נדרים 41a — התלמוד בעברית

זו נר, וקערה,

ושטיח

[עור לאכול עליו ].

ומהו מה שכתוב: "ועבדת את אויבך וגו'

בחוסר כל"?

אמר רב אמי אמר רב

: "בחוסר כל" היינו

בלא נר, ובלא שלחן.

רב חסדא אמר: בלא אשה.

רב ששת אמר: בלא שמש.

רב נחמן אמר: בלא דעה.

תנא: בלא מלח, ובלא רבב

[שמן].

אמר אביי, נקטינן: אין עני

-

אלא בדעה

.

במערבא אמרי: דדא ביה

[מי שיש בו דעה] -

כולא ביה

[יש בו הכל].

דלא דא ביה

-

מה ביה

[אבל מי שאין בו דעה - מה יש בו]?!

דא קני

-

מה חסר

[מי שקנה דעה - מה יחסר לו]?

אבל

דא לא קני

-

מה קני?

הרי לא יועיל לו כל מה שיקנה!

אמר רב אלכסנדרי אמר רב חייא בר אבא: אין החולה עומד מחליו

-

עד שמוחלין לו על כל עונותיו

.

שנאמר: "הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי".

רב המנונא אמר

: החולה שעמד מחליו

חוזר לימי עלומיו. שנאמר: "רוטפש בשרו מנוער ישוב לימי עלומיו".

ש"רוטפש" - היינו: רטוב ופש. שאחר שחלה ונתרפא, מתחזק טבעו להיות בריא יותר מאשר קודם שחלה.

"כל משכבו הפכת בחליו"

-

אמר רב יוסף: לומר, ד

החולה

משכח למודו.

והיינו, שכל סדר הצעת לימודו המסודר - נהפך לו בחליו, ומשכחו .

רב יוסף חלש

[חלה], ועל ידי כך

איעקר ליה למודיה

[נשתכח תלמודו].

אהדריה אביי

תלמידו

קמיה

[החזיר אביי את תלמודו של רב יוסף לפניו].

ו

היינו דבכל דוכתא אמרינן

[וזהו שהגמרא אומרת בכל מקום]:

אמר רב יוסף

[על שמועה שאמרו לפניו]:

לא שמיע לי הדא שמעתא

[לא שמעתי שמועה זו]!

ו

אמר ליה אביי: את אמריתה ניהלן, ומהא מתניתא אמריתה ניהלן

[אתה אמרת לנו שמועה זו, ומברייתא זו הוכחת את הדבר]! והיינו שרב יוסף שכח תלמודו, והחזיר אביי את הדברים לפניו.

כי הוה גמיר רבי תלת עשרי אפי

[כשלמד רבי שלש עשרה אופנים] של

הילכתא, אגמריה

[לימדו]

לרבי חייא שבעה מנהון.

לסוף חלש רבי,

ושכח את אותן י"ג אופנים.

אהדר רבי חייא קמיה הנהו שבעה אפי דאגמריה

[החזיר רבי חייא לפניו את אותם שבעה אופנים שלימדו].

אבל אותם

שיתא

אופנים שלא לימדו -

אזדו

[נשתכחו].

הוה ההוא קצרא

[כובס],

הוה שמיע ליה לרבי כדהוה גריס להו

[ששמע את הדברים כשלמדם רבי].

אזל רבי חייא וגמר יתהון קמי קצרא, ואתא ואהדר יתהון קמי רבי.

כד הוה חזי ליה רבי לההוא קצרא

[כשראה רבי את אותו כובס],

אמר ליה רבי: אתה עשית

אותי ואת חייא!

איכא דאמרי, הכי קאמר ליה

רבי לאותו כובס:

אתה עשית את חייא, וחייא עשה אותי!

ואמר רב אלכסנדרי אמר רב חייא בר אבא: גדול נס שנעשה לחולה

-

יותר מן הנס שנעשה לחנניה מישאל ועזריה,

שניצלו מכבשן האש.

שהרי האש

של חנניה מישאל ועזריה

-

אש של הדיוט

היתה,

והכל יכולים לכבותה.

ו

אילו אש

זו של חולה

-

של שמים היא, ומי יכול לכבותה!?

ואמר רבי אלכסנדרי אמר רבי חייא בר אבא, ואמרי לה אמר רבי יהושע בן לוי: כיון שהגיע קיצו של אדם

-

הכל מושלים בו. שנאמר

שאמר קין:

"והיה כל מוצאי

-

יהרגני"

.

רב אמר, מן הדין קרא: "למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך".

וכך למדים ממקרא זה: כיון ש"למשפטיך עמדו", שהגיע קיצם, הרי "הכל עבדיך" לקיים את דבר המשפט.

רבה בר שילא, אמרו ליה: שכיב גברא גבוה, הוה רכיב גירדונא זוטרא. מטא תיתורא, איסתויט, שדייה

-

וקא שכיב

[מת אדם גבוה, שהיה רכוב פרדה קטנה, כשהגיעה אותה פרדה לגשר, אחזתה רוח שטות, והשליכה את אותו אדם בנהר].

קרי על נפשיה: "למשפטיך עמדו היום".

שמואל חזייה לההוא עקרבא, יתיבא על אקרוקתא

[ישבה על צפרדע] -

ועברה נהרא. טרקא

[נשך העקרב]

גברא

-

ומיית.

קרי עליה

שמואל:

"למשפטיך עמדו היום".

אמר שמואל: אין מבקרין את החולה, אלא למי שחלצתו

[שלבשתו ]

חמה.

לאפוקי מאי?

את מי אין מבקרין?

לאפוקי הא דתניא: רבי יוסי בן פרטא אומר משום רבי אליעזר: אין מבקרין לא חולי מעיים, ולא חולי העין, ולא מחושי הראש.

והוינן בה:

בשלמא חולי מעיים

אין מבקרין -

משום כיסופא.

שהוא צריך תדיר לנקביו, ומתבייש.

אלא חולי העין ומחושי הראש

-

מאי טעמא

אין מבקרין אותן?

ואמרינן:

משום

מילי

דרב יהודה.

דאמר רב יהודה: דיבורא

[הדיבור]

קשיא לעינא

,

ומעלי לאישתא

[לחום]. ולכן אין מבקרין את חולי העין, משום שהדיבור קשה לחולי זה. אבל את מי שחלצתו חמה - מבקרין, שהרי הדיבור מועיל לו.