מנחות 97a — התלמוד בעברית

ב. האם

בשחיפה

גם

את

לבזבזין

[שפה מסביב לשולחן] הוא שאמרו: ציפוי מבטלו,

או

אפילו

בשלא חיפה את לבזבזין?

ואמר ליה

רבי יוחנן לריש לקיש:

לא שנא ציפוי עומד ולא שנא ציפוי שאינו עומד, לא שנא חיפה את לבזבזין ולא שנא לא חיפה

את

לבזבזין

, בכל אופן הולכים אחר הציפוי -

ואם כן תיקשי: תיפוק ליה בשולחן שאינו כלי עץ, שהוא מיטמא אפילו אם היה עשוי לנחת, משום שמצופה היה זהב!?

וכי תימא: עצי שיטים

שמהם היה עשוי השולחן -

חשיבי ולא בטלי

אגב ציפוים -

אכתי תיקשי:

הניחא לריש לקיש

שחילק בזה, וכ

דאמר

:

לא שנו

שהציפוי מבטל את הכלי -

אלא בכלי אכסלגוס

[שם מקום]

הבאים ממדינת הים

שאינם חשובים, ובטלים אגב ציפויים,

אבל כלי מסמס חשיבי ולא בטלי

אגב ציפוים.

אלא לרבי יוחנן, דאמר: כלי מסמס נמי בטלי

אגב ציפוים ואף שחשובים הם,

מאי איכא למימר

גבי שולחן, למה לא יתבטל שמו ככלי עץ, ויהיה לו דין כלי מתכת על ידי הציפוי!?

ומשנינן:

שאני שולחן דרחמנא קרייה

"

עץ

", ולכן דין כלי עץ לו, ואף שהיה מצופה זהב -

שנאמר

[יחזקאל מא כב]: "

המזבח

כלומר, השולחן העומד כנגד המזבח -

עץ שלש אמות גבוה

,

ארכו שתים אמות, ומקצעותיו לו

[כלומר, מרובע היה],

וארכו וקירותיו עץ, וידבר אלי זה השולחן

אשר לפני ה

'", הרי שהשולחן נקרא עץ.

ואגב שהובא הפסוק, מפרשת אותו הגמרא; ומקשה:

פתח

הכתוב

במזבח, וסיים בשולחן!?

רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו

, פירשו שניהם את הכתוב:

בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על אדם, ועכשיו שאין בית המקדש קיים, שולחנו של אדם

שהוא נותן עליו פרוסה לעני -

מכפר

עליו

.

שנינו במשנה:

ארבע סניפין של זהב היו שם

ועשרים ושמונה קנים:

שואלת הגמרא:

מנא הני מילי

[מה הוא המקור לסניפין ולקנים]?

אמר רב קטינא: אמר קרא

[שמות כה כט] בפרשת עשיית השולחן: "

ועשית קערותיו וכפותיו וקשותיו ומנקיותיו

אשר יוסך בהן, זהב טהור תעשה אותם":

"

קערותיו

"

אלו דפוסין

שעורכים לשים ואופים בהם, כמבואר בתחילת הפרק.

"

כפותיו

":

אלו בזיכין

שמשימים בהם את הלבונה.

"

קשותיו

":

אלו סניפין

.

"

ומנקיותיו

":

אלו קנים

, שמנקים את הלחם מעיפוש.

"

אשר יוסך בהם

": הם הקשוות

שמסככין

בהן

בקנים שעליהם -

אתהלחם

, שהריעל הלחם היו מניחים את הקנים.

מותיב רבא

ממשנתנו על מה ששנינו בברייתא שהקנים הם כלי השולחן מן התורה: הרי שנינו במשנתנו:

לא סידור הקנים ולא נטילתן, דוחות את השבת; ואי סלקא דעתך

סידור קנים

דאורייתא

הוא,

אמאי אין דוחות את השבת!?

הדר אמר רבא

, חזר בו רבא מקושייתו, ואמר:

לאו מילתא הוא דאמרי

[אין ממש בדברים שאמרתי],

ד

הא

תנן

במשנתנו:

כלל אמר רבי עקיבא: כל מלאכה שאפשר לה לעשותה מערב שבת

[או במוצאי שבת],

אינו דוחה את השבת; ו

אם כן

הני

סידור הקנים וסילוקן -

נמי

, אינו דוחה את השבת כיון ד

אפשר דלא דחי עלייהו

את ה

שבת;

שהרי:

טעמא מאי

אמרה תורה ליתן קנים בין לחם ללחם, כדי

דלא ליעפש לחם

, והרי

בכי האי שיעורא לא מיעפש

, בשיעור מעט זה - של סוף השבת הראשונה ותחילת השבת השניה - לא יתעפש הלחם אף אם לא יהיו הקנים מסודרים תחתיו, ולכך אין דוחה סלוק הקנים וסידורם את השבת.

ו

כדתניא: כיצד הוא עושה

:

בסילוק הלחם:

נכנס מערב שבת ושומטן

לקנים

ומניחן לארכו של שולחן

.

ו

בסידור הלחם:

במוצאי שבת

לאחר שסידר את הלחם בשבת -

נכנס

להיכל,

ומגביה ראשיה של חלה

אחת

ומכניס קנה

תחתיה, וחוזר ומגביה ראשיה של חלה ומכניס קנה תחתיה

, וכל זה כדי שיהא הלחם עומד תמיד בסידורו על השולחן.

עוד מפרשת הברייתא את חלוקת עשרים ושמונה הקנים, שהם ארבע עשרה לכל מערכת:

ארבע חלות

אמצעיות שבכל סדר -

צריכות שלשה שלשה קנים

תחת כל חלה.

החלה

העליונה אינה צריכה אלא שנים

מתחתיה,

לפי אין עליה משאוי

, ואין הקנים נושאים אלא אותה.

התחתונה אינה צריכה

קנים

כל עיקר

מתחתיה,

לפי שמונחת על טהרו של שולחן

המצופה זהב, ואינה מתעפשת; נמצאו ארבעה עשר קנים לכל מערכת.

תנן התם

במסכת כלים יז י:

רבי מאיר אומר: כל אמות שהיו במקדש

, כלומר מידות "אמה או אמות" שנזכרו ביחס למקדש או למשכן היו אמות

בינוניות

, היינו: אמה בת ששה טפחים;

חוץ ממזבח הזהב

שהיה אמה על אמה והאמה בת חמשה טפחים היא.

והקרן

של מזבח החיצון, והם ארבעה אבנים אמה על אמה בגובה אמה לפינות מזבח העולה, ויתבאר בהמשך הגמרא איזו אמה היתה באמה בת חמשה.

והסובב והיסוד

של המזבח החיצון, ויתבאר יותר בגמרא בהמשך הענין.

רבי יהודה אומר

:

אמת בנין

כגון חומת הבית ומזבח החיצון - היתה באמה בת

ששה טפחים

.

ושל כלים

ארון ושולחן ומזבח הזהב - באמה בת

חמשה

טפחים.

אמר רבי יוחנן: ושניהם

רבי מאיר ורבי יהודה -

מקרא אחד

ביחזקאל מג

דרשו

: שנאמר: "

ואלה מדות המזבח

[מזבח החיצון]

באמות

[כאלו, שכל]

אמה

[בינונית מחזיקה]

אמה וטופח

[של אמות אלו; כלומר, באמה בת חמשה טפחים, שהאמה הבינונית היא אמה וטופח מאמה זו] -