נזיר 15a — התלמוד בעברית

ומשנינן:

שאני הכא

גבי טומאה שהוא לוקה, כיון

דאמר רחמנא

: "וכי ימות מת עליו בפתע פתאם

וטמא ראש נזרו

", ומלמד הכתוב:

טומאת

מי שנזרו

אינו

תלוי לו

אלא

בראשו

דהיינו שעדיין לא הביא קרבנותיו ולא גילח - טומאה היא, אבל גילוח שער ושתית יין אין לוקה עליהן כשאין נזרו תלוי לו אלא בראשו, שהרי לא נאמר בהן כמו שנאמר בטומאה.

מיתיבי

:

נזיר שכלו לו ימיו

, הרי זה

אסור לגלח ולשתות יין וליטמא למתים, ואם גילח ושתה יין ונטמא למתים, הרי זה סופג את הארבעים

.

ומסקינן: אכן

תיובתא!

מתניתין:

האומר

הריני נזיר לכשיהא לי בן, ונזיר מאה יום

:

התחיל למנות את שלו ו

נולד לו בן

, ועליו להפסיק ממנין נזירותו שלו ולהתחיל את של בנו, היות וקיבל את של בנו תחילה, וכפי שנתבאר במשנה הקודמת - אם נולד הבן

עד שבעים

יום [ויום שבעים בכלל] מהיום שהתחיל למנות את נזירותו שלו, ונמצא שיש בזמן שנותר לו מהנזירות שלו כדי שיעור ניהוג סתם נזירות שקיבל עליו לכשיוולד לו בנו -

הרי זה

לא הפסיד כלום

במה שקיבל על עצמו נזירות בנו, ואינו צריך להוסיף כלום על נזירותו הקודמת, אלא שתי הנזירויות מובלעות זו בזו, כך, שהימים הנותרים עולים לו הן להשלמת נזירותו והן לנזירות בנו. אבל אם נולד הבן

לאחר שבעים

יום מתחלת מנין נזירותו שלו, שאין במספר הימים הנותרים לתשלום הנזירות שלו כדי שיעור ניהוג סתם נזירות שקיבל על בנו -

הרי זה

סותר

, כלומר: מניח את נזירותו שלו ונוהג את נזירות בנו, ורק כשיסיים את נזירות בנו, אז יחזור להשלמת נזירותו שלו ויביא בסופה שני קרבנות ויגלח אחת.

והטעם: משום

שאין תגלחת

[כלומר: שיעור נזירות שבסופה תגלחת]

פחות משלשים יום

.

כלומר: כיון שאמר "הריני נזיר לכשיהא לי בן" הרי חייב הוא לנהוג נזירות בשביל בנו שלשים יום, שזה הוא השיעור הפחות שבנזירות, ונמצא שאם נולד הבן לאחר שבעים אין ימי נזירות בנו מובלעים בימים שנותרו לנזירותו שלו, כי נזירות בנו היא שלשים יום, ועד לסיום נזירותו שלו לא נותר אלא פחות משלשים יום, וכל כי האי גוונא אין הנזירויות חופפות.

גמרא:

שנינו במשנה: הריני נזיר לכשיהא לי בן ונזיר, נולד עד שבעים לא הפסיד כלום:

מי שקיבל עליו נזירות של מאה יום, יכול הוא להביא קרבנותיו ולגלח ביום שנשלם נזירותו דהיינו ביום המאה, משום ד"מקצת היום ככולו", ואולם לכתחילה אין הוא מביא קרבנותיו עד יום המאה ואחד, וכפי שנתבאר בסוגיא לעיל דף ה ב לשיטת רב מתנא; ודין זה שאינו מגלח לכתחילה ביום השלמת הנזירות, מדרבנן הוא לשיטת התוספות בסוגייתנו.

אמר רב

: אם נולד הבן ביום השבעים עצמו:

יום

ה

שבעים עולה לו

מקצתו הראשון

לכאן

דהיינו לנזירות מאת הימים, ונחשב כאילו כבר מנה שבעים יום ש"מקצת היום ככולו",

ו

סוף אותו יום שבעים עצמו עולה לו גם

לכאן

דהיינו לנזירות בנו, להחשיב את מקצת יום השבעים כיום הראשון של נזירות בנו, וכשיעברו עשרים ותשע יום נוספים, דהיינו ביום התשעים ותשע לקבלת הנזירות שלו, יסתיים מנין ימי נזירות בנו -

ולפיכך: כשם שאת קרבנותיו על נזירות בנו מביא הוא לכתחילה ביום המאה לקבלת הנזירות שלו, שהרי הוא יום השלשים ואחד למנין ימי נזירות בנו [שהחלו לדברי רב ביום השבעים], יכול הוא להביא באותו יום אף את הקרבנות של נזירות מאת הימים, ואף שלכתחילה היה צריך להביאם רק למחרת דהיינו ביום המאה ואחד לנזירותו.

מקשה על כך הגמרא, והרי

תנן

במשנתנו:

נולד לו

בן

עד שבעים

ויום שבעים בכלל,

לא הפסיד כלום

במה שהוסיף להזיר את עצמו בשביל בנו, כי הנזירויות חופפות.

ואי סלקא דעתך

שאם נולד הבן ביום השבעים הרי יום זה "

עולה לכאן ולכאן

", ואם כן יכול הוא להביא אף את קרבנות נזירותו שלו ביום המאה, הרי נמצא שעל ידי תוספת הנזירות שקיבל על עצמו בשביל בנו לא רק שלא הפסיד מאומה להוסיף נזירות על עצמו, אלא שאף

איתגורי מיתגר

[מרויח הוא] -

כי אם לא היה מקבל נזירות בהולדת בנו, היה צריך להמתין עם קרבנות נזירותו עד יום המאה ואחד, ועד שייזרק עליו אחד מן הדמים ביום המאה ואחד אסור הוא בכל דיני נזירות; ואילו משהוסיף לידור משום בנו, יכול הוא - לדעת רב - להקריב קרבנותיו כבר ביום המאה ולהפקיע נזירותו מעליו.

והיות ושנינו "לא הפסיד כלום" ולא שנינו: "הרויח בלידת הבן הרי משמע דלא כרב!?

ומשנינן:

אלא

אכן

בדין הוא דלא ליתני

במשנתנו "

עד שבעים

"

דלא הפסיד

, היות ואם נולד ביום שבעים עצמו הרי לא די שלא הפסיד אלא אף הרויח, וכדרב, והיה לו לתנא לומר שביום שבעים הרויח.

ומשום דקתני סיפא: אחר שבעים

"

סותר

", דהיינו שאין הנזירויות חופפות "והפסיד" בקבלת נזירות בנו - לפיכך

קתני

נמי ב

רישא: עד שבעים לא

"

הפסיד

"

כלום

, ואף שביום שבעים עצמו לא די שלא הפסיד אלא הרויח.

תא שמע

דלא כרב

מ

ה

סיפא

של משנתנו:

נולד אחר שבעים

הרי זה

סותר

ומונה שתי נזירויות נפרדות, ומבואר שאם נולד הבן ביום שבעים ואחד אין נזירות בנו מובלעת בהשלמת הנזירות שלו - ותיקשי לרב הסובר שאפשר להחשיב יום אחד לכאן ולכאן, שאם כן נמצא שאף אם נולד הבן ביום שבעים ואחד הנזירויות חופפות ואינו מפסיד כלום -

שהרי יום השבעים ואחד עולה תחלתו לנזירותו שלו, וסופו לנזירות בנו [לדעת רב], ונמצא שנזירות בנו מסתיימת ביום המאה של הנזירות שלו, שהוא יום השלשים של נזירות בנו [מאחר שאתה אומר שיום הראשון של נזירות בנו הוא יום השבעים ואחד], ונמצא שאינו מפסיד כלום אלא שתי הנזירויות חופפות, היות ומובלעת נזירות בנו בתוך נזירות שלו!?

ומשנינן:

מאי

"

אחר

" שבעים

דמתניתין דקתני: סותר

-

לאו היינו אחר ממש, אלא "

אחר אחר

שבעים", כלומר: רק אם נולד ביום השבעים ושנים אז הוא סותר ומפסיד.

ומקשינן עלה:

אבל

אם נולד

אחר

שבעים

ממש

דהיינו ביום שבעים ואחד

מאי

יהיה דינו?

הכי נמי ד

לפי דבריך -

לא סתר!?

אי הכי, מאי איריא דתני

במשנתנו "

נולד עד

שבעים לא הפסיד כלום

", והרי

אפילו אחר שבעים

דהיינו ביום שבעים ואחד

נמי הא אמרת

ד

לא סתר!?

אלא שמע מינה

: אחר שבעים ששנינו שהוא סותר היינו

אחר ממש

, ומשום דיום השבעים ואחד אינו עולה אלא לנזירות שלו ואינו עולה לנזירות בנו שאין יום אחד עולה לכאן ולכאן, ונמצא תחילת מנין נזירות בנו היא ביום השבעים ושנים, ומסתיימת ביום המאה ואחד, ואינה מובלעת בהשלמת הנזירות שלו, ולכן הוא סותר ומפסיד למנות נזירות נפרדת לבנו.

וכן

הוא ודאי ד

מתניתין לרב שמע מינה

, כלומר: ממשנתנו יש סתירה לרב הסובר שיום הלידה עולה לכאן ולכאן, ולדעת משנתנו יום הלידה נגרר כולו אחר ימים שעברו, ואין הוא נחשב תחילת נזירות לנזירות בנו.

ורב

הסובר: יום שבעים עולה לכאן ולכאן, דלא כמשנתנו -

כמאן אמרה לשמעתיה

[וכדעת מי הוא סובר]?

אילימא כאבא שאול

.

דתניא

:

מי שמת לו מת, הרי הוא נוהג אבילות שבעה ימים מיום קבורת מתו, והוא נקרא כאן "גזירת שבעה", ועד שלשים יום מקבורת מתו עדיין הוא אסור ברחיצה, בתכבוסת, בגיהוץ ובתספורת, והוא נקרא כאן "גזירת שלשים".

הקובר את מתו שלשה ימים

קודם לרגל

היינו שחל הרגל מיום הרביעי ואילך,

בטלה הימנו גזירת

אבילות של "

שבעה

", ואינו מבטל גזירת שלשים כיון שעדיין לא החל בה.

ואם קבר את מתו

שמונה ימים קודם לרגל

היינו שחל הרגל מיום התשיעי ואילך, וכבר חל עליו בערב הרגל גזירת שלשים,

בטלה הימנו גזירת

אבילות של "

שלשים

".

ומותר

זה שקבר את מתו שמונה ימים קודם לרגל -

לספר

את ראשו ב

ערב הרגל

.

ואם

לא חשש לכבוד הרגל ו

לא סיפר ערב הרגל

, הרי זה

אסור לספר אחר הרגל

הואיל ולא חילק כבוד לרגל.