גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
נזיר 41a — התלמוד בעברית
ומבארת הגמרא ביאור נוסף האיך מוכח מ"זקנו" - לפי חכמים - שאין המצורע מגלח אלא בתער: ותו, אי סלקא דעתך [אם נאמר כדבריך], שאף כי עביד המצורע במלקט ורהיטני נמי מצוה קא עביד , אם כן, אי אפשר שתאמר התורה…
הטקסט המקורי — נזיר 41a
ומבארת הגמרא ביאור נוסף האיך מוכח מ"זקנו" - לפי חכמים - שאין המצורע מגלח אלא בתער:
ותו, אי סלקא דעתך
[אם נאמר כדבריך], שאף
כי עביד
המצורע
במלקט ורהיטני
נמי
מצוה קא עביד
, אם כן, אי אפשר שתאמר התורה שאם רצה יכול לגלח את זקנו בתער. שהרי:
מדלא כתיב
בתגלחת המצורע בהדיא שהיא דוקא ב"
תער
", יש לנו לומר שיהיה אסור לגלח את זקנו בתער,
כריש לקיש
-
דאמר
ריש לקיש:
כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים את שניהם, מוטב
.
ואם לאו, יבוא עשה וידחה את לא תעשה
.
ואם כן, היות ויכול לקיים גם את מצות התגלחת וגם להמנע מלעבור על איסור ההשחתה, על ידי שיגלח במלקט ורהיטני, לא מסתבר שתתיר לו התורה לגלח בתער. ובהכרח, שאף המצורע אינו יכול לגלח אלא בתער. ואחר שסיימה הגמרא לבאר שהשקלא וטריא דלעיל [מ א, מנין למצורע שתגלחתו בתער] היא לפי רבי אליעזר, שבה הגמרא לדון: מנין אכן אנו יודעים לשיטת רבי אליעזר - שתגלחת המצורע היא בתער? כי הרי באותה שקלא וטריא התברר שאין לנו מקור לדין זה.
ורבי אליעזר
-
מאי טעמא?
מנין לו שאין המצורע מגלח אלא בתער?
ומפרשת הגמרא:
יליף
לה רבי אליעזר
מ
"
ראשו
" האמור בפרשת המצורע.
דתניא
: אמרה תורה בפרשת טהרת המצורע:
"והיה ביום השביעי, יגלח את כל שערו -
את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו.
ואת כל שערו יגלח".
"
ראשו
" שאמרה תורה -
מה תלמוד לומר?
והרי גילוח ראשו נכלל במה שאמרה תורה בתחילת הפסוק לגלח את כל שערו:
לפי שנאמר גבי נזיר
: "
תער לא יעבור על ראשו
",
יכול אפילו נזיר
בתוך מנין נזירותו - שהוא
מצורע, כן
, שלא יקיים מצות תגלחת המצורע בזמן היותו נזיר, כדי שלא יעבור על הלאו הזה של גילוח בתער, היות ובהיותו מצורע מצטרפת אל הלאו הזה גם מצות עשה של נזיר "קדוש יהיה, גדל פרע שער ראשו".
ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה -
לפיכך
תלמוד לומר
: "
ראשו
"! ובא היתור של "ראשו" כדי ללמד שאפילו נזיר מצורע, שיש בו לאו ועשה, מגלח את ראשו בתער.
הרי למדנו שתגלחת המצורע אינה מתקיימת אלא בתער. שאם לא כן לא היתה התורה מרבה מ"ראשו" שהנזיר המצורע מותר לגלח את ראשו בתער, היות ויכול הוא לגלח את שערו שלא בתער, ולא יעבור על "תער לא יעבור על ראשו".
ומקשינן כדרך שמקשינן לעיל על הלימוד שמצורע אינו מגלח אלא בתער מ"זקנו":
ממאי
, מהיכן אתה למד כאן שתגלחת המצורע אינה אלא בתער? והרי
דילמא, לעולם אפילו ליקטו במלקט ורהיטני
ולא בתער, נמי
מצוה קעביד
, שלא חייבה התורה את המצורע לגלח בתער דוקא -
וכי תימא
אם כן היתור של "ראשו"
למה לי?
אומר לך: כדי
למישרי
[להתיר לו]
דאפילו בתער
יכול לגלח, ואף שאינו חייב.
כי לולי הלימוד מ"ראשו",
סלקא דעתין אמינא
, הייתי מעלה על הדעת ואומר:
הואיל וגבי נזיר
שאינו מצורע,
כי עביד
כשמגלחו
בתער, מיחייב
משום "תער לא יעבור על ראשו" -
אם כן,
גבי מצורע נמי
, אף שמצוה הוא עושה בגילוח -
ליחייב
על שמגלח בתער, משום שלא נצטווה לגלח בתער דוקא.
לפיכך
קא משמע לן
"ראשו",
דלא
מיחייב, כיון שמצוה הוא עושה. וזאת, על אף שמצד המצוה של גילוח מצורע, הוא אינו מחוייב להתגלח בתער דוקא.
והיינו - על דרך שהקשתה הגמרא לעיל על חכמים - שאפילו אם אינו מחוייב לגלח בתער, מכל מקום כיון שהוא מקיים בזה מצות עשה של תגלחת המצורע, מותר הוא לעבור על האיסור ואף שאינו מוכרח לדחותו.
ומשנינן:
אי סלקא דעתך
דמצורע
כי עביד במלקט ורהיטני
נמי
מצוה קעביד
[אם כדבריך, שהמצורע יכול לגלח אפילו במלקט ורהיטני], אם כן לא היתה התורה מתירה לו לגלח בתער, שהרי:
מדלא כתב
רחמנא "
תער
", יש לנו לומר שלא ידחה, ו
כריש לקיש
שכל מקום שאפשר לקיים את שניהם אין עשה דוחה את לא תעשה.
ו
מקשינן ל
רבנן
, הלומדים שהמצורע מגלח בתער מ"זקנו", אם כן,
האי "ראשו
" הכתוב במצורע -
מאי דרשי ביה
[מה ידרשו בו]?
כי הניחא לרבי אליעזר, הוצרך "ראשו" כדי ללמד שתגלחת המצורע אינה אלא בתער. אבל רבנן, הרי כבר למדו זה מ"זקנו", ולמה להו "ראשו"!?
ומשנינן: "ראשו" -
מיבעי
[נצרך]
להו
לחכמים, כדי
למידחי
עשה דתגלחת המצורע
לאו דהקפה
של שער הראש בכל אדם. שהרי כשמגלח את כל ראשו יחד עם פיאות הראש, הוא עובר הוא ב"לא תקיפו פאת ראשכם".
וכ
דתניא
: נאמר בתורה "
לא תקיפו פאת ראשכם
".
יכול אף
כל
מצורע כן
, שלא יקיף את פאת ראשו?
לפיכך
תלמוד לומר
: "
ראשו
".
ומקשינן לרבנן:
למה לי למיכתב
"
ראשו
" ללמד שהמצורע מקיף את ראשו?
ותיפוק ליה מ
"
זקנו
", שמשם הרי למדנו שכהן מצורע משחית את זקנו:
דתניא
: החיוב לגלח את "
זקנו
", האמור בתגלחת המצורע, אחר שכבר אמר הכתוב שהוא צריך לגלח את כל שערו -
מה תלמוד לומר?
מדוע הוצרך הכתוב לומר שמגלח את זקנו, והרי הוא נכלל ב"כל שערו".
לפי שנאמר
בכהנים "
ופאת זקנם לא יגלחו
"
\-
יכול אף
כהן
מצורע כן?
תלמוד לומר
"
זקנו
" -
ותיקשי:
למה לי למיכתב
גם "
ראשו
" שהמצורע מקיף את ראשו,
ולמה לי למיכתב
גם "
זקנו
", שכהן מצורע משחית את זקנו, והרי אפשר ללמוד דין אחד מחבירו!?
ומשנינן:
צריכי
שני מקראות אלו:
דאי כתב רחמנא
"
זקנו
" לבד,
ולא כתב
"
ראשו
",
הוה אמינא
[הייתי אומר]: "
הקפת
[גילוח]
כל הראש לא שמה הקפה
", אלא האיסור הוא רק כשמגלח את פאות ראשו בלבד, ומשאיר שיער בקדקד ראשו כמו כפה עגולה.
להכי כתב רחמנא
"
ראשו
".
כלומר: לא נצרך "ראשו" ללמד שהמצורע מותר בהקפה, אלא כדי שנלמד מזה ש"הקפת כל הראש שמה הקפה", שאם לא כן לא היתה התורה צריכה לחדש שהוא מותר בהקפה, כיון שאין בזה איסור כלל.