מנחות 68b — התלמוד בעברית

תו מקשינן: והרי שנינו במשנתנו: "

משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור

" - ואמרינן עלה:

מאי טעמא

התקין, והרי מן התורה מותר החדש - משחרב בית המקדש - משהאיר המזרח?

משום ש

מהרה יבנה בית המקדש

ויהא אסור לאכול חדש עד הבאת העומר,

ויאמרו: "אשתקד

[בשנה שעברה קודם שנבנה הבית]

מי לא אכלנו בהאיר מזרח, השתא נמי ניכול

[אף השנה נאכל מיד כשהאיר המזרח] " -

ו

אולם

לא ידעי, דאשתקד

ד

לא הוה עומר

לפיכך

האיר מזרח מתיר, ו

אולם

השתא דאיכא עומר

, ה

עומר

הוא ש

מתיר

, ולכן התקין שלא יאכלו חדש כל היום, אף בזמן שאין בית המקדש קיים.

ואי סלקא דעתך

לא אמרה תורה "עד הביאכם" אפילו כשבית המקדש קיים אלא

למצוה

, וכי

משום

"

מצוה

"

ליקום וליגזור

[וכי נעשה גזירה משום ביטול "מצוה"]!?

אמר

תירץ

רב נחמן בר יצחק

:

רבן יוחנן בן זכאי

לא מטעם גזירה הוא שאסר לאחר חורבן, אלא

בשיטת רבי יהודה

שבמשנתנו

אמרה

, כלומר, אותה שיטה שהיה רבי יהודה - שהיה מתלמידי תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי - דורש לאחריו, דרש גם רבן יוחנן בן זכאי בימיו.

דאמר

רבי יהודה: משחרב בית המקדש

מן התורה אסור

כל יום הנף, משום

שנאמר

"ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו

עד עצם היום הזה

" - ונאמר "עד הביאכם", וכך מתקיימים שתי המקראות:

מה שאמרה תורה "עד עצם היום הזה", פירוש "

עצם

" היינו

עצמו של יום

, כלומר, כל היום קרוי "עצם היום",

וקסבר

"

עד

"

ועד בכלל;

ופסוק זה הוא בזמן שאין עומר, וללמד שבזמן שאין עומר, אין החדש מותר עד שיעבור יום טז בניסן -

והכתוב "עד הביאכם", היינו בזמן שיש עומר.

ומטעם זה אסר רבן יוחנן בן זכאי לאחר החורבן כל יום הנף, ולא משום גזירה כלל.

ומקשינן עלה:

ומי סבר לה

רבי יהודה

כוותיה

דרבן יוחנן בן זכאי,

והא מיפלג פליג עליה

[והרי רבי יהודה נחלק עליו]!?

דתנן

במשנתנו:

משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהא יום הנף כולו אסור

, ו

אמר

על כך

רבי יהודה

:

הלא מן התורה הוא אסור, שנאמר

"

עד עצם היום הזה

", הרי שרבי יהודה בא לחלוק על רבן יוחנן שהצרך לגזירה!?

ומשנינן:

רבי יהודה הוא דקטעי

[רבי יהודה טעה בהבנת דבריו],

הוא סבר: רבן יוחנן בן זכאי מדרבנן קאמר, ולא היא

, אלא אף רבן יוחנן בן זכאי

מדאורייתא

הוא ד

קאמר

, ומטעם זה עצמו שאמר רבי יהודה.

ואכתי מקשינן:

והא

"

התקין

"

קתני

, ומשמע תקנת חכמים היא!?

ומשנינן:

מאי

"

התקין

",

דרש

את הכתובים

והתקין

לישראל שיעשו כן, לפי שהיו רגילים לאכול חדש מחצות ולהלן כשהיה הבית קיים עד עכשיו, לפיכך הוצרך לתקן.

נחלקו תנאים בקידושין לז א, בדין חדש בחוצה לארץ אם הוא אסור מדאורייתא, ואף שמצוה התלויה בארץ [חובת קרקע] אינה נוהגת אלא בארץ, הרי ריבה הכתוב "בכל מושבותיכם" ללמד "בכל מקום שאתם יושבים"; או שאינו אסור אלא מדרבנן, ומה שאמר הכתוב "בכל מושבותיכם" ללמד בא הכתוב שלא נתחייבו בזה אלא לאחר ירושה וישיבה.

רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע

שהיו בחוצה לארץ,

אכלי חדש באורתא דשיתסר נגהי שיבסר

[היו אוכלים מן החדש במוצאי ששה עשר בניסן, ליל שבעה עשר בניסן], ואף שבחוצה לארץ יש לחוש ליום ששה עשר בניסן שאינו אלא חמשה עשר ["ספיקא דיומא"], ונמצאו אוכלים חדש בליל ששה עשר בניסן, והרי הוא עדיין ודאי אסור -

ומשום ד

קסברי

רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע:

חדש בחוצה לארץ

מ

דרבנן

בלבד הוא,

ו

לפיכך

לספיקא

דיומא

לא חיישינן

, ולכן אכלו כבר בליל שבעה עשר שכבר עבר יום ששה עשר בניסן; אבל ביום ששה עשר לא אכלו, כי לכולי עלמא אסור החדש עד מוצאי ששה עשר.

ורבנן דבי רב אשי, אכלו

חדש

בצפרא דשיבסר

[בבוקרו של יום שבעה עשר], ואף על גב שלכאורה ממה נפשך תיקשי: אם חוששים הם לספיקא דיומא, הרי ששה עשר הוא, ואין מי שיתיר בבוקרו של ששה עשר; ואם אין הם חוששים לספיקא דיומא למה לא אכלו מערבו של אותו יום!?

והיינו משום ד

קסברי

רבנן דבי רב אשי

\-

חדש בחוצה לארץ דאורייתא

, ואם כן בכל הנוגע לאיסורי התורה היו חוששים לספיקא דיומא, ולא אכלו בליל שבעה עשר, כי שמא ששה עשר הוא, ומן התורה לא הותר עדיין -

ומכל מקום בבוקרו של יום שבעה עשר - אכלו, ואף שלכולי עלמא אין היתר לאכול לאחר החורבן בבוקרו של יום ששה עשר, והרי יום שבעה עשר ספק יום ששה עשר הוא; היינו משום שהם סוברים:

ורבן יוחנן בן זכאי מדרבנן

הוא ד

תקין

שלא לאכול בבוקרו של ששה עשר לאחר החורבן, אבל מן התורה הותר החדש בבוקרו של יום ששה עשר, ולכן לא חששו מלאכול ביום שבעה עשר בבוקר, כי:

וכי תקין ליום הנף

ממש, אבל

לספיקא

דיום הנף

לא תקין

-

נמצא, שעד בוקרו של יום שבעה עשר לא יצאו מידי ספק דאורייתא, כי שמא ששה עשר הוא, ומשהגיע בוקרו של יום שבעה עשר כבר יצאו מידי חשש דאורייתא.

אמר רבינא: אמרה לי אם

[סחה לי אמי]:

אבוך לא הוה אכיל חדש אלא באורתא דשבסר נגהי תמניסר

[אביך - שהיה בחוצה לארץ - לא היה אוכל חדש אלא במוצאי שבעה עשר בניסן ליל שמונה עשר בניסן]; וטעמו:

משום

דסבר לה כרבי יהודה

שאמר מן התורה אינו מותר חדש אלא במוצאי ששה עשר, ואף סובר הוא "חדש בזמן הזה דאורייתא",

ו

לפיכך

חייש לספיקא

דיומא, ועד שלא העריב ליל שמונה עשר לא יצא מידי ספק דאורייתא.

א. נאמר בתורה [ויקרא כג]: "כי תבואו אל הארץ... וספרתם לכם... עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום, והקרבתם מנחה חדשה לה'. ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים סולת תהיינה חמץ תאפינה בכורים לה'. והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים בני שנה, ופר בן בקר אחד ואילים שנים, יהיו עולה לה' ומנחתם ונסכיהם אשה ריח ניחח לה'. ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת, ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים. והניף הכהן אותם על לחם הבכורים תנופה לפני ה' על שני כבשים, קודש יהיו לה' לכהן"; וזו היא היא פרשת "שתי הלחם" שהיו מקריבים במקדש בעצרת.

שתי הלחם נזכרו עוד במאמר הכתוב [שמות כג לד] "וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה; ועוד שם [לד כב] "וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים"; ובספר במדבר [כח כו] "וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם"; ונזכרו עוד [ויקרא ב]: "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ, כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'. קרבן ראשית [היינו: שתי הלחם הבאים מן החמץ; ובכורים שהם מן הפירות] תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח".

ב. החדש אסור להדיוט עד שיקרב העומר, ואינו אסור אלא ממיני דגן; אבל למקדש אסור החדש בין ממיני דגן ובין מפירות האילן והיוצא מהם, בין למנחות בין לנסכים ובין לבכורים, ואינו ניתר למקדש אלא בהקרבת שתי הלחם, וכאשר יתבאר במשנה שלפנינו.

ג. המקור לאיסור זה מתבאר לקמן פד ב:

"קרבן ראשית" שתהא ראשית לכל המנחות, וכן הוא אומר "בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם" ["חדשה" משמע שהיא הראשונה], אין לי אלא חדשה של חטים [ששתי הלחם באים מהם] חדשה של שעורים, מנין? תלמוד לומר "חדשה חדשה" [שתי פעמים: "בהקריבכם מנחה חדשה לה'"; "והקרבתם מנחה חדשה לה'"], אם אינו ענין לחדשה של חיטין, תנהו ענין לחדשה של שעורים; ומנין שתהא קודמת לבכורים, תלמוד לומר [שמות לד כב]: "וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים" [כלומר, שתי הלחם יהא קודם לכל קציר חיטים אפילו בכורים], ואין לי אלא בכורי קציר חיטים, קציר שעורים מנין? תלמוד לומר... מנין שתהא קודמת לנסכים ולפירות האילן [לבכורים מפירות האילן] תלמוד לומר::

מתניתין:

העומר

שהיה בא למחרת הפסח -

היה מתיר

את החדש מחמשת מיני דגן

במדינה

-

ושתי הלחם

הבאים בעצרת - היו מתירים את החדש

במקדש

, להביא ממנו מנחות נסכים וביכורים, בין ממיני דגן ובין מפירות האילן והיוצא מהם.

ואף היתר החדש למקדש תלוי בעומר; ולפיכך:

אין מביאין מנחות וביכורים

ומנחת בהמה

[מנחת נסכים של בהמה]

קודם לעומר.

ו

אם הביא

קודם לעומר הרי זה

פסול

.

קודם לשתי הלחם לא יביא

מן החדש,

ואם הביא

מן החדש אחר העומר וקודם לשתי הלחם

כשר

.

גמרא:

יתיב רבי טרפון וקא קשיא ליה

[ישב רבי טרפון והקשה]:

מה בין

חדש

קודם לעומר

שהוא פסול,

ל

חדש

קודם שתי הלחם

שהוא כשר!?

אמר לפניו יהודה בר נחמיה

:

לא אם אמרת

במנחות שהביאם

קודם לעומר, שכן

עדיין

לא הותר

חדש

מכללו

אצל הדיוט

, ולפיכך פסול הוא לגבוה

; תאמר קודם לשתי הלחם, שמותר

החדש

מכללו אצל הדיוט

, שכבר הותר לו על ידי העומר.

שתק רבי טרפון

.

צהבו פניו של יהודה בן נחמיה

, שמח יהודה בן נחמיה!

אמר לו רבי עקיבא: יהודה יהודה! צהבו פניך שהשבת את זקן!?

תמהני, אם תאריך ימים!

אמר רבי יהודה ברבי אלעאי: אותו הפרק

שרבי עקיבא אמר לו כן -

פרס הפסח היה

, כלומר, שתי שבתות קודם לפסח, ו

כשעליתי

לבית המקדש

לעצרת, שאלתי אחריו

: "

יהודה בן נחמיה היכן הוא

",

ואמרו לי

"

נפטר והלך לו

".

פירות האילן והיוצא מהם פסולים לבכורים ולנסכים כשהם מן החדש, שלא כחדש במדינה, שלא נאסר אלא מחמשת מיני דגן.

אמר רב נחמן בר יצחק

:

לדברי יהודה בן נחמיה

, שביאר את טעם הכשר המנחות לאחר העומר שהוא משום היתירם להדיוט:

הרי ש

נסכי ביכורים

, כלומר, נסכי יין שהם ביכורים דהיינו מן החדש,

שהקריבם

אפילו

קודם לעומר

, הרי הם

כשירין

בדיעבד; כלומר, אין פסול קודם לעומר אלא תבואה שהיא אסורה להדיוט, אבל יין שלא נאסר להדיוט, הרי הוא כתבואה לאחר העומר, שאינה פסולה בדיעבד משום שמותרת היא להדיוט.

ומקשינן עלה:

פשיטא

, שהרי דומה הוא לתבואה לאחר העומר!? ומשנינן:

מהו דתימא

: חילוק יש ביניהם:

כי

התם

תבואה לאחר העומר -

הוא

דכשר למזבח, משום

דהותר מכללו אצל הדיוט

, כלומר, חמור היה והוקל, שמתחילה אסור היה למזבח ולהדיוט, והותר איסורו להדיוט, ומשום שהוקל איסורו הרי הוא כשר למזבח בדיעבד -

אבל הכא

יין קודם לעומר -

דלא הותר מכללו

, כלומר, לא הוקל איסורו ממנו, אלא שלא היה אסור מתחילה -

לא

יהיה כשר קודם לעומר, ויהיה דינם כתבואה קודם העומר שהיא פסולה.

קא משמע לן

דאדרבה אמרינן:

כל שכן הכא

יין קודם לעומר -

דלא איתסור כלל

להדיוט, שהוא כשר קודם לשתי הלחם.

סימן לארבע בעיותיו של רמי בר חמא: א.

סדר;

ב.

הנצא;

ג. [

גלי

] [

גלל

]; ד.

פיל

.

א. סדר:

בעי רמי בר חמא

:

שתי הלחם

שהם מתירים את החדש במקדש עם העומר,

מהו שיתירו

כשהיו

שלא כסדרן

, היינו, כשהיתר שתי הלחם קדם להיתר העומר; ומפרש לה ואזיל.

שואלת הגמרא:

היכי דמי

[באיזה אופן תמצא שעבר עליו שתי הלחם קודם לעומר]?

כגון דזרעינהו

[כגון שזרע] את החטים שהוא רוצה להביא למנחות,

בין העומר לשתי הלחם

ואף השרישו לפניו,

וחליף עלייהו

[עבר עליהם]

שתי הלחם ו

אחר כך

עומר

, ובזה מספקינן:

מאי

הוא דינם להקריבם למנחות לאחר שיבוא עומר הבא, וקודם שתי הלחם שיבואו בעצרת שלאחריו? וצדדי הספק הם:

האם שתי הלחם דוקא

כסדרן שריין

[הרי הם מתירים], דהיינו, אין הם יכולים להתיר אלא חדש שקדם לו היתר עומר, אבל

שלא כסדרן

להתיר חדש שעדיין לא עבר עליו העומר -

לא שריין

, ולא יותרו חיטים אלו אלא בשתי הלחם של השנה הבאה שהם יבואו לאחר היתר העומר.

או דלמא: שלא כסדרן נמי שריין

, ומשיחלוף עליהם העומר הבא יהיו מותרים למזבח, ואף שהיתר שתי הלחם שלהם קדם להיתר העומר.

אמר רבה: תא שמע

, ד"שלא כסדרן" לא שריין, מהא דתניא:

כתיב [ויקרא ב יד]: "

ואם תקריב מנחת בכורים

לה', אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך",

במנחת העומר הכתוב מדבר

.

מהיכן

[מאיזה מין]

באה?

מן השעורין!

ומפרשת הברייתא:

אתה אומר מן השעורין

היא באה,

או אינו אלא מן החיטין

היא באה?

רבי אליעזר אומר

:

נאמר

"

אביב

"

במצרים

["כי השעורה אביב"],

ונאמר

"

אביב

"

לדורות

["אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך"], וילמדו זה מזה:

מה

"

אביב

"

האמור במצרים

, היינו

שעורין, אף

"

אביב

"

האמור לדורות

, היינו

שעורין

.

רבי עקיבא אומר

מקור אחר:

הרי

מצינו יחיד שמביא חובתו מן החיטין

["מנחת חוטא"]

ו

מביא

חובתו

גם

מן השעורין

["מנחת סוטה"] -

ו

מצינו גם ל

ציבור שמביאין חובתן מן החיטים

["שתי הלחם"] -

ובדין הוא שנאמר:

מה יחיד מביא חובתו מן החיטין ומביא חובתו

גם

מן השעורין, אף ציבור שמביא חובתו מן החיטין

, בדין הוא שיהא

מביא חובתו

גם

מן השעורין

.

כלומר, כשם שמצינו ביחיד, שמביא הוא מנחת חיטים וגם מנחת שעורים, כך מן הדין שיהיו הציבור מביאים מנחת שעורים מלבד מנחת החיטים שהם מביאים, ובהכרח שמנחת העומר היא מנחת השעורים שהציבור מביאים; שהרי:

ואם אתה אומר

עומר

בא מן החיטין, לא מצינו ציבור שמביא חובתו מן השעורין

, כי אין מנחה אחרת של ציבור שהיא באה מן השעורין.

דבר אחר

:

הרי אמרה תורה [במדבר כח כו]: "וביום הבכורים [היינו חג השבועות, שמביאים בו שתי הלחם הנקראים "בכורים"]; בהקריבכם מנחה חדשה לה'"; ו"בכורים" היינו, שלא קרבה מנחה אחרת מחיטי התבואה החדשה קודם למנחה זו -

ו

אם אתה אומר עומר בא מן החיטין

, הרי נמצא ש

אין שתי הלחם

הבאים מן החיטין "

ביכורים

", כי כבר הקרבה מנחת חיטים מן התבואה החדשה; אלא בהכרח שהעומר בא מן השעורין, ומחיטי התבואה החדשה אכן לא הוקרבה מנחה קודם לשתי הלחם.

ומכאן יש להוכיח שאין שתי הלחם מתירים שלא כסדרן, שהרי:

ואם איתא דשתי הלחם שלא כסדרן נמי שריין, אמאי אין שתי הלחם

"

ביכורים

"!? והרי:

משכחת לה

שיהיו שניהם מן החיטין ומכל מקום יהיו שתי הלחם מנחת "ביכורים", דהיינו המנחה הראשונה הנקרבת מאותה תבואה שהיתירה למקדש אמור להיות על ידי שני הלחם שהוא מקריב, כיצד:

כגון

דמקריב

את ה

עומר

של השנה

מהנך ד

זרע ו

אשרוש

[השרישו בקרקע] לאחר העומר ו

קודם לשתי הלחם

של השנה שלפניה, [שכבר הותרו בהיתר "שתי הלחם", אם הוא מתיר שלא כסדרן] -

ושתי הלחם

של השנה יביא

מהנך דאשרוש קודם לעומר

של שנה זו, ולאחר שתי הלחם של השנה שעברה.

כלומר, אם עומד הוא בשנת תשסג, ועליו להקריב עומר ולאחריו שתי הלחם: יביא עומר מחטים שהושרשו בין פסח לעצרת של שנת תשסב [שכבר עבר עליהם שתי הלחם והותרו על ידו], ואת שתי הלחם של שנת תשסג יביא מחיטים שהושרשו לאחר העצרת של שנת תשסב [שעדיין לא עבר עליהם שתי הלחם]. ובכך יתקיימו "בכורים" בשתי הלחם, אף שגם את העומר הביא מן החיטים, שהרי אותם חיטים שהביא לעומר לא היו מאותם חיטים ששתי הלחם אמור להתירם, שהרי כבר הותרו בשתי הלחם שעברו, וביחס לחיטים שהיתירם תלוי בשתי הלחם שהוא מביא עכשיו, הרי הם ביכורים.

ודחינן:

מי סברת

[וכי סבור אתה]: