מנחות 12a — התלמוד בעברית

פיגול

הוא

וחייבין עליו

אוכליו

כרת

שנאמר "והנפש האוכלת ממנו עונה תשא" [ויקרא ז] ודרשו גזירה שוה מאכילת נותר האמור בו "ואוכליו עונו ישא" מה נותר בכרת אף חוץ לזמנו בכרת.

ומה שלא הזכירה המשנה בלבונה שיעור "כזית" כמו בשיריים וקומץ, היינו משום שסתמה המשנה דבריה כשיטה הסוברת שהלבונה כשרה בקורט אחד, ואין צריך כזית להקטרתה.

עוד דרשו, כשם שבזבח פוסלת המחשבה באחת מארבע עבודותיו שהן שחיטה, קבלה בכלי, הולכה וזריקת הדם, כך במנחה פוסלת המחשבה באחת מארבע עבודות שבה. ובאה המשנה לפרט באלו עבודות מחשבה פוסלת.

זה הכלל, כל הקומץ

את המנחה שקמיצת מנחה כנגד שחיטה בזבח היא,

ו -

או ה

נותן

אותה

בכלי

קודש שזו כנגד קבלת דם הזבח בכלי, או

המוליך

אותה להקטרה שזו כנגד הולכת דם הזבח, או

המקטיר

כנגד זריקת דם הזבח, וחישב באחת מאלו העבודות

לאכול דבר שדרכו לאכול

כגון שיריים המיועדים לאכילה

ו

או

להקטיר דבר שדרכו להקטיר

כגון קומץ, אם חישב לעשות זאת

חוץ למקומו, פסול ואין בו כרת

, אבל

חוץ לזמנו, פיגול וחייבין עליו כרת.

אבל, אם חישב מחשבת הקטרה על שיריים המיועדים לאכילת אדם, או שחישב מחשבת אכילת אדם על קומץ ולבונה העומדים להקטרה לא פיגל, משום שבטלה דעתו אצל כל אדם.

ובלבד

, פסול זה של פיגול הבא מחמת מחשבת "חוץ לזמנו" ושחייבים עליו כרת אינו חל אלא בתנאי

שיקריב המתיר

דהיינו הקומץ והלבונה -

כמצותו

כאילו היתה זו מנחה כשרה, שלא יהיה בו שום פסול אחר חוץ מהפיגול, אבל אם בעת הקרבת המתיר של המנחה היה בה עוד פסול אחר, לא חל בה פסול פיגול, ואין חייבים כרת על אכילתו. ולמדנו זאת ממה שנאמר בפיגול "לא ירצה" ונאמר בזבח כשר "ירצה לקרבן אשה לה'" ודרשו, כהרצאת קרבן כשר כך הרצאת פיגול, וכשם שה"מתיר" של זבח כשר אינו מרצה עליו אלא אם כן אין בו שום פסול, כך הקרבת ה"מתיר" של פיגול אינה מרצה להחיל בו פסול פיגול אלא אם כן אין בו שום פסול אחר [פסול פיגול המחייב כרת אינו חל אלא לאחר הקרבת ה"מתיר"].

כיצד קרב המתיר כמצותו?

קמץ בשתיקה

שלא חישב מחשבת פסול בזמן הקמיצה, ו

נתן בכלי והוליך והקטיר

כל אלו על במחשבת

חוץ לזמנו, או שקמץ

במחשבת

חוץ לזמנו

ו

נתן בכלי והוליך והקטיר בשתיקה, או שקמץ ונתן בכלי והוליך והקטיר

כל אלו במחשבת

חוץ לזמנו, זהו שקרב המתיר כמצותו

, שלא היה שום פסול אחר מלבד מחשבת "חוץ לזמנו".

כיצד לא קרב המתיר כמצותו?

קמץ

במחשבת

חוץ למקומו

, ו

נתן בכלי והוליך והקטיר

במחשבת

חוץ לזמנו, או שקמץ

במחשבת

חוץ לזמנו

ו

נתן בכלי והוליך והקטיר חוץ למקומו, או שקמץ

ו

נתן בכלי והוליך והקטיר חוץ למקומו

דהיינו שעשה אחת מאלו במחשבת חוץ למקומו ויתר הג' עבודות במחשבת חוץ לזמנו,

זהו שלא קרב המתיר כמצותו

שהרי מלבד מחשבת פיגול של "חוץ לזמנו", חישב עוד מחשבת פסול אחרת של חוץ למקומו.

יש מנחות אשר יתכן בהן פסול נוסף המוציא מידי פיגול וכגון מנחה הנפסלת מחמת "שלא לשמה". והיינו

מנחת חוטא ומנחת קנאות שקמצן שלא לשמן

ו

נתן בכלי והוליך והקטיר חוץ לזמנו, או שקמץ חוץ לזמנו

ו

נתן בכלי והוליך והקטיר שלא לשמן, או שקמץ ונתן בכלי והוליך והקטיר שלא לשמן

שבכל אלו נפסלת המנחה מחמת שנעשית שלא לשמה, ויש בהן עוד פסול אחר מלבד מחשבת פיגול, ולכן

זהו שלא קרב המתיר כמצוותו

ולא חל בהן פסול פגול, ואין באכילת שייריהן כרת. אולם, ביתר המנחות אין מחשבת שלא לשמה מוציאה מידי פיגול, כיון שאין מחשבה זו פוסלת בהן.

עד עתה עסקנו באופן שחישב בעבודה אחת חוץ לזמנו ובאחת חוץ למקומו, ואמרנו בזה שמחשבת חוץ למקומן מוציאה מידי פיגול. ועתה אומרת המשנה כי הוא הדין אם חישב את שתי המחשבות בעבודה אחת, כגון שחשב

לאכול כזית בחוץ

ו

כזית למחר

, או

כזית למחר

ו

כזית בחוץ

אף בזה יצאה המנחה מידי פיגול, מאחר והיתה כאן גם מחשבת חוץ למקומו. וכן אם חישב על

כחצי זית בחוץ

ו

כחצי זית למחר

, או

כחצי זית למחר

ו

כחצי זית בחוץ

בכל אלו

פסול

ואין בו כרת.

רבי יהודה חולק על תנא קמא בכזית למחר וכזית בחוץ:

אמר רבי יהודה, זה הכלל, אם מחשבת הזמן

דהיינו חוץ לזמנו,

קדמה למחשבת המקום

דהיינו חוץ למקומו, אין מחשבת המקום המאוחרת מוציאה מידי מחשבת הזמן שקדמה לה, אלא הרי זה

פיגול וחייבין עליו כרת

ורק

אם מחשבת המקום קדמה למחשבת הזמן, פסול ואין בו כרת

כתנא קמא, כי הולכים תמיד אחר המחשבה הראשונה.

וחכמים אומרים, זה וזה פסול ואין בו כרת.

דעת רבי יהודה אינה רק באופן שחישב את שתי המחשבות בשתי עבודות, אלא אפילו אם חישבן לשתיהן בעת עבודה אחת, הולכים אחר מחשבה ראשונה. ולכן, הביאה המשנה דין זה של "כזית למחר כזית בחוץ" בעבודה אחת, לומר לך שאף בזה חולק רבי יהודה.

ואמנם, במחשב על חצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ למקומו, מודה רבי יהודה שאין כאן פיגול, כי אין המחשבה פוסלת או מפגלת אלא אם חישב על כזית. ומה שנפסלה המנחה, היינו משום שמצטרפות שתי המחשבות על שני חצאי זיתים לפוסלה.

גמרא:

איבעיא להו: לדברי האומר

[היינו רבי יוחנן, לעיל ט א]

שירים

של מנחה

שחסרו בין קמיצה להקטרה

ולא נותר מהן אלא כזית

מקטיר קומץ עליהן

[כי אע"פ שבזבח הדין הוא "אם אין בשר אין דם", וכן הוא במנחה אם אין שיריים אין הקטרת קומץ, היינו דווקא כשלא נשאר מהם כלום אבל כשנשתייר כזית רשאי להקטיר],

וקיימא לן

[שם ט ב]

דאותן שירים אסורין באכילה

[שנאמר "והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו" ודרשו בזה, ולא הנותרת מן הנותרת, וכזית זה הנו נותר מן השיריים שהיו נותר מהקומץ].

מהו דתיהני להו

לשיריים אלו

הקטרה

כגון שהקטיר הקומץ על מנת לאכול שיריים חוץ לזמנן -

למקבעינהו בפיגול.

האם נאמר, מאחר ומקטיר את הקומץ ברשות, הרי זו ככל הקטרה מעולה אשר אם חישב מחשבת חוץ לזמנו במנחה נקבעת היא בפיגול בהקטרה זו. או שמא, כיון שאין שיריים אלו נאכלין, הרי זה כמחשב לאכול מחר דבר שאין דרכו לאכול שאין המחשבה פוסלת בו.

ו

כמו כן יש להסתפק בשיריים שחסרו והקטיר את הקומץ בשתיקה

האם לפקינהו

הקטרה זו לשיריים

מידי

דין

מעילה

האם נאמר, כי מאחר וניתנה רשות להקטירו הרי זו ככל הקטרה מעולה המוציאה את השיריים מידי איסור מעילה וכפי המבואר במעילה [ט א] שאין מעילה בשיריים כיון שיש להם שעת היתר לכהנים, או שמא, כיון שאינם נאכלים, הרי הם כדבר שאין לו היתר לכהנים ואינו יוצא מידי מעילה.

אמר רב הונא

:

אפילו לרבי עקיבא דאמר

[במעילה ז א],

זריקה

של הדם

מועלת

גם

ל

בשר שיצא חוץ לקלעים ונפסל משום "

יוצא"

להחשיבו כדבר שיש לו היתר לכהנים, ולהוציאו מידי חיוב מעילה, על אף שאין הזריקה מתירתו באכילה שהרי הוא פסול משום יוצא, מכל מקום אין לדמות נדון זה לענייננו [ולומר שמאחר והקטרה הנה כזריקת הדם, הרי שכשם שזריקה מועילה ליוצא כך הקטרה מועילה לפסול מחמת חסרון שיריים]. כי

הני מילי

בפסול

יוצא

משום

ד

הבשר

איתיה בעיניה

ואין שום חסרון בגופו,

ופסול מחמת דבר אחר הוא

דהיינו אויר ירושלים הפוסלו כשיצא,

אבל

בנדון דנן, דהיינו

חסרון

של שירים,

דפסולא דגופיה

של המנחה

הוא, לא מהני ליה הקטרה

להוציאה מתורת מעילה.

אמר ליה רבא: אדרבה, אפילו לרבי אליעזר

החולק על רבי עקיבא, ו

דאמר אין זריקה מועלת ליוצא

להוציאו מתורת מעילה, יש לך לומר שמודה הוא בשיריים שחסרו. כי

הני מילי יוצא דליתיה בפנים

שהרי יצא לחוץ, משום כך אין הזריקה מועילה לו,

אבל חסרון

דמנחה כיון

דאיתיה

להמנחה

בפנים

ולא יצאה חוץ לעזרה, לכך

מהניא ליה הקטרה,

וסובר רבי אליעזר, שפסול יוצא חמור מפסול חסרון שיריים

.

אמר רבא: מנא אמינא לה

לומר שמנחה שחסרה מועילה לה הקטרה לעניין פיגול ומעילה.

דתנן: הקומץ את המנחה

על מנת

לאכול שיריה בחוץ או כזית משיריה בחוץ וכו', ותני רבי חייא

למשנה זו כך: "

הקומץ

את המנחה

לאכול שיריה בחוץ"

ולא תני

רבי חייא את התיבות

"או כזית"

לא בקומץ ולא בשיריים בין לענין פסול חוץ למקומו ובין לענין פיגול של חוץ לזמנו. ולכאורה,

מאי טעמא לא תני "או כזית"

לגבי מחשבת אכילת שיריים למחר, האם

לאו

משום שהתנא ששנה זאת סובר שהאמור בהמשך המשנה "והנותן בכלי והמוליך והמקטיר לאכול דבר וכו' חוץ לזמנו" מדובר גם כן באופן שחישב על כזית או חצי כזית ו

כגון שחסרו שיריים

בין קמיצה להקטרה

וקמו להו אכזית

, ואמר, הריני נותן בכלי ומוליך ומקטיר על מנת לאכול את אותו כזית של שיריים למחר [ולפיכך שנה התנא ברישא "או כזית" בשביל הסיפא, לחדש שאף באופן שחסרו השיריים ועמדו על כזית מועילה בהם המחשבה לפגלם]. ואע"פ שאת עבודת הקמיצה הכלולה בסיפא זו אין להעמיד באופן זה, שהרי אם חסרה המנחה קודם קמיצה הרי זו פסולה ואינה נקבעת עוד בפיגול. אבל מכל מקום, את שלוש העבודות האחרות ניתן להעמיד באופן זה שחסרו שיריים.

וטעמו של רבי חייא שלא שנה כן הוא, כי מאחר והעמדנו את המחשבה בשלוש העבודות באופן שכבר חסרה המנחה ועמדו השיריים על כזית, הרי שלא יתכן לשנות "או כזית" דהיינו שחישב על הכזית הנותר אלא במחשבה על אכילת אדם דהיינו על אכילת השיריים, אבל מחשבה על אכילת מזבח האמור שם דהיינו שחישב על הקומץ לא שייך לשנות כן, משום שהדין הוא שקומץ שחסר נפסלה המנחה, ואין המחשבה בו מפגלת.

ואמנם, הרישא של המשנה העוסקת במחשבה בעת הקמיצה, וודאי אינה מדברת באופן שחסרו השיריים, שהרי שיריים שחסרו קודם קמיצה נפסלה המנחה, ואם כן הרי היה שייך לשנות בה "או כזית".