נזיר 46b — התלמוד בעברית

ומקשינן:

ומי מעכבא

[האמנם כן שהתנופה מעכבת לפי רבי אליעזר], על אף ששיירי מצוה היא!?

והתניא

:

כתוב בסוף פרשת נזיר: "

זאת תורת הנזיר

", ללמד:

בין שיש לו כפים

, ויכול להניף, ו

בין שאין לו כפים

, ואינו יכול להניף.

וקא סלקא דעתין, שכך היא כוונת הברייתא: כשם שאם אין לו כפים אינו מניף, שהרי אי אפשר לו להניף, כך אם יש לו כפים, אינו מניף, לומר שאין התנופה מעכבת.

ובהכרח שברייתא זו אליבא דרבי אליעזר היא, כי לדעת חכמים אין צורך להשמיענו שאין התנופה מעכבת, כי בקל וחומר הוא נלמד מתגלחת שאינה מעכבת לדעת חכמים.

הרי מבואר, שאפילו לרבי אליעזר, אין התנופה מעכבת משום ששיירי מצוה היא, ותיקשי לרב!?

אך תמהה הגמרא על הבנת המקשה בדברי הברייתא, שהיא באה ללמד שאין התנופה מעכבת:

ו

לדבריך:

אלא הא דתניא

:

"

זאת תורת הנזיר

" -

בין שיש לו שער

, והוא ראוי לתגלחת,

בין שאין לו שער

ואינו ראוי לתגלחת -

האם

הכי נמי

, גם כאן תפרש שכוונת הברייתא לומר

ד

תגלחת

לא מעכבא!?

והרי אי אפשר לומר כן כפי שהגמרא תוכיח מיד מברייתא להלן.

ואם כן, אף מה שאמרו בברייתא: בין שיש לו כפים ובין שאין לו כפים - לא באה הברייתא לומר שתנופה אינה מעכבת, אלא לומר: כשם שביש לו כפים צריך הוא להניף, כך באין לו כפים צריך הוא להניף על זרועו.

ומוכיחה הגמרא מברייתא אחרת שלגבי שער, בהכרח שאין הברייתא באה לומר שתגלחת אינה מעכבת כשם שאינה מעכבת ב"נזיר ממורט", שאין לו שער:

והתניא: נזיר ממורט

, שאין לו שיער כלל:

בית שמאי אומרים: אינו צריך להעביר תער על ראשו

.

ובית הלל אומרים: צריך להעביר תער על ראשו

.

ואמר רבינא: מאי

"

אינו צריך

"

לבית שמאי?

-

אינו צריך, ואין לו תקנה!

כלומר: אף אם יעביר תער על ראשו אין זו תגלחת, ולרבי אליעזר לא יצא מידי נזירותו, ולחכמים לא קיים מצות תגלחת.

ואם כן הרי משמע:

הא לבית הלל, יש לו תקנה

, ואם העביר תער על ראשו, קיים בזה מצות תגלחת.

ואם כן, בהכרח שאין כוונת הברייתא להשוות מי שיש לו שער למי שאין לו שער ולומר שאף מי שיש לו שער אין התגלחת מעכבת, שהרי בין לבית שמאי ובין לבית הלל כשאין לו שער לא נפטר ממצות תגלחת.

אלא ודאי, שכוונת הברייתא היא לומר: כשם שביש לו שער צריך לגלח, אף באין לו שער צריך להעביר תער על ראשו, וכן בתנופה באה הברייתא ללמדנו שיניף על זרועו, ומשום ד"לא בעינן קרא כדכתיב".

מוסיפה הגמרא ומבארת,

והיינו

דברי רבינא שאמר בדעת בית שמאי שאינו צריך ואין לו תקנה - כמו

ד

אמר

רבי פדת!

דאמר רבי פדת: בית שמאי

שאמרו גבי מי שאין לו שער, שהוא צריך גילוח ואין לו תקנה,

ורבי אליעזר

גבי מצורע,

אמרו דבר אחד!

מאי רבי אליעזר?

-

דתניא

: מצורע ש

אין לו בוהן יד ורגל

ליתן עליו מן הדם ומן השמן,

אין לו טהרה עולמית

, ומשום שצריך לקיים דין התורה כפי שכתוב, והיינו דוקא על בוהן יד ורגל,

דברי רבי אליעזר

.

רבי שמעון אומר: יניחנו

הכהן את הדם ואת השמן

על מקומו

של הבוהן,

ויצא

בכך ידי חובתו.

וחכמים אומרים: יניח

הכהן את הדם ואת השמן

על

בוהן יד ורגל

של שמאל, ויצא

בכך ידי חובתו.

לישנא אחרינא אמרי לה

:

אמר רבא: תנופה בנזיר מעכבת

.

ומפרשת הגמרא:

אליבא דמאן!?

אי אליבא דרבי אליעזר

, כך הרי לכאורה אי אפשר לומר, דהא

פשיטא, דהאמר רבי אליעזר: אחר מעשים כולם

.

אלא

שמא תאמר

אליבא דרבנן

הוא שאמר רב תנופה בנזיר מעכבת, אף זו אי אפשר לומר, כי:

השתא יש לומר, תגלחת, אמרי רבנן לא מעכבא

[אם תגלחת אינה מעכבת לדעת חכמים],

תנופה מיבעיא!?

[כל שכן הוא שאינה מעכבת]!?

אלא ודאי שרב אמר את דבריו אליבא דרבי אליעזר, ודקשיא לך: והרי פשיטא, זה אינו. משום שהייתי אומר היות ותנופה לא מעכבת את הכפרה - אף את היתר הנזיר אינה מעכבת.

ומקשינן:

ומי לא מעכבא

תנופה אליבא דרבנן, ומשום שקל וחומר הוא מתגלחת!?

והתניא

בברייתא שיש לימוד מיוחד שהתנופה מעכבת:

דתניא: "

זאת תורת הנזיר

"

בין שיש לו כפים ובין שאין לו כפים

, כלומר: כשם שאם אין לו כפים אינו מותר ביין כיון שלא הניף ואף אינו ראוי להניף, כך כשיש לו כפים ולא הניף הרי התנופה מעכבת, וללמד בא הכתוב שלא תאמר: כל הראוי לתנופה אין תנופה מעכבת בו.

ובהכרח שכדעת חכמים היא.

כי לדעת רבי אליעזר אין צורך ללמוד כן מ"זאת תורת הנזיר", כיון שהוא מפרש "ואחר ישתה הנזיר יין" דהיינו אחר המעשים כולם, ובכלל זה שהתנופה מעכבת.

ואם כן, מבואר בברייתא שאפילו לפי חכמים התנופה מעכבת, והאיך פשיטא לך שלא אמר רב "תנופה בנזיר מעכבת" אליבא דרבנן!?

ומתרצת הגמרא, על ידי תמיה על הבנת המקשה בברייתא שהיא באה ללמד שהתנופה מעכבת:

ואלא הא דתניא

: "

זאת תורת הנזיר

",

בין שיש לו שער ובין שאין לו שער

.

הכי נמי

, האם גם כאן תפרש שבא הכתוב לומר

ד

תגלחת

מעכבא

כשם שהיא מעכבת במי שאין לו שער!

והרי אי אפשר לומר כך!

כי

והתניא: נזיר ממורט: בית שמאי אומרים אינו צריך להעביר תער על ראשו, ובית הלל אומרים: צריך

.

ו

אמר רבי אבינא: מאי

"

צריך

"

לבית הלל, צריך ואין לו תקנה

, ואילו

לבית שמאי יש לו תקנה

, כלומר: להעביר תער על ראשו.

וסבורה הגמרא, שטעמם של בית שמאי הוא מדרשת "זאת תורת הנזיר", שבא הכתוב להשוות אין לו שער ליש לו שער, וכשם שביש לו שער יש לו תקנה, כך גם באין לו שער, והברייתא ד"זאת תורת הנזיר" בית שמאי היא.

ולכן מקשה הגמרא, אם כן, גם מה שהשוותה הברייתא אין לו כפים ליש לו כפים, יש לומר, שבאין לו כפים צריך להניף על זרועו כשם שהוא מניף ביש לו כפים, ולא בא הכתוב להשוות יש לו לאין לו לומר שתנופה מעכבת. ומוסיפה הגמרא ומבארת:

ופליגא

, רבי אבינא שאמר לבית שמאי יש לו תקנה להעביר תער על ראשו, חולק על

ד

ברי

רבי פדת

, שאמר: בית שמאי ורבי אליעזר אמרו דבר אחד. שהרי לדעת רבי פדת סוברים בית שמאי ד"בעינן קרא כדכתיב", ולא מועילה העברת תער על ראשו, כשם שלא מועיל לרבי אליעזר ליתן את הדם והשמן על מקום הבוהן או על בוהן שמאל.

מתניתין:

כבר נתבאר שאין התגלחת כשרה אלא אם כן זרק תחילה אחד מן הדמים של קרבנות השלמים החטאת והעולה שעליו להביא, ולפיכך:

אם

גילח על הזבח

[שחט אחד מן הזבחים ואחר כך גילח],

ונמצא

הזבח

פסול

, שנשפך הדם, או נטמא הדם, או יצא הדם ונפסל בכך משום "יוצא", הרי

תגלחתו פסולה

, שהרי לא היתה על אחד מן הדמים.

והיות ותגלחתו פסולה, נמצא הנזיר כמי שגילחוהו לסטים, שצריך למנות שלשים ימי נזירות עד שיהא שערו ראוי לתגלחת, ומביא קרבנותיו אחר שהשלים שלשים יום. ולפיכך: אף שאר

זבחיו

שהביא אחר התגלחת,

לא עלו לו

, אלא לכשישלים שלשים ימי נזירות.

שנינו במשנה בזבחים ב א: "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן [ששחט עולה לשם שלמים] כשרים [לזרוק דמן ולהקטיר את אימוריהם ולאכול את הנאכלין, אף על פי שמצותן לשוחטן לשמן], אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה [וצריך להביא זבח אחר לחובתו או לתשלום נדרו, וישחטנו לשמו], חוץ מן הפסח והחטאת [שאם שחטן שלא לשמן הן פסולין לגמרי].

וכן אם

גילח על החטאת

[שחט את החטאת ראשונה וגילח]

ש

עשאה ש

לא לשמה

, שהיא פסולה,

ואחר כך

[אחר תגלחתו]

הביא

שאר

קרבנותיו

ועשאן

לשמן

-

הרי

תגלחתו פסולה

, כי הקרבן שעליו גילח, פסול היה.

ו

לכן גם

זבחיו לא עלו לו

. כי התגלחת הפסולה סותרת שלשים יום, כדי שיגדל שערו, ואז מביא הוא את קרבנותיו.

ואפילו אם

גילח על העולה או על השלמים

[הביא תחילה עולה או שלמים וגילח עליהם] ועשאן

שלא לשמן

, שהם כשרים, אלא שאינם עולים לבעלים לשם חובה,

ואחר כך הביא קרבנותיו לשמן

הרי

תגלחתו פסולה

, כיון שגילח על זבח שלא עלה לו לשם חובה,

ו

לכו גם

זבחיו לא עלו לו

, כיון שתגלחתו פסולה היתה.

רבי שמעון אומר

:

אם גילח על העולה או על השלמים שלא לשמן,

אותו הזבח

אכן

לא עלה לו

-

אבל

תגלחתו אינה פסולה.

ולפיכך,

שאר זבחים

שהביא אחר התגלחת לשמן

עלו

לו, ויתבאר טעמו בגמרא.

ואם גילח על שלשתן

, שהביא תחילה את כל שלושת הקרבנות, ואחר כך גילח,

ונמצא אחד מהן כשר

, והאחרים פסולים, הרי

תגלחתו כשרה

לכולי עלמא, כיון שדי לו באחד מן הקרבנות כדי לגלח עליהם,

ויביא

שוב את

שאר

ה

זבחים

שנפסלו.

גמרא:

שנינו במשנה: רבי שמעון אומר: אותו הזבח לא עלה לו אבל שאר זבחים עלו:

אמר רב אדא בר אהבה

:

זאת אומרת

[ממשנתנו אתה למד], ש

קסבר

רבי שמעון: נזיר שגילח על

עולה או על

שלמי נדבה, יצא

.

שאם לא כן, לא היתה מועילה תגלחתו שעשה על הזבחים שנזבחו שלא לשמן, שהרי הן כמו נדבה, כי לא עלו לבעלים לשם חובה.

ומפרשינן:

מאי טעמא

דרבי שמעון?

דאמר קרא

: [ויקרא ז] "וזאת תורת זבח השלמים. אם על תודה יקריבנו, והקריב על זבח התודה, על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו

על זבח תודת שלמיו

",

והיה לו לומר: על זבח תודת "השלמים".

ומפסוק זה למדו במנחות עח א להקיש את שלמי הנזיר לקרבן תודה לענין כמה דברים.

וכן לומדים מפסוק זה שאם גילח על תודה, וכן על שאר שלמי נדבה, יצא כמו שגילח על שלמי נזיר.