מנחות 47b — התלמוד בעברית

ועתה מביאה הגמרא מקור מחלוקתם:

דתנן

במסכת מעילה:

אימורי קדשים קלים

שדין מעילה קיים בהם רק באימורים לאחר זריקה, שעל ידה הם נקבעים להקטרה לגבוה, ואילו כל הבשר ממון בעלים הוא ואין בו מעילה. ונחלקו בדין אותם אימורים אם אירע

שיצאו לפני זריקת דמים,

ונמצא שכבר חל בהם פסול "יוצא".

רבי אליעזר אומר

-

אין מועלין בהן.

דאין הזריקה מועילה לקובעם לחלק גבוה, שכבר נפסלו, ולפיכך דינם הוא כדין הבשר שאין בו מעילה.

וכמו כן

אין חייבין עליהם משום פיגול

אם זרק הדם על מנת לאכול הבשר חוץ לזמנו, דכיון דכבר נפסלו ביוצא לא חל עליהם שם פיגול [שהרי הם כאילו לא נזרק הדם ולא קרבו כל מכשיריו כראוי] [רש"י זבחים צ א].

ו

כן לענין

נותר וטמא

אין בהם חיוב, משום שאין דינם כבשר הקדש הראוי לאכילה אלא אם חלה עליהם זריקה המתרת.

רבי עקיבא אומר

: מועלין בהן באימורים אלו,

וחייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא,

דסבר רבי עקיבא שישנה חלות זריקה גם ביחס לחלק שכבר נפסל ביציאתו, מיגו דמועילה למה שלא יצא. ומועילה הזריקה לענין שיהיו בו חיובים אלו כאילו היה הכל כשר בעת הזריקה.

ועל יסוד מחלוקת זו נחלקו גם בברייתא דלעיל אם חלה מחשבת פיגול בשתי הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה, דרבי עקיבא סבר שיש כאן זריקה גם ביחס ללחם שיצא כיון ש"זריקה מועלת ליוצא". דמיגו שמועלת הזריקה לבשר שנותר בפנים, מועלת אף ללחם שאינו מגוף הקרבן ממש.

ורבי אליעזר שסובר שהזריקה לא מועילה כלפי החלק שבחוץ סובר שאין בו משום פיגול

ובאה הגמרא לבאר ספקו של רב שמואל לעיל בעמוד א' "כבשי עצרת ששחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן אותו הלחם מהו באכילה", שספיקו הוא -

מאי

, מהו דין אותה זריקה להתיר הלחם? האם אנו אומרים

מ

דמצינו

דזריקת פיגול קבעה ללחם

דעצרת

בפיגול,

גם כשהיה הלחם פסול

ב

פסול "

יוצא",

ומשום דנחשב הלחם

כבשר

הקרבן לחול עליו דין זריקה, ולפוסלו בפיגול במיגו דמהניא זריקה לבשר שבפנים, משום דהלחם נחשב כגוף הכבשים, וכמו כן נאמר

זריקה שלא לשמה נמי,

כיון שהיא מתרת בשר דכבשי עצרת, דלא נפסלים הכבשים לאכילה במחשבת שלא לשמה, אלא הזריקה מתירה הבשר באכילה, כמו כן

שריא ליה

גם

ללחם,

באכילה, דכגוף הכבשים הם, אף שהיא עצמה היא זריקה שאינה עולה לחובת שלמי עצרת.

או דלמא, לחומרא אמרינן

שהלחם נידון כבשר לענין חלות זריקה על יוצא כדי להביאו לפיגול, אבל

לקולא,

להתירו לאכילה,

לא אמרינן,

אלא רק זריקה כשרה מתירתו ?

מתקיף לה רב פפא,

על הפירוש דנחלקו רבי עקיבא ורבי אליעזר בברייתא דשתי הלחם שיצאו אם מועלת זריקה ליוצא לענין פיגול.

וממאי

דיש לנו לפרש מחלוקתם

דכי איתנהו אבראי פליגי

[כאשר הלחם עודנו בחוץ], ומכח פירוש זה מתחדשת המסקנא שאף ללחם מועלת הזריקה ליוצא, כאילו היה הלחם כגוף הכבשים, ומתוך שמועילה על הנמצא מן הבשר בפנים?

דילמא בדאיתנהו אבראי,

שלא הכניסם לאחר שיצאו,

דכולי עלמא לא פליגי דאין זריקה מועלת ליוצא

ולא תחול מחשבת פיגול בלחם היוצא, לפי שמודה רבי עקיבא שאין הלחם נחשב כגוף הקרבן. ולא אמר ר' עקיבא שמועלת זריקה ליוצא אלא בגוף הזבח עצמו [ואפילו לא חזר והכניסו (תוס')].

ובהדר עיילינהו,

כשחזר והכניס לשתי הלחם, בזה

פליגי

. ולא כפי שנתפרש לעיל, אלא בעיקר השאלה - האם נפסל הלחם ביציאתו קודם זריקה?

דרבי אליעזר סבר לה כרבי דאמר שחיטה מקדשא

ללחם ולכך

איפסלו להו

הלחמים

ביוצא,

ושוב לא חל בהם הפיגול.

ורבי עקיבא

סבר

כרבי אלעזר ברבי שמעון, דאמר שחיטה לא מקדשא

לשתי הלחם

ולא מיפסלי ביוצא,

ולפיכך חלה עליהם מחשבת הפיגול. ובאופן זה שלא נפסל הלחם ביוצא [ואינו פיגול] וזרק הדם לשמן ניתר הלחם, אבל בזריקה שלא לשמן לא, ואם כן אין מקום לספיקו של רב שמואל, שהרי לא מצאנו שזריקה מועילה אף על דבר פסול !?

ודחינן לדברי רב פפא:

האי מאי,

כיצד ניתן לפרש דזו מחלוקתם? והרי אדרבה,

אי אמרת בשלמא רבי עקיבא כרבי סבירא ליה דאמר שחיטה מקדשא להו,

אם כן כבר יש בהם קדושת קרבן ללא הזריקה הפסולה הזו, ולפיכך

היינו דקאמר רבי עקיבא

שחל בהם פסול פיגול, כיון

דקדשי להו בשחיטה, ואתיא זריקה

במחשבת חוץ לזמנו

וקבעה להו בפיגול,

דזריקה מועלת ליוצא לענין מחשבת פיגול.

אלא אי אמרת כרבי אלעזר ברבי שמעון סבירא ליה דאמר זביחה לא מקדשא,

וצריך את הזריקה גם לחלות הקדושה,

זריקת

פיגול מי מקדשא? והאמר רב גידל אמר רב

דאף אם מועלת זריקה במחשבת פיגול לענין חלות הפיגול, מכל מקום -

זריקת פיגול אינה מביאה לידי מעילה, ואינה מוציאה מידי מעילה

!

ומפרשינן לה: מאי

אינה מביאה לידי מעילה? באימורי קדשים קלים!

שדינם שלפני זריקה הם ממון בעלים דאין בהם מעילה, ובשעת זריקה הם מתייחדים לגבוה ויש בהם מעילה. ובאופן זה, שהיה זריקת פיגול שאינה זריקה כשירה, לא מועלת לקדשם ואין בהם דין מעילה.

ואינה מוציאה מידי מעילה? בבשר קדשי קדשים

שממון גבוה הם מחיים ויש בהם מעילה, ומשעת זריקה הם יוצאים מידי מעילה, ובזריקה פסולה שכזו אינה מוציאתם מידי מעילה. ואם כן מוכח מדברי רב גידל דאין זריקה פסולה של פיגול מועילה לקרבן אלא לענין איסור פיגול, אך אינה מועילה לקדש את הקרבן לדין מעילה או להוציאו מדין מעילה, ואם כן, כאן לרבי אלעזר שעדיין לא נגמרה הקדושה בלא הזריקה היאך תועיל זריקה במחשבת פיגול לקדש את הלחם!?

ומשנינן: וכי

לאו איתותב דרב גידל אמר רב?

הרי נסתרו ונפרכו דבריו, ונפסק דזריקה במחשבת פיגול מועלת גם להתיר בשר קדשי קדשים מידי מעילה ולאסור אימורי קדשים קלים. וכמו כן תועיל לגמר הקדושה על הלחם וממילא חל איסור פיגול. ולכן, לפי רב פפא שרבי עקיבא סובר כרבי אלעזר בר' שמעון, ששחיטה אינה מקדשת את הלחם עד שיזרוק דם הכבשים, אם יצא הלחם בין שחיטה לזריקה לא נפסל הלחם. [ומכל מקום מועלת בהם מחשבת פיגול בשעת הזריקה, כלעיל]. ולכן, אם נזרק הדם לשמן ניתר הלחם באכילה. אבל אם נזרק שלא לשמן הינם אסורים, שאין מקור שאף בזריקה פסולה מועילה מחשבה שהרי לא נפסל הלחם כלל

26 .

בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא: כבשי עצרת ששחטן לשמן,

דשוב אין כשרין בלא לחם, מחמת שכבר הוזקקו זה לזה,

ואבד הלחם,

ואם יחשב כקרבן עצרת יהא הזבח פסול מחמת העדר הלחם, ומסתפקת הגמרא האם אפשר לתקנו על ידי שנפקיע אותו משם כבשי עצרת,

מהו שיזרוק דמן שלא לשמן

אלא לשם שלמים, ובזאת יחשב קרבן שלמים ובקרבן שלמים אינו פסול כשאין לחם? ואף שאסור לעבוד שלא לשמה, נעשה כן כדי

להתיר בשר באכילה

?!

אמר ליה

רבי זירא:

וכי יש לך דבר שאינו כשר לשמו, וכשר

דוקא בכך שנעשה

שלא לשמו?

ומתמהינן:

ו

כי

לא

מצאנו דבר כזה?

והרי פסח קודם חצות

היום של י"ד בניסן, שהוא קודם זמן שחיטת הפסח,

דאינו כשר לשמו

עד בין הערביים,

וכשר

אם נשחט

שלא לשמו

אלא לשם שלמים.

ומשני רבי זירא:

הכי קא אמינא

בקושיה שהקשיתי "וכי" דהיינו: וכי

יש לך דבר שנראה לשמו, ו

לאחר שנראה

נדחה מלשמו ואינו כשר לשמו, וכשר

דוקא

שלא לשמו?

ולפיכך הכבשי עצרת הללו כיון שקודם שאבד הלחם נראו לשמן, ונדחו כשאבד הלחם, לא נאמר שתועיל להם עכשיו זריקה שלא לשמן.

ומתמהינן:

ולא

מצאנו אופן כזה שנראה לשמו ונדחה מלשמו וכשר שלא לשמו?

והרי פסח אחר חצות

הרי הוא ראוי להשחט לשמו, ולאחר מכן,

בשאר ימות השנה

נדחה מלשמו והרי הוא כשר כשנשחט שלא לשמו?

ומשני רבי זירא:

הכי קאמינא

: וכי

יש לך דבר שנראה לשמו ונשחט לשמו

והוקבע לקרבן זה,

ו

אחר שחיטה

נדחה מלשמו, ואינו כשר

אם נעשה בהמשך עבודתו

לשמו, וכשר

רק

שלא לשמו?

שבאופן זה, שנדחה לאחר שנשחט לשמו, בזה אמרתי שלא מצינו שיוכשר בשלא לשמו דוקא.

ושוב תמהינן:

ולא

משכחת לה?

והרי תודה

שאמרנו לעיל [מו א] דאם נפסל לחמה אחר שחיטה שוב אינה כשירה לשם תודה, דכיון שאבד הלחם אבדה התודה, ובכל זאת יזרוק דמה לשם שלמים, ותוכשר לאכילה. ואם כן, נאמר כן אף בכבשי עצרת שאבד לחמן?

ומשני רבי זירא:

שאני תודה דרחמנא קרייה "שלמים",

כמו שכתוב "זבח תודת שלמיו", לכך אנו אומרים: מה שלמים קרבים בלא לחם אף תודה קריבה אפילו בלא לחם, ואם כן גם כשאבד לחמה היא לא נדחתה מ"לשמו", אלא לכתחילה יכול לזרוק את דם התודה לשם שלמים. אבל כבשי העצרת אינו כן שאם שוחטם לשם שלמים הרי זה שלא לשמו ואם כן לא מצאנו דבר שכשר לשמו ונשחט לשמו ונדחה מלשמו וכשר שלא לשמו.

תנו רבנן: שחט שני כבשים

של עצרת

על ארבע חלות

במקום על שתי חלות, והקידוש לא חל אלא על שתי חלות ולא ברר מתוכן קודם שחיטה איזה שתי חלות שהן יהיו לחמו של זבח, הרי זה

מושך שתים מהן,

ומניפן,

ומבררן עתה ללחמי עצרת, בכך ששתי חלות אלו הן המונפות עם הכבשים השחוטים, כדין הלחם שצריך תנופה עם הכבשים, חיים ושחוטים.