מנחות 43a — התלמוד בעברית

ומימי רגלים

מתינוק

בן ארבעים יום

[ועוד פירוש ברש"י, מי רגלים שעברו ארבעים יום משיצאו מגוף האדם],

ותרי להו בגויהו מאורתא עד צפרא

[ושורה הצבע בתוכם מהלילה עד הבוקר],

אי איפרד חזותיה

שנתקלקל מראה הצבע,

פסולה

לציצית, שקלא אילן הוא, ואם

לא איפרד חזותיה

ולא נתקלקל מראהו, סימן הוא שתכלת היא ו

כשרה

לציצית.

ורב אויא קמיה דרבא משמיה דרב עוירא אמר

שכך בודקין:

מייתי חמירא ארכסא דשערי,

[שאור קשה שהחמיץ הרבה],

ואפיא לה בגוויה,

[ויאפה את הצבע בתוכו], אם

אשתנאי למעליותא כשרה,

אך אם השתנה

לגריעותא פסולה. וסימניך

לידע איזה שינוי כשר ואיזה שינוי פסול

שינוי שקר, שינוי אמת!

והיינו המשנה דברו לרעה הכל יודעים שרע הוא, ואם משנה דברו להוסיף עליו ולקיימו הכל יודעים שטוב הוא. וזה הסימן לבדיקת תכלת שאם נשתנה לרעה פסול, ואם השתנה לטובה כשר.

ומעתה קשה על הברייתא שאמרה שתכלת אין לה בדיקה, והרי האמוראים אמרו איך לבדוק את הצבע לדעת אם תכלת הוא?

ומשני:

מאי

"תכלת

אין לה בדיקה" נמי

דקאמר

, לא מדובר על בדיקת הצבע לדעת אם תכלת הוא או קלא אילן, שאת זה באמת אפשר לבודקו, אלא הכונה היא

אטעימה,

שאין אדם יכול לבדוק צמר צבוע בתכלת אם נצבע לשם תכלת וכשר או לטעימה לשם נסיון ופסול, וכיון שאי אפשר לבדוק דבר זה, אין לקנות תכלת אלא מן המומחה שיודע שצבע שנצבע לנסיון פסול

26 .

מר

[שם חכם]

ממשכי

[שם מקום],

אייתי תכלתא בשני רב אחאי

[הביא תכלת בזמנו של רב אחאי], ורצה לבודקו אם תכלת הוא או קלא אילן.

בדקוהו בדרב יצחק בריה דרב יהודה,

על פי בדיקתו הנזכרת,

ואיפרד חזותיה.

נתקלקל מראהו. ואמרנו לעיל שאם נתקלקל מראהו פסולה. ושוב בדקו לתכלת זו

ב

בדיקתו

דרב אויא,

ואפו את התכלת בתוך שאור קשה, כמבואר לעיל

ואישתנאי למעליותא,

ואמרינן לעיל שאם נשתנה לטובה, כשרה.

סבר

מר

למיפסלה

לצבע, כיון דאיפרד חזותיה.

אמר להו רב אחאי: אלא

מה נוכיח מהבדיקות, וכי

הא, לא תכילתא היא, ולא קלא אילן היא!?

שהרי בבדיקתו של רב יצחק התקלקל מראהו ואם כן, אינו תכלת. ומאידך, בבדיקתו של רב אויא אישתני למעליותא, ואם כן, אף קלא אילן אינו?

אלא

ודאי

שמע מינה, שמועתא

של רב יצחק ורב אויא

אהדדי איתמר,

ובשתיהן יחד בודקים, ואינה מחלוקת. אלא רב אויא מוסיף על דברי רבי יצחק. וכך עושים: בתחילה בודקים בבדיקתו של רב יצחק, ו

היכא דבדקנא בדרב יצחק בריה דרב יהודה

ו

לא איפרד חזותיה, כשרה.

ואם

איפרד חזותיה,

אינה פסולה עדיין, אלא

בדקינן לה

שוב

בדרב אויא,

שאופים את הצבע

בחמירא ארכסא

[בשאור שהחמיץ הרבה]. ואם

אשתני למעליותא, כשרה.

אך אם אשתני

לגריעותא פסולה.

וכן

שלחו מתם

[מארץ ישראל]:

שמועתא

אלו, גבי

אהדדי איתמר,

ואינה מחלוקת.

רבי מני דייק וזבין

[הקפיד לקנות תכלת רק ממומחה היודע שצבע נסיון פסול],

כחומרי מתניתא

דלעיל שטעימה פסולה, ולכן צריך לקנותה מן המומחה.

אמר ליה ההוא סבא

לרבי מני:

הכי עבוד קמאי דקמך

[כך עשו בדור שקדם לקודמך, שקנו תכלת רק מן המומחה],

ואצלח עסקייהו.

תנו רבנן: הלוקח טלית מצוייצת מן השוק,

אם קנאה

מישראל, הרי היא בחזקתה

שכשרה היא. ואם קנאה

מן העובד כוכבים, מן התגר כשרה,

שודאי קנה טלית זו מישראל ומאחר והוא תגר לא יגרום להפסיד נאמנותו למכור טלית שאינה כשרה. אך אם קנאה

מן

עובד כוכבים

הדיוט

פסולה,

שמא הוא צבעה וצביעה זו לא נעשית לשם מצות ציצית,

ואף על פי שאמרו

רבנן ש

אין אדם רשאי למכור טלית מצוייצת לעובד כוכבים עד שיתיר ציציותיה,

בכל זאת אנו אומרים שתגר ישראל מכר לו טלית מצוייצת.

ו

מאי טעמא

אין רשאי למכור טלית מצוייצת לעובד כוכבים?

הכא תרגימו,

[כאן בבבל פירשו דין זה] שאסרו

משום זונה,

שמא יש לעובד כוכבים זה זונה ישראלית ותבעל לו לפי שסבורה היא שישראל הוא שהרי עטוף הוא בציצית, ואינה יודעת שבביאה זו היא עוברת על לאו "לא תתחתן בם" האמור בבעילת עובדי כוכבים. ומשום כך אסרו חכמים למכור לעובד כוכבים טלית מצוייצת.

רב יהודה אמר

: הטעם שאסרו חכמים למכור לו הוא משום חשש

שמא יתלוה

ישראל

עמו

עם עובד כוכבים זה

בדרך

ויחשוב שישראל הוא שהרי יש לו ציצית בבגדו,

ויהרגנו

.

רב יהודה רמי תכילתא לפרזומא דאינשי ביתיה,

היה מטיל ציצית לבגד שמתכסה בו אשתו.

ועוד היה עושה רבי יהודה: היה

מברך כל צפרא

בהתעטפו בטליתו, "

להתעטף בצי צית".

ומקשינן על רב יהודה: הרי

מדרמי

רב יהודה תכלת לכסות אשתו מוכח שסובר נשים חייבות בציצית, ואם כן,

קסבר

שציצית

מצות עשה שלא הזמן גרמא הוא,

שזמנה בין ביום ובין בלילה [כי אם מצוה זו הזמן גרמא ואינה נוהגת אלא ביום, נשים פטורות ממנה]. וכיון שאף לילה הוא זמן ציצית,

אמאי

היה

מברך

רב יהודה

כל צפרא וצפרא?

הרי לא היה לו לברך אלא כשנתעטף בה פעם ראשונה, כשהיתה חדשה, ומכאן ואילך נחשב הכל כיום אחד ארוך, כיון שאין הלילה מפסיק את קיום המצוה?

ומשנינן: רב יהודה סבר לה

כרבי.

דתניא: תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן,

ואפילו חולצן ומניחן מאה פעמים ביום,

דברי רבי.

וחכמים אומרים: אינו מברך אלא שחרית בלבד.

וכיון שסבר כרבי, היה מברך על הציצית כל בוקר, אף שהכל נחשב כיום אחד ארוך.

ומקשינן:

אי הכי,

שסובר כרבי, מדוע היה מברך רק כל צפרא, הרי

כל שעתא

שלובש כסותו היה לו לברך, אף באמצע היום? ומשנינן:

רב יהודה איניש צניעא הוה, ולא שרי ליה לגלימיה,

לא הסיר כסותו

כוליה יומא

אלא בלילה. ולכן לא ברך אלא בצפרא.

ומקשינן:

ומאי שנא

שהיה מברך

מצפרא?

שיברך עליה אפילו אם התעטף בה קודם אור היום, באשמורת, כשהתעטף בה לתלמודו?

ומשנינן: שתי טליתות מצוייצות היו לו לרב יהודה, אחת ליום ואחת ללילה. ובצפרא,

כי משני מכסות לילה לכסות יום,

היה מברך.

תנו רבנן: הכל חייבין בציצית, כהנים לוים וישראלים, גרים נשים ועבדים.

רבי שמעון פוטר בנשים מפני שמצות עשה שהזמן גרמא הוא.

שלילה אינו זמן ציצית לרבי שמעון, אלא ביום בלבד הוא זמנה.

וכל מצות עשה שהזמן גרמא, נשים

פטורות.

אמר מר: הכל חייבין בציצית כהנים לוים וישראלים.

ומקשה הגמרא: הרי

פשיטא

הוא, ד

אי

נאמר ש

כהנים לוים וישראלים פטירי

מציצית,

מאן לחייב?

ומשנינן:

כהנים

הוא ד

אצטריכא ליה

לתנא להשמיענו שחייבים בציצית. כי

סלקא דעתך אמינא, הואיל וכתיב

בקרא "

לא תלבש שעטנז, צמר ופשתים יחדיו",

וסמכה לו התורה "

גדילים תעשה לך",

ואפשר לדרוש,

מאן דלא אישתרי כלאים לגביה בלבישה,

שישנו באיסור לבישת כלאים,

הוא דמחייב ב

מצות

ציצית,

אבל

הני כהנים, הואיל

ואישתרי

איסור

כלאים לגבייהו

בלבישת בגדי כהונה [שהרי האבנט היה עשוי מצמר ופשתים, כדכתיב בשמות לט כט "שש ותכלת"], היה מקום לומר ש

לא ליחייבו

בציצית.

לכן

קא משמע לן

התנא, ד

נהי דאישתרי

לכהנים לבישת כלאים בבגדי כהונה, זה דווקא

בעידן

בזמן

עבודה.

אבל

בלא עידן עבודה, לא אישתרי

להו ללבוש כלאים. וכיון שאף הם ישנם באיסור כלאים הרי הם חייבים בציצית.

עוד שנינו בברייתא זו:

רבי שמעון פוטר

מציצית

בנשים.

מאי טעמא דרבי שמעון?

דתניא

: כתיב גבי ציצית "

וראיתם אותו"

, ודרשינן,

פרט לכסות

העשויה ללבישה ב

לילה,

שפטורה מן הציצית, לפי שאינה בראיה, שבלילה אין רואים.

אתה אומר

שהפסוק בא למעט

פרט לכסות לילה, או אינו

בא

אלא

למעט

פרט לכסות סומא

, שאינו בכלל "וראיתם"?

כשהוא אומר

בפרשת ציצית "

אשר תכסה בה"

, שיש כאן ריבוי בפסוק לדרשה,

הרי כסות סומא אמור,

שאת זה בא הפסוק ללמד לחייב סומא. אם כן,

הא מה אני מקיים

במיעוט מ"

וראיתם אותו"?

-

פרט לכסות לילה.

ומה ראית לרבות כסות סומא

מ"אשר תכסה בה",

ולהוציא כסות לילה

מ"וראיתם אותו"? ומדוע לא נדרוש להיפך, שהפסוק "אשר תכסה בה" מרבה כסות לילה, והפסוק "וראיתם אותו" ממעט כסות סומא?

מרבה אני כסות סומא

לחייבה בציצית,

ש

כן

ישנה

על כל פנים

בראיה אצל אחרים,

שהרי כל העולם רואים את כסותו ומתקיים בה "וראיתם אותו" לאחרים ביום,

ומוציא אני כסות לילה

לפוטרה מן הציצית,

ש

כן בלילה

אינה בראיה

אף

אצל אחרים.

ולכן, מסתבר יותר לדרוש מ"וראיתם אותו" למעט כסות לילה, ומהפסוק "אשר תכסה" לרבות כסות סומא.