גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
נדרים 14b — התלמוד בעברית
בברייתא להלן, העוסקת במי שנדר בתורה, נחלקו רבותינו האם היא מדברת בנדר, או בשבועה. המחלוקת ביניהם היא עקרונית, האם ניתן להתפיס נדר של אדם בנדר ובאיסר או בקרבנות האמורים בתורה, או שמא לא תיתכן התפסה…
הטקסט המקורי — נדרים 14b
בברייתא להלן, העוסקת במי שנדר בתורה, נחלקו רבותינו האם היא מדברת בנדר, או בשבועה.
המחלוקת ביניהם היא עקרונית, האם ניתן להתפיס נדר של אדם בנדר ובאיסר או בקרבנות האמורים בתורה, או שמא לא תיתכן התפסה אלא בדברים שנעשו, ולא בדברים הכתובים בתורה.
הראשונים [הריטב"א והר"ן] הסוברים שלא ניתן להתפיס נדר במה שכתוב בתורה, מעמידים את הברייתא בשבועה, שמאמת האדם את דבריו בכך שהוא נשבע בתורה.
הביאור בברייתא להלן, נכתב על פי הר"ן והרא"ש, המעמידים אותה בנשבע ולא במתפיס בנדר.
ונאמרו בברייתא שלשה דברים, ברישא, במציעתא, ובסיפא.
תניא
:
א. רישא:
הנודר ב
"
תורה
", שהיה ספר תורה לפניו, ואמר "בזו התורה שאעשה, או שלא אעשה, דבר פלוני" -
לא אמר כלום
, כיון שהוא נשבע בגוילין.
ב. מציעתא: אך אם נדר
במה שכתוב בה
-
דבריו קיימין
, כיון שהוא נשבע בשם ה' שבתורה.
ג. סיפא:
ואם אמר "
בה ובמה שכתוב בה
" -
דבריו קיימין
, והרי זאת שבועה.
ודנה הגמרא בלשון הברייתא:
קתני
במציעתא "
במה שכתוב בה
-
דבריו קיימין
".
ואם כן, מדוע הוסיף התנא לומר בסיפא "
בה, ובמה שכתוב בה
"?
וכי
צריך למימר
שאם אמר זאת דבריו קיימים?
אמר רב נחמן: לא קשיא
.
כך היא משמעות הברייתא:
הרישא של הברייתא והמציעתא מדברות במי שנקט ספר תורה בידו.
ולכן ברישא שהוא נשבע בה, אין דבריו קיימים היות והוא נשבע בגוילים.
ובמציעתא, שהוא נשבע במה שכתוב בה, דבריו קיימים, מפני שנשבע, בעודו מחזיק בה בידו, בשם ה' הכתוב בה.
ואילו בסיפא, מדובר שאינו מחזיק את ספר התורה, אלא הוא מונח לפניו. ואז, אם יאמר רק "במה שכתוב בה" כוונתו היא לגוילים שספר התורה כתוב בהן.
ולכן רק אם יאמר "בה ובמה שכתוב בה", תהיה משמעות דבריו שהוא נשבע בשם ה' הכתוב בה.
וכך חילק רב נחמן:
הא
, הסיפא שהוא אומר "בה ובמה שכתוב בה", מדובר בה בכגון
דמחתא אורייתא אארעא,
שמונחת התורה על הקרקע, וכפי שהתבאר.
ואילו
הא
שאמרה הברייתא ברישא "הנודר בתורה", ובמציעתא "הנודר במה שכתוב בה" - מדובר בכגון
דנקיט לה
לתורה
בידיה.
ומבאר רב נחמן את חילוקו -
אם הוא נודר כאשר ספר התורה
מחתא על ארעא
-
דעתיה אגוילי,
דעתו להשבע בגוילים, ואין ממש בשבועתו. ולכן, רק אם אמר את הנוסח "בה ובמה שכתוב בה" הרי הוא מתכוון להשבע בשם ה' הכתוב בתורה.
אך אם בשעה שנודר הוא
נקט לה
לתורה
בידיה
, ואמר שנשבע בתורה -
דעתיה על האזכרות שבה.
ואיבעית אימא
, נעמיד את הברייתא באופן אחד, ולא בשני אופנים חלוקים כמו שהעמדנו בתירוץ הקודם, אלא בכל שלשת המקרים מדובר בכגון
דמחתא
שמונחת התורה
על ארעא
.
והא קא משמע לן
התנא במציעתא,
דאף על גב דמחתא
שמונחת התורה
על ארעא,
והיה אז מקום לומר שנשבע בגוילין שבה, בכל זאת,
כיון דאמר "במה שכתוב בה
" -
מהני
, כיון שכוונתו להשבע בשם ה' שבתורה.
והסיפא היא מיותרת, כי באומרו "בה ובמה שכתוב בה", פשוט הוא שאין כוונתו להשבע רק בגווילים אלא גם בשמות הקודש שבתורה.
ובא היתור של הסיפא לגלות שהברייתא מדברת באופן הזה, שאינו מחזיק את ספר התורה בידו אלא הוא מונח לפניו, ובכל זאת מחדשת המציעתא שאם אומר שהוא נשבע "במה שכתוב בה", אין כוונתו על הגווילים אלא על השמות הקדושים שבתורה.
ו
דברי הברייתא - בנוסח של "
זו, ואין צריך לומר זו
",
קתני.
כי הרי אחרי שמגלה הסיפא על המציעתא שמדובר באופן שספר התורה אינו בידו אלא מונח לפניו, אין כל חידוש בדברי הסיפא עצמה.
ואי בעית אימא
, אפשר להעמיד את הברייתא באופן אחר:
הרישא והמציעתא מדברים כאשר ספר התורה מונח לפניו, ולכן כשהוא אומר "בתורה" הוא מתכוון להשבע בגווילים, וכשאומר "במה שכתוב בה" הוא נשבע בשמות הקדושים שבה.
ואילו הסיפא מדברת כאשר הוא מחזיק את ספר התורה בידו, וכמו שהעמידה רב נחמן בתירוץ הראשון. אלא, שאין לגרוס בסיפא שהוא נשבע "בה ובמה שכתוב בה", כי דבר פשוט הוא, ונכלל בדברי המציעתא.
אלא, יש לגרוס בסיפא [שכאמור, העמדנוה עתה שהיא מדברת בכגון שהוא מחזיק בידו את התורה], שנשבע "בה" בלבד!
[הגירסא להלן היא לפי גירסת הר"ן!] ו
סיפא, הא קא משמע לן: כיון דנקיט לה
לתורה
בידיה
, הרי
אף על גב דלא אמר אלא
"
בה
" -
כמאן דאמר
"
במה שכתוב בה
",
דמי.
כי בהחזקתו את ספר התורה בידו הוא מתכוון להשבע במה שאמור בו, ולא בגווילים.
מתניתין:
האומר: "
קונם שאני ישן
", או שאמר: "קונם
שאני מדבר
", או "
שאני מהלך
", ובגמרא יתבאר כיצד היה לשונו.
וכן
האומר לאשתו: קונם שאני משמשך
-
הרי זה
כל אחד ואחד מאלו -
ב
"
לא יחל דברו
".
גמרא:
אתמר
:
מי שאמר "
קונם עיני בשינה היום, אם אישן למחר
".
אמר רב יהודה אמר רב: אל יישן היום
מדרבנן,
שמא יישן למחר
ונמצא שהתקיים תנאו, והיה אסור למפרע בשינה היום.
ורב נחמן אמר: יישן היום
אם ירצה,
ולא חיישינן שמא יישן למחר
ונמצא שעבר למפרע על "בל יחל" בשינתו היום.
ומודה רב יהודה: באומר
: "
קונם עיני בשינה למחר, אם אישן היום
".
שישן היום
, ואין חוששים שמא יישן למחר.