נזיר 47a — התלמוד בעברית

מתניתין:

א. בברייתא לעיל מו א נחלקו רבי אליעזר וחכמים כיצד ניתר הנזיר מאיסורי הנזירות, שלדעת חכמים הרי הוא ניתר אחר מעשה יחידי, דהיינו אחר זריקת אחד מן הדמים, ואילו לדעת רבי אליעזר אינו ניתר אלא אחר המעשים כולם.

ומחלוקת זו מביאה אותם לחלוק בדין השנוי במשנתנו.

ב. לדעת רבי אליעזר, שאינו ניתר בתגלחת האסורה לנזיר עד שיעשה את כל המעשים כולם, ממילא אינו יכול לגלח עד שיביא את כל הקרבנות שיתירוהו בתגלחת מצוה, לפי שאינו יכול לגלח תגלחת מצוה עד שלא יהא מותר בתגלחת.

ג. נזיר שנטמא אינו יכול לגלח. שדין הוא ב"תגלחת הטהרה" כולה, שאינה נעשית אלא בטהרה.

מי שנזרק עליו אחד מן הדמים

-

ונעשה ראוי לתגלחת לדעת חכמים, שזריקת אחד מן הדמים מתירתו בתגלחת.

ואינו ראוי עדיין לתגלחת לדעת רבי אליעזר, שאינו ניתר אלא אחר הקרבת הקרבנות כולם -

ו

אחר כך

נטמא

-

רבי אליעזר

הולך לשיטתו, וכיון שלדעתו הוא נטמא קודם שנעשה ראוי לתגלחת, לכן הוא

אומר

:

הרי הוא

סותר את הכל

. וכדמפרש בגמרא שהוא סותר את כל קרבנותיו שהביא.

והטעם: כי הואיל ונטמא קודם שהקריב כולם, הרי זה כנטמא שחרית, לפני הקריבו אף אחד מהן, ואינו ראוי לתגלחת כל היום, והוי הקרבן הראשון שהביא כאילו הביא תוך מלאת בימים שאינו ראוי לתגלחת.

וחכמים

לשיטתם שהטומאה היא אחר שכבר נעשה ראוי לתגלחת

אומרים

: אינו סותר את הקרבן שכבר הביא, כי כבר היה ראוי לתגלחת קודם שנטמא, אלא

יביא שאר קרבנותיו, ויטהר

.

כלומר, את שאר קרבנותיו יביא לאחר שייטהר.

מעשה במרים התרמודית

[שם אשה נזירה, מן העיר תרמוד],

שנזרק עליה אחד מן הדמים

.

ובאו ואמרו לה על בתה, שהיתה

מסוכנת

למות.

והלכה, ומצאה שמתה

בתה, ונטמאה לה -

ואמרו חכמים: תביא שאר קרבנותיה, ותטהר

.

גמרא:

שנינו במשנה לעיל טז א: מי שאמר הריני נזיר [נזירות סתם של שלשים יום], נטמא יום שלשים [קודם הבאת קרבנותיו] סותר הכל. רבי אליעזר אומר: אינו סותר אלא שבעה.

וביאור מחלוקתם [לשיטת רב מתנא שבסוגיא בדף ה ודף ו] היא:

לדעת חכמים, הרי הוא סותר את הכל, כי היות ועדיין בתוך ימי נזירותו הוא עומד, שלא נשלמו שלשים יום של ימי נזירותו, הרי הוא כשאר נזיר, שהוא סותר את הכל.

ואף על גב ש"מקצת היום ככולו", אין זה אלא לענין שאם הביא קרבנותיו ביום שלשים אחר שעבר "מקצת היום", יצא, לפי שהוא נחשב כ"אחר מלאת".

[אבל לכתחילה צריך להמתין עד יום שלשים ואחד, ואף ש"מקצת היום ככולו"].

אבל לענין טומאה, אינו מועיל "מקצת היום ככולו" לומר שנהג נזירות טהרה של שלשים יום.

לדעת רבי אליעזר, "כל לאחר מלאת, שבעה סותר" [לשון הגמרא לעיל טז א בביאור שיטתו].

ולדעתו אומרים "מקצת היום ככולו" אף לענין טומאה, ולכן אין לדון בו דין "סתירה" כשאר נזיר שנטמא, היות וגם לענין טומאה, משעבר מקצת יום השלשים, כמי שנטמא "אחר מלאת" הוא נחשב.

ולכן אינו סותר אלא שבעה, כלומר: צריך להמתין שבעה ימים עד שייטהר, ויהיה יכול להביא קרבנותיו בטהרה.

קתני

במשנה: מי שנזרק עליו אחד מן הדמים ונטמא,

רבי אליעזר אומר סותר את הכל

.

והניחה עתה הגמרא, שדברי רבי אליעזר שאמר "סותר את הכל", הן כפשטן, שהוא סותר את הימים הראשונים כשאר נזיר שנטמא. כי היות ועדיין לא גילח, ושם "נזיר" עליו לדעת רבי אליעזר עצמו, הרי הוא סותר את הימים הראשונים.

ולפיכך מקשה הגמרא:

והאמר רבי אליעזר

[במשנה לעיל טז א]:

כל

שנטמא

אחר מלאת, שבעה

בלבד הוא

סותר

, ואינו סותר את הכל!

והאיך שנינו במשנתנו שהוא סותר את הכל!?

אמר

תירץ

רב

:

מאי

"

סותר

"

נמי, דקאמר רבי אליעזר?

-

סותר

כל

קרבנותיו

שהביא, ולא כל ימי נזירותו, וכפי שנתבאר במשנה.

ומסייעת הגמרא למה שביארה, שנידון המשנה הוא לענין הקרבנות, ולא לענין ימי הנזירות:

הכי נמי מסתברא

כפי שפירשנו:

דקתני

במשנתנו:

וחכמים אומרים: יביא שאר קרבנותיו, ויטהר

.

ומעשה נמי במרים התרמודית, שנזרק עליה אחד מן הדמים, ובאו והודיעוה על בתה שהיתה מסוכנת

.

והלכה ומצאה שמתה

, ונטמאה לה.

ואמרו חכמים: תביא שאר קרבנותיה, ותטהר

.

הרי מבואר שעל הקרבנות אנו דנים.

ומסקינן: אכן

שמע מינה!

הדרן עלך פרק שלשה מינין

--- title: "חברותא - נזיר — פרק שביעי - כהן גדול" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02353.html#HtmpReportNum0007L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0007L5" --- פרק שביעי - כהן גדול

Оригинал главы פרק שביעי - כהן גדול

מתניתין:

כהן גדול ו

כן

נזיר

אינן מיטמאין

אפילו

לקרוביהן

שמתו.

היו

שניהם - כהן גדול ונזיר -

מהלכין בדרך, ומצאו מת מצוה

שאין לו קוברים ושניהן מותרין ליטמא לו:

רבי אליעזר אומר

: כיון שיש כאן שנים ודי באחד מהם, לכן

יטמא כהן

[גדול וכל שכן כהן הדיוט],

ואל יטמא נזיר

.

וחכמים אומרים: יטמא נזיר, ואל יטמא כהן

[הדיוט וכל שכן כהן גדול].

אמר להן רבי אליעזר

לחכמים:

יטמא כהן, שאינו מביא קרבן על טומאתו

,

ואל יטמא נזיר, שהוא מביא קרבן על טומאתו

.

אמרו לו

חכמים: אדרבה

! יטמא נזיר, שאין קדושתו קדושת עולם

,

ואל יטמא כהן, שקדושתו קדושת עולם

.

גמרא:

ומבארת הגמרא:

בשלמא

, זה פשוט בביאור מחלוקת חכמים ורבי אליעזר ב

כהן גדול ונזיר

-

ש

האי

, חכמים,

סבר

ש

כהן גדול עדיף

.

ו

אילו

האי

, רבי אליעזר,

סבר

ש

נזיר עדיף

.

א. כהן גדול מושחים אותו בשמן המשחה שעשה משה.

במשיחה זו הוא נעשה לכהן גדול.

כמו כן, כהן גדול שנמשח בשמן המשחה נקרא "כהן משיח".

אך משגנז המלך יאשיהו את שמן המשחה [כמבואר ביומא נב ב], היו הכהנים הגדולים מתקדשים על ידי שהיו עובדים בשמונה בגדים של כהן גדול.

וכהן גדול שנתקדש באופן זה, נקרא "מרובה בגדים".

ב. יש חילוק בין "כהן משיח" ל"מרובה בגדים" לענין הבאת "פר הבא על כל המצוות" [הנקרא גם "פר כהן משיח"].

הכהן המשיח, אם היה חכם מופלא, וטעה, והורה לעצמו הוראת היתר מוטעית באחת מן המצוות שחייבים על זדונם כרת ועל שגגתם חטאת. ומתוך שסמך על הוראתו, עשה מעשה -

חידשה בו התורה קרבן מיוחד, והרי הוא מביא "פר כהן משיח" על חטאו שחטא מחמת הוראתו המוטעית.