מגילה 9b — התלמוד בעברית

י"א. כתבו לו גבי מחלוקת קורח: "ויחר למשה מאד ויאמר אל ה' וגו'

לא חמד אחד מהם נשאתי

ולא הרעותי את אחד מהם". ולא כתבו: "לא חמור אחד מהם נשאתי". שלא יאמר: אמנם חמור לא לקח מהם משה, אבל דבר אחר - לקח .

י"ב. כתבו לו: "ופן תשא עינך השמימה וראית את השמש ואת הירח וגו' והשתחוית להם ועבדתם

אשר חלק ה' אלהיך אתם להאיר לכל העמים".

דבקרא לא כתיב "להאיר". וכתבו לו כך, שמא יאמר תלמי: אם כן, שחלק ה' את השמש והירח לכל העמים לעבדם, מותר לבן נח לעבוד עבודה זרה! [ומדרשו של הכתוב: החליקן לאומות העולם בדברים, ולא מנעם מעבודת כוכבים, כדי לטרדם מן העולם].

וכן כתבו לו:

"וילך ויעבוד אלהים אחרים אשר לא צויתי לעובדם".

ובקרא לא כתיב "לעבדם". וכתבו לו כך, שמא יאמר דהכי הוא משמעותיה דקרא: אשר לא צוה ה' שיהיו אותם אלהים אחרים, אם כן, על כרחו נבראו, ואלהות הם!

י"ג. וכן בפירוט החיות הטמאות,

כתבו לו: "את צעירת הרגלים", ולא כתבו לו: "ואת הארנבת"

[וכינו את הארנבת צעירת הרגלים, מפני שידיה קצרות וקטנות מרגליה ],

מפני שאשתו של תלמי

-

ארנבת

היה

שמה, שלא יאמר

תלמי:

שחקו בי היהודים, והטילו שם אשתי בתורה

בין בעלי החיים הטמאים !

שנינו במשנתינו:

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף בספרים לא התירו שיכתבו

-

אלא יונית.

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל

.

ואמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל?

ד

אמר קרא: "יפת אלקים ליפת וישכן באהלי שם".

ודרשינן:

דבריו של יפת,

דהיינו לשונו -

יהיו באהלי שם,

ויון היה בנו של יפת, להכי התירו לכתבם ביונית.

ומקשינן:

ואימא

בלשונם של

גומר ומגוג,

שהיו גם הם בני יפת, ואמאי התירו לכתוב דווקא בלשונו של יון?

אמר רבי חייא בר אבא: היינו טעמא, דכתיב: "יפת אלקים ליפת".

ודרשינן:

יפיותו של יפת

-

יהא באהלי שם,

ולשון יונית - יפה יותר מלשונם של שאר בני יפת.

מתניתין:

אין

חילוק

בין כהן

גדול ה

משוח בשמן המשחה, ל

כהן

מרובה בגדים,

דהיינו, כהן גדול מזמן שנגנז שמן המשחה שעשה משה רבינו [בימות יאשיהו בימי בית ראשון. ונקרא "מרובה בגדים", משום שהיה שונה מכהן הדיוט רק בריבוי בגדים. מה שאין כן כהן משוח, ששונה גם במה שנמשח בשמן המשחה] -

אלא פר הבא על כל המצות.

שכהן משיח - מביאו, אם הורה היתר בדבר שזדונו כרת, ועשה כהוראתו. אבל מרובה בגדים - לא היה מביאו.

וכן,

אין

חילוק

בין כהן משמש,

דהיינו כהן שאירע בו פסול, ומינו כהן אחר תחתיו, ועבר פסולו של הראשון - וחזר לעבודתו,

לכהן

השני

שעבר

מעבודתו לאחר שעבר פסולו של הראשון ,

אלא פר יום הכפורים

של כהן גדול, שהרי אי אפשר להביא שנים.

ו

כן

עשירית האיפה

של חביתי כהן גדול שמביא בכל יום, שאי אפשר להביא שנים. ומביאם רק הכהן המשמש.

גמרא:

משמע,

הא לענין פר יום כפורים ועשירית

האיפה, זה וזה,

כהן משוח וכהן מרובה בגדים -

שוין.

מתניתין

דתנן דאין כהן מרובה בגדים מביא פר הבא על כל המצוות -

דלא כרבי מאיר.

דאי רבי מאיר, הא תניא

: כהן

מרובה בגדים, מביא פר הבא על כל המצות

-

דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אינו מביא.

מאי טעמא דרבי מאיר?

דתניא

: כתיב בענינא דפר הבא על כל המצוות "ה

משיח". אין לי אלא משוח בשמן המשחה, מרובה בגדים מנין? תלמוד לומר "המשיח",

דמהאות 'ה' היתירה - מרבינן מרובה בגדים.

ומקשינן:

במאי אוקימנא

למתניתין,

דלא כרבי מאיר!?

אימא סיפא: אין בין כהן משמש לכהן שעבר, אלא פר יום הכפורים ועשירית האיפה.

משמע,

הא לכל

שאר

דבריהן,

כגון שצריך לשמש בשמונה בגדים,

זה וזה שוין.

הא

אתאן האי

מילתא

לרבי מאיר!?

דתניא

: אם

אירע בו,

בכהן גדול,

פסול, ומינו כהן אחר תחתיו, ראשון חוזר לעבודתו

כשעבר פסולו . ואילו הכהן ה

שני,

שמינו תחתיו,

כל מצות כהונה גדולה,

כגון שמשמש בשמונה בגדים, ושאינו פורע ראשו ואינו פורם בגדו על המת, ושמצווה לישא דווקא בתולה, ושאסור באלמנה, ושמקריב אונן - מוטלות

עליו, דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אומר: ראשון חוזר לעבודתו,

ואילו

שני, אינו ראוי לא ל

היות

כהן גדול, ולא ל

היות

כהן הדיוט

.

ואמר רבי יוסי: מעשה ברבי יוסף בן אולם מציפורי, שאירע בו פסול בכהן גדול

שהיה בזמנו,

ומינוהו,

את רבי יוסף בן אולם,

תחתיו. ובא מעשה לפני חכמים, ואמרו

: כהן ה

ראשון

-

חוזר לעבודתו.

ואילו

שני

-

אינו ראוי לא לכהן גדול, ולא לכהן הדיוט.

מאי טעמא?

ל

כהן גדול

אינו ראוי -

משום

דחיישינן שמא תהיה

איבה

בינו ובין הכהן הראשון, אם ישמשו שניהם כאחד.

ול

כהן הדיוט

נמי אינו ראוי -

משום "מעלין בקודש ולא מורידין".

ולהכי אי אפשר להורידו לדרגת כהן הדיוט, מאחר שכבר היה בדרגה גבוהה יותר.

אם כן, וכי

רישא

אתיא כ

רבנן, וסיפא רבי מאיר?

אמר רב חסדא: אין! רישא רבנן, וסיפא רבי מאיר.

רב יוסף אמר

: משנתינו דברי

רבי היא, ונסיב לה אליבא דתנאי.

דגבי מרובה בגדים - סבירא ליה כרבנן, וגבי כהן שעבר - סבירא ליה כרבי מאיר.

מתניתין:

אין בין במה גדולה,

דהיינו מזבח של משה, כשהיה בנוב וגבעון,

לבמה קטנה

שהיה עושה כל אחד לעצמו, בשעת היתר הבמות [מבואר במס' זבחים קי"ב ע"ב. עיי"ש] -

אלא פסחים,

שהיו קרבין רק בבמה גדולה.

זה הכלל: כל

קרבן

שהוא נידר ונידב

[שבא בנדר ובנדבה] -

קרב בבמה

קטנה.

וכל שאינו לא נידר ולא נידב

-

אינו קרב בבמה

קטנה.

גמרא:

ומקשינן: וכי אין בין גדולה לקטנה אלא

פסחים, ותו לא?

והא קתני סיפא, דכל קרבן שאינו נידר ונידב, כגון תמידין ומוספין, אינו קרב בבמה קטנה, אלא רק בגדולה!?

ומתרצינן:

אימא

הכי: אין בין במה קטנה לגדולה, אלא דווקא כל שהוא

כעין פסחים

,

דהיינו, שאינו נידר ונידב, וגם קבוע לו זמן.

ולהכי קתני במתניתין דאיכא בינייהו פסחים, למימר דדווקא קרבנות שהם דומיא דפסחים, שקבוע להם זמן - קרבין בבמה גדולה. לאפוקי קרבנות ציבור שאין קבוע להם זמן, כגון פר העלם דבר ושעירי עבודה זרה, שאינם קרבין גם בבמה גדולה.

ומתניתין

מני? רבי שמעון היא.

דתניא: רבי שמעון אומר: אף צבור לא הקריבו

בבמה גדולה,

אלא פסחים וחובות

אחרים

שקבוע להם זמן. אבל חובות שאין קבוע להם זמן,

בין

הכא,

בבמה גדולה,

ו

בין

הכא,

בבמה קטנה -

לא קרב

[ורבנן פליגי ארבי שמעון במס' זבחים [קי"ז], וסברי דאף קרבנות ציבור שאין קבוע להם זמן - קרבין בבמה גדולה].

מתניתין:

אין בין

קדושת

שילה,

ששם היה המשכן משבאו לארץ [ששימש לאחר י"ד שנה של כיבוש וחילוק הארץ. והוא היה בנין אבנים, אבל לא היתה לו תקרה, אלא היו פרושות עליו יריעות המשכן] -

ל

מקדש שב

ירושלים, אלא, שבשילה

-

אוכלין קדשים קלים

ומעשר שני בכל הרואה

,

דהיינו בכל מקום שיכול לראות משם את שילה,

ו

אילו

בירושלים,

אוכלין דווקא

לפנים מן החומה.

ו

בין

כאן,

בשילה,

ו

בין

כאן,

בירושלים -

קדשי קדשים נאכלין

דווקא

לפנים מן הקלעים

] היריעות המקיפות את חצר המשכן בשילה. ובמקדש שבירושלים - היינו לפנים מחומת העזרה [.

ולאחר שחרבו, המשכן שבשילה, ובית המקדש שבירושלים, יש חילוק ביניהם: