו מפני בהמות וחיות] שהוא בא

חד לתלתין יומין

[פעם בשלשים יום],

וכי תירייקי לגופא

[וכמו מרקחת לגוף].

רב נחמן בר יצחק אמר: לא היא

-

ולא תירייקה.

כלומר, איני רוצה לא את החום, ולא את תועלתו לגוף.

אמר רבה בר יונתן אמר רב יחיאל: ערסן יפה לחולה לרפואתו.

מאי ערסן?

אמר רב יונתן: חושלא דשערי עתיקתא

[שעורים קלופים ישנים]

דריש נפיא

[של נפה ראשונה].

אמר אביי: בעיין בישולא כעין בישרא דתורא

[צריכים הם בישול רב, כמו בשר השור].

רב יוסף אמר: סמידי

[סולת]

דשערי עתיקתא דריש נפיא.

אמר אביי: בעיין בישולא כבשרא דתורא.

אמר רבי יוחנן: בורדם

[היא תיבה אחת כשתי תיבות: "בור דם", והוא חולי של דם המקלח מלמטה] -

אין מבקרים

אדם החולה בחולי זה, משום שפעמים שהוא צריך לנקביו, ומצערין אותו.

ואין מזכירין שמו

לומר: פלוני חולה חולי בורדם, משום שאין זו לשון נקיה .

מאי טעמא?

אמר רב אלעזר: מפני שהוא כמעיין הנובע.

ואמר רב אלעזר: למה נקרא שמו בורדם

מפני

שהוא כמעיין הנובע.

שנינו במשנתינו:

ומרפאהו רפואת הנפש כו'.

היכי קתני?

מה הכוונה ב"רפואת הנפש" ו"רפואת ממון?

אילימא דרפואת נפש

היינו שמרפאו

בחנם,

ו

רפואת ממון

היינו שמרפאו

בשכר

[ו"נפש" - היינו רצון, כמו: "אם יש את נפשכם לקבור את מתי וגו'" האמור באברהם. כלומר, שמרפאהו ברצון לבו, ולא תמורת שכר], ומשנתינו מדברת כשנכסי החולה אסורים על הרופא, ולכן דווקא בחינם מותר לו לרפאותו, אבל בשכר אסור, שהרי החולה מהנהו -

אם כן,

ליתני הכי

במשנה:

"מרפאהו בחנם, אבל לא בשכר",

ולמה נקטה המשנה לשון רפואת הנפש ורפואת ממון?

אלא,

משנתינו מדברת כשנכסי הרופא אסורין על החולה, ו

רפואת נפש

היינו רפואת

גופו,

ומותר לו לרפאותו, משום שלא מן הכל זוכה האדם להתרפא. ו

רפואת ממון

היינו רפואת

בהמתו,

ואסור לו לרפאותה, שהרי מהנהו .

אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב

: אמנם אסור למדיר לרפא את בהמתו של המודר,

אבל אומר לו

המדיר:

סם פלוני יפה לה

לבהמה לרפואתה,

סם פלוני רע לה.

שכיון שאינו שם בעצמו את הסם עליה, אלא רק נותן לו עצה ברפואתה, הנאה דממילא היא - ומותר .

מתניתין:

ורוחץ

המדיר

עמו

[עם המודר]

באמבטי גדולה.

שכיון שהיא גדולה, אין המים עולים על המודר בגלל חבירו, ואינו מהנהו.

אבל לא

ירחץ עמו

בקטנה,

שכיון שהיא קטנה, הרי הוא מעלה את המים על חבירו, ונמצא שמהנהו.

וישן עמו במטה.

רבי יהודה אומר

: מה ששנה תנא קמא שישן עמו במיטה, היינו

דווקא בימות החמה,

שאז אינו נהנה מחימומו.

אבל לא

ישן עמו במיטה

בימות הגשמים, מפני שהוא

מחממו ו

מהנהו,

כדכתיב: "אם ישכבו שנים וחם להם".

ומיסב עמו על המטה,

משום דבכהאי גוונא אין חימום .

ואוכל עמו על השולחן,

ואין גוזרין שמא יאכל ממנתו של חבירו .

אבל לא

אוכל עמו

מן התמחוי,

דהיינו, שנותנין לשניהם לאכול מקערה אחת. משום שאם האחד אוכל מעט והשני הרבה, נמצא שמהנהו .

אבל אוכל הוא עמו מן התמחוי החוזר

לבעל הבית. דהיינו, שנותנין להם קערה גדולה כל כך שאינם יכולים לאכול את כולה, ומותרה חוזר לבעלים , שבכהאי גוונא אין אחד נהנה מחבירו.

גמרא:

תניא: לא ירחץ עמו באמבטי, ולא ישן עמו במטה, בין

כשהיא

גדולה

ו

בין

כשהיא

קטנה, דברי רבי מאיר.

וטעמו, משום שגוזרין שאם נתיר לו לישן עמו במיטה גדולה - יבוא לישן עמו גם בקטנה. ואף בימות החמה אוסר רבי מאיר, משום שגוזרין שאם נתיר בימות החמה - יבואו להתיר אף בימות הגשמים.

רבי יהודה אומר

: במיטה

גדולה

מותר לישן עמו אף

בימות הגשמים,

ואין גוזרין גדולה אטו קטנה.

ו

אילו במיטה

קטנה,

בימות הגשמים אסור, אבל

בימות החמה

-

מותר.

ואין גוזרין ימות החמה - אטו ימות הגשמים .

רוחץ עמו

דווקא

באמבטי גדולה.

ומזיע עמו

אף

ב

אמבטי

קטנה.

שמאחר שאינו אלא מזיע, אין הוא נהנה מזה שחבירו עמו.

אבל מיסב עמו על המטה,

ואוכל עמו על השולחן, אבל לא מן התמחוי.

אבל אוכל הוא מן התמחוי החוזר.

אמר רבי יוסי בר חנינא: מן התמחוי החוזר לבעל הבית.

מתניתין:

לא יאכל עמו מן האבוס שלפני הפועלים

[קערה גדולה, ונקראת אבוס מפני שמתוך שהם עמלים - אוכלים הרבה, ואובסין אותם כבהמות]

,

לפי שאם אחד מהם אוכל מעט, נמצא מהנה את חבירו.

ולא יעשה עמו באומן.

דהיינו, שדרך עובדי אדמה לחפור שורות שורות. ואסור למודר לעבוד עם המדיר בשורת הכרם. והטעם, לפי שכשהמדיר חופר לפניו את הקרקע, מרפה הוא את הקרקע, ונמצא שמהנהו . ואף אם חבירו חופר רחוק ממנו - אסור, משום שגוזרין רחוק - אטו קרוב.

דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: עושה

-

והוא ברחוק ממנו,

ואין גוזרין רחוק אטו קרוב.

גמרא:

בקרוב לא פליגי

רבי מאיר וחכמים -

ד

לכולי עלמא

אסיר.

כי פליגי

-

ברחוק

:

רבי מאיר סבר: גזרינן רחוק

-

משום קרוב, ד

בקרוב אסור, משום ד

קא מרפי לה לארעא קמיה.

וגוזרים אף ברחוק, שלא יבוא לעשות עמו בקרוב.

ורבנן סברי: לא גזרינן

רחוק אטו קרוב.