גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
נדרים 15a — התלמוד בעברית
והטעם: כי לא מזדהיר איניש בתנאה [רק בתנאי אין אדם נזהר], כלומר: אין אדם נזהר מלעבור על התנאי שנדרו על אתמול תלוי בו, ואף שאם יעבור נמצא שעבר למפרע על הנדר, ולכן חששו חכמים שמא יעבור על התנאי, ונמצא…
הטקסט המקורי — נדרים 15a
והטעם:
כי לא מזדהיר
איניש
בתנאה
[רק בתנאי אין אדם נזהר], כלומר: אין אדם נזהר מלעבור על התנאי שנדרו על אתמול תלוי בו, ואף שאם יעבור נמצא שעבר למפרע על הנדר, ולכן חששו חכמים שמא יעבור על התנאי, ונמצא עובר למפרע.
אבל באיסורא מזדהר
, בגוף האיסור שאסר על עצמו בנדר, הרי הוא נזהר, והיות והשינה למחר היא גוף האיסור, לכן אין לחוש שמא יישן למחר.
תנן
במשנתנו:
קונם שאני ישן, שאני מהלך, שאני מדבר
הרי זה ב"לא יחל דברו".
היכי דמי
, באיזה אופן עוסקת משנתנו, ומה באה היא להשמיענו?
אילימא
שנדר הנודר
כדקתני
[כפי שכתוב במשנה], שאמר: קונם "
שאני ישן
", דהיינו מה שאני ישן יהא אסור עלי, ובאה המשנה להשמיענו שאף על פי שלא אסר חפץ כל שהוא עליו, אלא את השינה שאין בה ממש, אפילו הכי חל הנדר?
אי אפשר לומר כך.
כי
מי הוה נדרא
כלל כשאין בו ממש!?
והתניא
בברייתא שהובאה לעיל יג ב:
חומר בשבועות
מבנדרים,
שהשבועות חלות על דבר שיש בו ממש ועל דבר שאין בו ממש, מה שאין כן בנדרים
, שאין הם חלים אלא על דבר שיש בו ממש, דהיינו שהאיסור יתייחס לחפץ או לאבר מן האדם.
ושינה
הרי
דבר שאין בו ממש הוא
, ואי אפשר שיחול עליו נדר!?
אלא
שמא תאמר לפרש את משנתנו שהיא עוסקת באופן
דאמר: קונם עיני
שהם החפץ הנאסר עליו -
בשינה
עולמית, ובאה המשנה להשמיענו, שאף כי בסופו של דבר יאלץ לעבור על נדרו, שהרי אין אדם יכול להמנע משינה עולמית ואפילו שלשה ימים, מכל מקום אין הוא מותר לישון עד שיאנס בשינה.
הרי אף כך אי אפשר לומר, כי:
ואי דלא יהיב שיעורא
[אם אכן לא הגביל את נדרו] ואסר על עצמו את השינה עולמית,
מי שבקינן ליה עד דעבר איסור בל יחל
[וכי מניחים אנו אותו עד שיעבור איסור בל יחל], כלומר: וכי נדר כזה שאינו יכול לקיימו ובהכרח יעבור על בל יחל, וכי חל הוא מעיקרו כלל!?
והאמר רבי יוחנן
:
שבועה שלא אישן שלשה ימים
שהוא דבר שאין אדם יכול לעמוד בו, אין השבועה חלה כלל, ו
מלקין אותו
מיד משום "שבועת שוא"
וישן לאלתר
, שהרי לא חלה השבועה כלל.
ואם כן, אם תמצי לומר שמשנתנו עוסקת באופן שאסר עליו את השינה עולמית, ולהשמיענו שעד האונס אסור הוא בשינה, הרי זה אינו, כי הנדר אינו חל כלל, ויכול לישון לאלתר.
אלא
שמא תאמר שמשנתנו עוסקת ב
דאמר: קונם עיני בשינה למחר, אם אישן היום
, ובאה משנתנו להשמיענו שאסור הוא בשינה היום שמא יישן למחר, וזו היא ששנינו: "הרי זה בלא יחל דברו", כלומר: אסור הוא בשינה היום, שמא יבוא מחר לידי "לא יחל דברו".
אף כך אי אפשר לומר, ד
הא אמרת: כל באיסורא מזדהר
, ואין הוא אסור בשינה היום מחשש שמא יישן למחר שהוא עיקר איסורו.
אלא פשיטא
, שמשנתנו עוסקת, כגון
דאמר
: "
קונם עיני בשינה היום, אם אישן למחר
", ובאופן זה אומרת המשנה "הרי זה בלא יחל דברו".
והשתא תיקשי:
הרי אי אפשר לפרש את כוונת המשנה, שהוא באיסור "בל יחל" לישון היום שמא יישן למחר, שהרי אין זה איסור "בל יחל", שאפילו לדעת האוסר אין זה אלא חששא דרבנן, ולא איסור בל יחל.
ובהכרח ש"לא יחל דברו" האמור במשנה היינו על השינה למחר.
ו
הרי באיזה אופן עוסקת משנתנו:
אי לא ניים היום
כלל [אם לא ישן היום],
כי ניים למחר מאי
"
בל יחל דברו
"
איכא
הרי אין כלל איסור "בל יחל" לישון מחר.
אלא לאו בדניים
[כגון שישן] היום כי אז אכן יש איסור "בל יחל" על שינת מחר.
והרי אי אתה יכול לומר שמשנתנו באה להשמיענו שאם ישן היום הרי הוא באיסור "בל יחל" למחר, כי זה הוא פשיטא.
אלמא איתיה דניים
, כלומר: בהכרח שמשנתנו באה להשמיענו שמותר הוא לישון היום, וכך הוא פירוש המשנה: הרי זה מותר לישון היום ולהכניס את עצמו לספק איסור "לא יחל" אם יישן למחרת.
ותיובתא דרב יהודה
האוסר לישן היום שמא יישן למחר, ויבוא לידי איסור בל יחל למפרע.
ומשנינן:
כי קתני
משנתנו "הרי זה בלא יחל דברו"
דאי ניים
, כלומר: כך היא כוונת המשנה וחידוש שלה:
היות ואם יישן היום הרי הוא ב"לא יחל דברו" למחר, לכן לא יישן היום שמא יבוא לידי "בל יחל" למחר.
רבינא אמר
:
לעולם כדקתני
שלא אמר "קונם עיני בשינה" אלא שאמר "קונם שאני ישן", ולהשמיענו בא התנא שהוא אסור אף על פי שהוא דבר שאין בו ממש,
ו
דקשיא לך: והרי אין בזה איסור כיון שאין בו ממש -
מאי
"
בל יחל
"
מדרבנן
, כי מדרבנן חל הנדר ואף על גב שאין בו ממש.
תמהה הגמרא:
ומי איכא
"
בל יחל
"
מדרבנן
, כלומר: וכי מצינו שתאמר משנה הרי זה ב"לא יחל דברו" שהוא לשון הכתוב, ומכל מקום אין כוונת המשנה אלא לאיסור דרבנן משום "בל יחל"!?
ומשנינן:
אין
, אכן מצינו לשון "לא יחל דברו" ואין הכוונה לאיסור התורה, אלא לאיסור דרבנן משום בל יחל.
והתניא
בניחותא:
דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור
,
אי אתה רשאי להתירן בפניהם, שנאמר
: "
לא יחל דברו
".
מקשה הגמרא קושיא על רב יהודה מהא ד
תנן
במשנה לקמן נז א:
האומר לאשתו לפני חג הפסח: "
שאת נהנית לי
[משלי]
עד הפסח, אם תלכי לבית אביך עד החג
שלאחריו".
אם
הלכה לפני הפסח
ועברה על תנאו, שהרי התנה שלא תלך משעת נדרו ועד החג, הרי היא
אסורה בהנאתו עד הפסח
.
מדייקת הגמרא: רק אם
הלכה לפני הפסח
ועברה על תנאו, אכן אסורה היא בהנאתו עד הפסח, אבל אם עדיין
לא הלכה
אלא שאם תלך תהא אסורה למפרע -
לא
נאסרת היא בהנאתו.
הרי מוכח, שמותרת היא לעבור על האיסור, ואינה חוששת שמא תעבור בעתיד על התנאי, וקשיא לרב יהודה!?
אמר רבי אבא
ליישב את שיטת רב יהודה: לעולם אסורה היא מיד בהנאה ואפילו לא הלכה, כי שמא תלך ; ומה ששנינו: "הלכה" לפני הפסח אסורה בהנאתו עד הפסח, הכי קאמר:
הלכה לפני הפסח אסורה
בהנאתו
ו
אף
לוקה
האשה שעברה על "לא יחל דברו".
אבל אם
לא הלכה, אסורה בעלמא
מדרבנן, אבל אינה לוקה.
ואכתי מקשינן לרב יהודה:
אימא סיפא
דמשנה זו:
אחר הפסח
הרי היא
בבל יחל דברו
, כלומר: אסורה היא מללכת לבית אביה עד החג, כיון שעל ידי זה תעבור למפרע באיסור "בל יחל" על ההנאה שנהנתה קודם הפסח.
ואי דלא איתהני לפני הפסח
[אם לא נהנתה לפני הפסח]
מי איכא בל יחל
אחר הפסח, וכי מה איסור יש לה לילך חבית אביה ככל שתרצה!?
אלא פשיטא
שהסיפא עוסקת באופן
דאיתהני
האשה ממנו לפני הפסח, ולכן אסורה היא ללכת לבית אביה עד החג.
אלמא מיתהני
[מותרת היא ליהנות קודם הפסח], כלומר: אם לא שמותרת היא ליהנות לפני הפסח, איך שנה התנא בפשיטות שאסורה היא ללכת לבית אביה עד אחר הפסח, והרי אדרבה מסתמא נמנעה מליהנות, ושוב מותרת היא לילך.