נזיר 15b — התלמוד בעברית

אבא שאול אומר

ונחלק בשנים על תנא קמא:

א.

אפילו לא סיפר קודם הרגל, מותר לספר אחר הרגל

, שהרגל מבטל גזירת שלשים לגמרי ואפילו שלא סיפר לכבוד הרגל -

שכשם ש

קיום

מצות

אבלות של

שלשה

ימים קודם הרגל

מבטלת גזירת שבעה

, ואינו חוזר להשלים שבעה אחר הרגל ואף על פי שלא גילח ערב הרגל, שהרי אסור היה בגילוח מפני גזירת שלשים שלא בטלה -

כך

קיום

מצות

אבלות של

שבעה

קודם הרגל

מבטלת גזירת שלשים

ואף על פי שלא גילח ערב הרגל.

וכלל אבא שאול בלשונו מחלוקת נוספת על תנא קמא.

ב. כי לדעת תנא קמא: רק רגל החל ביום התשיעי הוא המבטל את גזירת שלשים, אבל אם חל הרגל ביום השמיני אינו מבטל, כיון שעדיין לא החלה גזירת שלשים.

ולאבא שאול: אפילו קיום מצות שבעה בלבד קודם הרגל שלא החל היום השמיני קודם הרגל, אף היא מבטלת גזירת שלשים, וכדמפרש טעמא ואזיל לדעתו, שכבר בסוף יום השביעי בערב הרגל התחילה גזירת שלשים.

מאי טעמא דאבא שאול

במחלוקתו השניה על תנא קמא?

וכי

לאו משום דקסבר

יום ה

שביעי

מיום שקבר את מתו,

עולה

מקצת היום הראשון

לכאן

לגזירת שבעה,

ו

מקצתו השני

לכאן

לגזירת שלשים, ונמצא שהתחיל בגזירת שלשים קודם לרגל, ולכן מתבטל הוא על ידי הרגל.

ורב כאבא שאול הוא סובר, ולכן הוא אומר ש"יום שבעים עולה לכאן ולכאן".

ודחינן:

דילמא עד כאן לא קאמר אבא שאול

שיום אחד עולה לכאן ולכאן -

אלא באבילות

שהיא

דרבנן

,

אבל בנזיר דאורייתא

-

לא

.

אלא רב

הסובר - יום אחד עולה לכאן ולכאן -

דאמר כרבי יוסי

.

דתניא: רבי יוסי אומר

:

א. אשה שראתה דם הרי היא "נדה", וטמאה שבעת ימים, וטובלת בליל שמיני, והיא טהורה.

לאחר שבעה ימים מתחילת ראייתה, הרי היא עומדת ב"אחד עשר ימי זיבה", וכך הוא דינה באותן הימים: אם ראתה בימים אלו שלוש ראיות בשלשה ימים רצופים זה אחר זה, הרי היא "זבה גדולה", ודינה, שהיא סופרת שבעה נקיים, וביום השביעי היא טובלת ונטהרת בהערב שמש של יום השביעי, וביום השמיני הרי היא מביאה את קרבנותיה, ועד שלא הביאה את קרבנותיה הרי היא "מחוסרת כפורים" שאסורה לאכול בקדשים.

אם ראתה דם יום אחד בלבד או שני ימים הרי זו "זבה קטנה", וצריכה היא להיות "שומרת יום כנגד יום", דהיינו, צריכה היא לספור יום אחד נקי בלבד, וביום זה שהוא יום השימור הרי היא טובלת, והיא נטהרת בהערב שמש של אותו יום.

ב. אין שוחטין וזורקין את הפסח על טמא אלא אם כן ראוי הוא לטבול באותו יום ולהיטהר בהערב שמש, וכן אסור הוא באכילת הפסח, וטמא שלא היה ראוי להקריב את פסחו בארבעה עשר לחודש ניסן, הרי הוא נדחה לפסח שני ביום ארבעה עשר באייר.

שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה

את הפסח

בשני

שלה [היינו ביום השימור] שחל בערב הפסח ואפילו קודם שטבלה,

ואחר כך

באותו יום

ראתה

דם.

הרי זו אינה אוכלת

לערב את הפסח שהרי טמאה היא כיון שלא היה יום השימור נקי,

ו

אולם

פטורה

היא

מלעשות פסח שני

, כי בשעת שחיטת הפסח ראויה היתה לטבול ולהיטהר בהערב שמש.

מאי טעמא דרבי יוסי

, והרי משראתה באותו יום דם נמצא שלא שימרה יום בנקיות, והיתה טמאה [הצריכה יום שימור אחר] בשעת זריקת דם הפסח, ולמה אינה חייבת בפסח שני? וכי

לאו משום

"

מקצת היום

ששימרה בשני עד שראתה -

ככולו

" וכאילו עבר כל יום השימור בנקיות.

ו

לפיכך אינה טמאה למפרע מתחלת היום כאילו לא שמרה עדיין יום כלל, אלא "

מכאן ולהבא

משעה שראתה בשני

היא מטמאה

", ואנו מחשיבים את מקצתו השני של אותו היום כיום של טומאה הצריך שימור ביום שלמחרת.

ונמצאת שיטת רב כרבי יוסי, וכדעתו אמרה לשמעתיה.

תמהה הגמרא:

ומי סבר רבי יוסי הכי

ש"מקצת היום ככולו ומכאן ולהבא הוא מטמא"!?

והתניא: רבי יוסי אומר

:

הרואה זיבה פעם אחת, אין זה אלא כטומאת קרי בעלמא, וטובל ונטהר בהערב שמש.

הרואה שתי ראיות הרי זה סופר שבעה נקיים ואינו צריך קרבן.

זב בעל שלש ראיות, הרי זה סופר שבעה נקיים, וביום השמיני הוא מביא קרבן, ועד שלא הביא קרבנו הרי הוא מחוסר כפורים, ואסור לאכול בקדשים.

זב בעל שתי ראיות

הטעון ספירת שבעה נקיים,

ש

טבל ביום השביעי אחר שספר בנקיות את מקצת היום, ו

שחטו וזרקו עליו

את הפסח

בשביעי

-

וכן שומרת יום כנגד יום, ש

שימרה מקצת היום וטבלה ו

שחטו וזרקו עליה

את הפסח ביום השימור -

ואחר כך ראו

זה זיבה וזו דם -

אף על פי שמטמאין משכב ומושב

כדין זב וזבה -

למפרע

משעה שטבלו.

הרי אלו

פטורין מלעשות פסח שני

ואפילו אם לא טבלו קודם שראו. הרי שסובר רבי יוסי שלמפרע הוא מטמא, ואילו לפי מה שנתבאר לעיל בין זב ובין שומרת יום כנגד יום אין מטמאין אלא מכאן ולהבא, כיון שמקצת היום שספרו בנקיות עולה להם ליום שלם!?

ומשנינן:

מאי למפרע

שאמר רבי יוסי שהם מטמאים משכב ומושב -

מדרבנן

בעלמא הוא!

ואין זה אלא לענין טומאת משכב ומושב, אבל לענין חיוב בפסח שני אין הם טמאים אלא מכאן ולהבא.

הכי נמי מסתברא

שאינם טמאים למפרע אלא מדרבנן:

דאי סלקא דעתך מדאורייתא

טמאים הם למפרע,

אמאי פטורין מלעשות פסח שני!?

דוחה הגמרא את ההכרח מיניה וביה בכוונת רבי יוסי שאינו מטמא למפרע אלא מדרבנן:

כי

לעולם אימא לך טומאה

למפרע מ

דאורייתא

הוא, ודקשיא לך אם כן למה פטורים הם מלעשות פסח שני, אימא לך: טומאת ה

תהום דזיבה הותרה

, כלומר: הציץ שעל ראשו של הכהן הגדול מרצה על טומאת הגוף כשהטומאה אינה ידועה, ואף זו טומאה שאינה ידועה היתה בשעתה כי מי ידע שיראו וייסתר מנינם.

ואף רבי אושעיא סבר

בביאור דברי רבי יוסי שאמר "

למפרע

" דהיינו

מדרבנן

.

דתניא: רבי אושעיא אומר

:

אבל

הרואה זוב

[זיבה]

ב

יום ה

שביעי שלו

אחר שעבר מקצת היום, הרי זה

סותר את

כל שבעת הימים

שלפניו

.

ואמר ליה רבי יוחנן: לא נסתור אלא יומו

שראה בו בלבד!?

והוינן בה על דברי רבי יוחנן: והרי

מה נפשך!?

אי סתר

אם סותרת הראיה ואפילו לאחר שספר את מקצת היום - אם כן

כולהו סתר

[צריכה היא לסתור את כל הימים] -

ו

אי לא סתר

כיון שכבר ספר את מקצת היום ו"מקצת היום ככולו" - אם כן

לא נסתור ולא יומו

, כלומר: אין הוא צריך לסתור אף את אותו היום שראתה בו, לפי שכבר עלה לו מקצת היום ושלמו ספורים שלו ויצא מכלל הזיבה, וראיה של עכשיו אינה אלא כראיה ראשונה של זב שאינה אלא כקרי בעלמא!?

אלא אימא

כך הוא שאמר רבי יוחנן:

לא נסתור ולא יומו

, כלומר לא יסתור כלל!