מנחות 87b — התלמוד בעברית

מחוק, שבו היה מודד

עשרון שלם

לחביתי כהן גדול

, ואחר כך היה חוצהו במידה של חצי עשרון.

וחכמים אומרים

:

לא היה שם אלא

מידת

עשרון אחד, שנאמר

[במדבר כט ד]: "

ועשרון אחד לכבש האחד

".

אם כן

לדעת חכמים -

מה תלמוד לומר

"

עשרון עשרון

",

לרבות

מידת

חצי עשרון

למנחת חביתין.

שואלת הגמרא:

ורבי מאיר

הלומד מיתור הלשון שהיו שתי מידות של עשרון - מידת

חצי עשרון מנא ליה?

עונה הגמרא:

נפקא ליה מ

"

ועשרון

", יתור הוי"ו ללמד על מידת חצי עשרון.

ו

אילו

רבנן

ייתור ה

וי

"

ו

ד"ועשרון"

לא דרשי

, והצרכו ללמוד למידת חצי עשרון מ"עשרון עשרון".

ורבי מאיר, האי

"

ועשרון אחד לכבש האחד

" - שממנו למדו חכמים שלא היו שם שתי סוגי עשרונות -

מאי עביד ליה?

ומפרשינן:

ההוא, שלא ימדוד לא בשל שלשה

עשרונות

לפר, ולא בשל שנים לאיל

.

ורבנן, נפקא להו

לדין זה -

מנקודו

, מהניקוד שעל תיבת "ועשרון" הכתובה בפרק כט פסוק טו, במוספי יום טוב הראשון של חג

; דתניא

:

אמר רבי יוסי: למה נקוד וי

"

ו שבאמצע

"ו

עשרון

",

של

[שעל] "

עשרון

"

ראשון

[[תיבת "עשרון" הראשונה]

של יום טוב הראשון של חג

, שנאמר שם: "ועשרון עשרון לכבש האחד", ובתיבת "ועשרון" הראשונה נקוד הוי"ו שלה:

ללמד,

שלא ימדוד לא בשל שלשה לפר, ולא בשל שנים לאיל

.

ורבי מאיר, נקודו לא דריש

.

שנינו במשנה:

חצי עשרון מה היה משמש, שבו היה מודד לחביתי כהן גדול

:

ומקשינן: וכי אכן

מודד

, דמשמע: כך היה מביא את המנחה מביתו חצי - חצי עשרון!?

ורמינהי

סתירה לכך, מהמשנה לעיל האומרת:

חביתי כהן גדול לא היו באים חצאין

, לא היה מביא מביתו שני חצאי עשרונות,

אלא מביא עשרון שלם, וחוצהו

.

אמר

תירץ

רב ששת

:

מאי

"

מודד

"

נמי דקתני

במשנתנו, היינו:

מחלק

.

סימן

לבעיותיו של רמי בר חמא דלהלן:

חצי; חביתי; שלחן

.

בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא

: חצי:

מידת

חציעשרון

שהיתה מיועדת לחלוקת החביתין -

לרבימאיר

, הסובר שתי עשרונות היו, אחד גדוש לכל המנחות, ואחד מחוק לחביתין:

האם

גדוש היה

[מכילה חצי עשרון עם הגודש]

או

שמא

מחוק היה?

תמה רב חסדא:

ותיבעי לך לרבנן

, הרי ספק זה יש להסתפק בו לרבנן כמו לרבי מאיר!?

אמר ליה רמי בר חמא לרב חסדא:

לרבנן

, אף

עשרון גופיה קא מבעיא

לי [לשיטת רבנן הסוברים עשרון אחד בלבד היה, מסתפק אני אף בה] האם

גדוש היה, או מחוק היה;

ורק לרבי מאיר הסובר שתי עשרונות היו, אחד גדוש ואחד מחוק, הריני מסתפק על חצי העשרון בלבד.

אמר ליה

רב חסדא לרמי בר חמא לפשוט את כל ספיקותיו:

מדרבי מאיר

עצמו גבי עשרון,

נשמע לרבי מאיר

גבי חצי עשרון

; ומדרבי מאיר

גבי חצי עשרון

נשמע לרבנן

בחצי עשרון -

מדאמר רבי מאיר עשרון

שהיה מיועד לחביתין -

מחוק

היה, אם כן

חצי עשרון

שהיה מיועד לחלוקת החביתין -

נמי מחוק

.

מד

ל

רבי מאיר מחוק

היתה המידה המיועדת לחביתין,

לרבנן נמי מחוק

היתה המידה המיועדת לחביתין, והרי לרבנן בין העשרון ובין חצי העשרון מיועדים היו אף לחביתין.

חביתי:

בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא

: עיסה של

חביתי כהן גדול

-

במה מחלקן ל

שש ה

חלות

שהיה עושה מן העיסה בבוקר, ולשש החלות שהיה עושה מן העיסה בערב, האם

ביד

היה מחלקן בלי כלי מידה,

או בכלי

מידה היה מחלקן? אמר ליה רב חסדא לרמי בר חמא:

פשיטא דביד

היה מחלקן,

דאי בכלי

היה מחלקן, וכי

טורטני

[מאזנים לחלוקת העיסה]

יכניס

לעזרה!? ומפרש לה ואזיל.

ומקשינן:

ויכניס

מאזנים לעזרה ומה בכך!?

ומפרשינן:

כיון ד

חלוקת לחם במשקל

בקללה

הוא ד

כתיב

, וכמאמר הכתוב בתוכחה שבפרשת בחוקותי "והשיבו לחמכם במשקל", אם כן,

לאו אורח ארעא

[אין זה דרך ארץ של כבוד] לעשות כן בעזרה.

שולחן:

בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא: שלחן

הפנים,

מהו שיקדש קמצים

של לבונה

בגודש שלו?

כלומר, עיקר דין הלבונה היה באופן שהיו מסדרים שני בזיכים עם לבונה על השולחן, ובהקטרת הלבונה לאחר מכן על המזבח היה הלחם ניתר באכילה. ונתקדשה הלבונה על ידי הבזיכים. אך מסתפקת הגמרא: אם נתן את קמצי הלבונה על השולחן עצמו, ולא בבזיכים, האם השולחן מקדשן? וספק הגמרא הוא משום שהשולחן אין לו תוך והלבונה מונחת על השולחן כבגודש של כלי שרת; וצדדי הספק הם:

האם נאמר:

מדמקדש

השולחן את ה

לחם

בגודש שלו, אם כן,

קמצים נמי מקדש

השולחן בגודש שלו.

או דלמא

: את לחם הפנים

דחזי ליה

[הראוי לשולחן] אכן

מקדש

השולחן, אבל מה

דלא חזי ליה

, וכגון לבונה, שהיא ראויה לבזיכים ולא לשולחן עצמו -

לא מקדש

השולחן.

אמר ליה

רב חסדא לרמי בר חמא:

אינו

מקדש

את הקמצים שהונחו עליו בלי בזיכים.

ומקשינן עלה:

איני

, והרי אין הדבר כן!?

והאמר רבי יוחנן

:

א. כל לחם מלחם הפנים היה ארכו עשרה טפחים, והיה מונח לרחבו של השולחן שהיה רחב אמה [יש אומרים: אמה בת חמשה טפחים, ויש אומרים: אמה בת ששה טפחים], והעודף היה ניצב זקוף מזה ומזה.

ב. ששה לחמים, זה על גבי זה, היו מונחים מכל צד של השולחן.

לדברי האומר טפחיים ומחצה

היה העודף של לחם הפנים מכל צד של השולחן, היה

קופל

, מקפל את צידי הלחם כלפי מעלה, ומשום שלדעתו רוחב השולחן היה אמה בת חמשה טפחים, והעודף של כל לחם חמשה טפחים, דהיינו: טפחיים ומחצה מכל צד -

נמצא, שלחן מקדש

ככלי שרת -

חמשה עשר טפח למעלה

כגובה הלחם שעליו, שהרי שש חלות היו מונחות זו על גב זו, כל אחת גבוהה טפחיים ומחצה, הרי חמשה עשר טפחים.

ואילו

לדברי האומר טפחיים

בלבד היה

קופל

, ומשום שרוחב השולחן היה אמה בת ששה טפחים, ואין עודף מכל צד אלא טפחיים -

נמצא שלחן מקדש שנים עשר טפח למעלה

, שהם שש חלות, גובה כל אחת טפחיים.

הרי מבואר שכנגד הגובה הזה מקדש השולחן, ולא כמו שנתבאר, שאין השולחן מקדש אלא את הלחם ולא שום דבר אחר.

אמר ליה

השולחן

אינו מקדש

את הלבונה

ליקרב, אבל מקדש

השולחן את הלבונה

ליפסל

, כלומר, להקדישה קדושת הגוף לענין שתפסל בטבול יום וביוצא, וכאילו היתה מונחת בבזיכים.

מתניתין:

שבע מדות

של

לח

[ליין ושמן]

היו במקדש

, כפי השיעור הנצרך ליין או לשמן:

א.

הין

[הוא י"ב לוגין, ויתבאר בגמרא למה היה משמש].

ב.

וחצי הין

לנסכי פר, יין לספלים ושמן למנחה.

ג.

ושלישית ההין

לנסכי איל, יין ושמן.

ד.

ורביעית ההין

לנסכי כבש, יין ושמן.

ה.

לוג

לכל המנחות, ויתבאר יותר במשנה הבאה.

ו.

וחצי לוג

למי סוטה, ולשמן של לחמי תודה.

ז.

ורביעית לוג

למים חיים של מצורע, ולשמן של לחמי נזירות; כדמפרש כל זה במשנה הבאה.

רבי אליעזר בר רבי צדוק אומר

:

לא היו שם שבע מדות אלא

שנתות

[סימניות, מסמרים או פגימות]

היו ב

מידת ה

הין

, לאמר:

עד כאן לפר, ועד כאן לאיל, ועד כאן לכבש

.

רבי שמעון אומר

:

לעולם שבע מידות היו שם, אך

לא היה שם

"

הין

", שהרי,

וכי מה היה הין משמש!?

אלא

מה יש לך להביא, כדי להשלים שבע מדות:

מדה יתירה של לוג ומחצה היה שם, שבה היה מודד לחביתי כהן גדול

[הבאים בכל יום]

לוג ומחצה

שמן

בבוקר

לבלול את שש החלות,

ולוג ומחצה

שמן

בערב

לבלול שש חלות נוספות.

גמרא:

תנו רבנן

:

שבע מדות של לח היו במקדש: רביעית

הלוג,

וחצי לוג, ולוג, ורביעית ההין, ושלישית ההין, וחצי הין, והין

.

דברי רבי יהודה

.

רבי מאיר אומר

, [היה מונה את שבע המדות הנזכרות מן הגדולה לקטנה, ולא כרבי יהודה שמנה מן הקטנה לגדולה]:

הין, וחצי הין, ושלישית ההין, ורביעית ההין, ולוג, וחצי לוג, ורביעית

הלוג.

רבי שמעון אומר

:

לא היה שם הין

, שהרי,

וכי מה היה הין משמש!?