מנחות 68a — התלמוד בעברית

אמר

תירץ

רבה: שאני חדש,

מתוך שלא היתרתה לו אלא על ידי קיטוף

[תלישה ביד, וכמו "וקטפת מלילות בידך" [דברים כג], שהרי מדין תורה אסורים הם בקצירה לפני קציר העומר, ובהכרח שעל ידי קיטוף ביד היו קוצרים אותם,

זכור הוא

באיסור אכילת התבואה, ואין לחוש שמט יבוא לאוכלה.

אמר

תמה

ליה אביי: תינח קצירה

שהיו עושים ברצון חכמים כאשר תירצת שיש להם היכר, אבל

טחינה והרקדה

של החדש

מאי איכא למימר

[מה יש לך לומר], והרי נמצא שעוסקים היו כדרכם באיסור, ומכל מקום - לדעת רבי יהודה - לא חששו שמא יאכל ממנה, ותיקשי מחמץ שהיה רבי יהודה אוסר מחשש זה!?

ומשנינן:

הא

-

לא קשיא

:

כי אכן אף

טחינה

לא היו עושים כדרכם בריחיים של מים, אלא

בריחיא דידא

[בריחיים של יד].

ואף

הרקדה

לא היו עושים כדרכם אלא

על גבי נפה

[מאחוריה] ולא בתוכה כדרכם, ובזה היו זוכרים שאסורה היא ולא יאכלו ממנה.

ואכתי מקשינן לרבי יהודה דחמץ, ממשנה לקמן עא א:

בית השלחין שבעמקים

-

דשריא

בה

קצירה

, וכ

דתנן

"

קוצרין

שדה

בית השלחין שבעמקים

,

אבל לא גודשין

[לא יעשה גדיש מן התבואה] ", ומשמע: קוצרים לכתחילה,

מאי איכא למימר!?

כלומר, תיקשי ההיא משנה לרבי יהודה: איך מותר לקצור אותה, והרי אף תבואת בית השלחין אסורה משום חדש!?

אלא, אמר אביי

ליישב את הטעם, מדוע בחדש, לדעת רבי יהודה, אין חוששין שמא יאכל ממנו, ואילו גבי חמץ חשש רבי יהודה עצמו שמא יאכל ממנו:

חדש

-

בדיל מיניה

. הרי לא הורגל האדם לאוכלו כל השנה, ואין הוא למוד לפשוט יד מהתבואה החדשה ולהושיט לפיו. אבל

חמץ, לא בדיל מיניה

, למוד הוא באכילתו כל השנה.

אמר

תמה

רבא

: וכי רק

דרבי יהודה אדרבי יהודה

הוא ד

קשיא

עד שנוח לך בישוב שיטתו בחילוק שנתבאר, ואילו

דרבנן אדרבנן לא קשיא!?

והרי יש להקשות בהיפוך מדברי חכמים שחששו בחדש לשמא יאכל ממנו, ולא חשו בחמץ, ועל זה עדיין לא יישבנו מאומה.

אלא, אמר רבא: דרבי אדרבי יהודה לא קשיא, כדשנינן

[כתירוץ שאמר אביי, דהיינו: חדש בדיל, חמץ לא בדיל].

ורבנן אדרבנן לא קשיא

, משום שבחמץ יש סברא לומר שאין לחוש שמא יבוא לאוכלו בשעת בדיקת חמץ, כי באותה שעה

הוא עצמו מחזר עליו

[על החמץ]

לשורפו

, וכי

מיכל אכיל מיניה!?

רב אשי אמר

ליישב את סתירת דברי רבי יהודה:

דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא

, משום ד"

קמח

ו

קלי

"

תנן

, שהיו עושים קודם הבאת העומר, ושני דברים אלו אינם ראויים לאכילה, כי קמח לאו בר אכילה הוא, וגם קלי, כיון שמהובהב באש, הוא מתקשה, ואינו ראוי לאכילה כמות שהוא, ומשום כך מותר.

אך דוחה הגמרא את דברי רב אשי:

והא דרב אשי

-

ברותא הוא

[דעה חיצונית היא], שאין הדבר כן.

כי ומשום ד

תינח מקלי ואילך, עד קלי מאי איכא למימר;

כלומר, אכן משנעשה קמח או קלי אין לחוש שמא יאכלנו, אך בשעת הקצירה והטחינה יש לחוש שמאי יאכלנו.

וכי תימא

ליישב:

הכא נמי

אין לחוש שמא יאכלם, ומשום שבלאו הכי קוצרים הם

על ידי קיטוף

ביד, ומתוך כך זכורים הם שלא לאכול,

וכדרבה

[וכישובו של רבה לעיל] -

מכל מקום

בית השלחין

שבעמקים

דשריא קצירה

וכמבואר במשנה לקמן עא "קוצרין בית השלחין שבעמקים" -

מאי איכא למימר

, מה יש לך ליישב!?

אלא, הא דרב אשי ברותא הוא!

א. נאמר בתורה [ויקרא כג ט]:

"כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, וקצרתם את קצירה, והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את העומר לפני ה' לרצונכם, ממחרת השבת. ולחם וקלי וכרמל [העשוי מן התבואה החדשה] לא תאכלו עד עצם היום הזה, עד הביאכם את קרבן אלהיכם, חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם".

ב. המשניות שבפרק זה עד למשנה זו, עסקו בדיני מנחת העומר, וממשנה זו ואילך עוסקות המשניות בדין היתר תבואה חדשה על ידי העומר.

ג. המשנה שלפנינו מתפרשת לפי פשטות לשונה, וכפי שאכן סוברים רב ושמואל בגמרא; אבל רבי יוחנן וריש לקיש מבארים את המשנה באופן אחר, וכפי שיתבאר בסוגיית הגמרא על משנתנו.

מתניתין:

משקרב העומר

ביום טז בניסן,

הותר חדש

[התבואה החדשה]

מיד

.

הרחוקים

מירושלים שאינם יודעים מתי קרב העומר

מותרין מחצות היום

של טז בניסן

ולהלן

, וכפי שיתבאר הטעם בסוף המשנה.

משחרב בית המקדש

ושוב לא קרב העומר, מדין תורה הותר החדש כשהאיר המזרח ביום טז בניסן, וכפי שיתבאר הטעם בגמרא, אך

התקין רבי יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף

[טז בניסן שהוא יום הנפת העומר כשבית המקדש קיים]

כולו אסור

, ולא יאכלו מן החדש אלא ביום שלאחריו; ויתבאר טעם תקנתו בגמרא.

אמר רבי יהודה

לתנא קמא הסובר שמעיקר דין תורה הותר החדש לאחר החורבן משהאיר המזרח, ומשום תקנת רבי יוחנן בן זכאי בלבד אין לאכול בכל יום טז בניסן:

והלא מן התורה הוא אסור

כל אותו היום,

שנאמר

"

עד עצם היום הזה

", והיינו עד עיצומו של יום, וסובר רבי יהודה שלשון "עד" הוא "עד בכלל", וללמד שבזמן שאין עומר סוף היום מתיר; וטעמם של חכמים יתבאר בגמרא.

וכאן שבה המשנה לבאר את הטעם שהותרו הרחוקים בשמן שבית המקדש קיים מחצות היום, ואף שאין החדש מותר אלא בהקרבת העומר:

מפני מה הרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן?

מפני שהן

[הרחוקים]

יודעין, שאין בית דין מתעצלין בו

מלהקריבו, ועד חצות היום ודאי קרב העומר.

גמרא:

רב ושמואל דאמרי תרוייהו

[אמרו שניהם] בביאור דעת החולקים על רבי יהודה, כי

בזמן שבית המקדש קיים

, ה

עומר

הוא זה ש

מתיר

את החדש. ו

בזמן שאין בית המקדש קיים

, מן התורה

האיר מזרח

של יום טז בניסן

מתיר

את החדש, אלא שהתקין רבן יוחנן בן זכאי לאסור מדרבנן את כל יום הנף בזמן שאין בית המקדש קיים,

מאי טעמא?

כי

תרי קראי כתיבי

[שני פסוקים סותרים יש]:

כתיב

"ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו

עד הביאכם

את קרבן אלהיכם".

וכתיב

"ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו

עד

עצם היום הזה

, [עד הביאכם] -

הא כיצד

יתקיימו שני מקראות אלו?

כאן

"עד הביאכם" -

בזמן שבית המקדש קיים

.

כאן

"עד עצם היום הזה" -

בזמן שאין בית המקדש קיים

. ללמד, כי משהגיע יום "ממחרת הפסח" כבר הותר החדש, ומשום ש"עד עצם היום הזה", היינו עד מראיתו של יום, ו"עד" בלבד, ולא "עד בכלל". ואילו

רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו

בביאור דעת החולקים על רבי יהודה כי

אפילו בזמן שבית המקדש קיים, האיר מזרח

מתיר

, ומשום שנאמר "עד עצם היום הזה", והיינו "עד, ולא עד בכלל", ודין זה הוא אפילו בזמן שבית המקדש קיים.

ומקשינן עלה:

והכתיב

נמי "

עד הביאכם

"!? ומשנינן: היינו

למצוה

, שמצוה היא להמתין עד שיקרב העומר, ואינו עובר בלאו.

ומקשינן על רבי יוחנן וריש לקיש מלשון משנתנו "

משקרב העומר הותר חדש מיד

", הרי שאין החדש מותר עד שיקרב העומר!?

ומשנינן כדלעיל,

למצוה

.

ומקשינן עוד מלשון המשנה הבאה [בעמוד ב]:

העומר היה מתיר

את החדש

במדינה, ושתי הלחם במקדש

, הרי שהעומר הוא זה שמתיר במקדש!?

ושוב משנינן:

למצוה

.