מגילה 9a — התלמוד בעברית

אמר רבא: לא קשיא.

כאן

במתניתין דידן - מיירי שכתבו

בגופן

[כתב]

שלנו,

דהיינו אשורית, ולהכי, אף על פי שכתבו בלשון אחר - כשר.

ואילו

כאן

בברייתא - מיירי שכתבו

בגופן שלהן,

דהיינו כתב שאינו אשורית, ולהכי אינו מטמא את הידיים.

אמר ליה אביי: במאי אוקימתא לההיא

ברייתא, שנכתב הספר

בגופן שלהן

ולא בכתב אשורית!?

אי הכי,

מאי איריא

דדווקא

מקרא שכתבו תרגום, ותרגום שכתבו מקרא

אינו מטמא את הידים, הא

אפילו

ב

מקרא שכתבו מקרא, ותרגום שכתבו תרגום

-

נמי

אינו מטמא,

דהא קתני

התם בסיפא דברייתא:

עד שיכתבנו אשורית, על הספר, ובדיו!

וכיון דאוקימתה לברייתא בגופן שלהם, בכל גווני לא יטמא את הידיים!?

וכיון דכן, אידחי תירוציה דרבא, ובין מתניתין ובין ברייתא - בכתב שלנו מיירי.

אלא,

משום הכי

לא קשיא

ממתניתין אברייתא:

הא

מתניתין -

רבנן

היא, דסברי, דספרים נכתבים בכל לשון. ו

הא

ברייתא -

רבן שמעון בן גמליאל

היא, דפליג ארבנן במתניתין, ואמר דאף בספרים לא התירו לכתוב בלשון אחר, אלא ביונית.

ומקשינן:

אי

הכי, דברייתא

רבן שמעון בן גמליאל

היא,

הא איכא

גם לשון

יונית,

דמודה הוא דהתירו חכמים לכתוב בה, ואילו בברייתא קתני: "עד שיכתבנו אשורית" דווקא, ואם כתב בלשון אחר - אין מטמא את הידיים, ולא חילק בין יונית לשאר לשונות?

וכיון שכן, אדחי נמי הך תירוצא. ולעולם איכא לאוקמי בין למתניתין ובין לברייתא - כרבנן.

אלא, לא קשיא. כאן

במתניתין -

ב

שאר

ספרים

מיירי, ואילו

כאן

בברייתא - מיירי דווקא

בתפלין ומזוזות.

ובהם, הא קתני מתניתין, דאין נכתבין - אלא בלשון אשורית.

ו

תפלין ומזוזות, מאי טעמא

אין נכתבין אלא בלשון אשורית?

משום דכתיב בהו: "והיו

הדברים האלה". ודרשינן: "והיו" -

בהוייתן

דווקא

יהו,

כמו שנכתבו בתורה, ולא בלשון אחר!

ומקשינן: אי מיירי ברייתא רק בתפילין ומזוזות,

מאי "תרגום שכתבו מקרא"

דקתני בברייתא, היכא

איכא

בתפילין ומזוזות תרגום?

בשלמא

ב

תורה, איכא "יגר שהדותא"

דהוא תרגום.

אלא הכא,

בתפילין ומזוזות,

מאי תרגום איכא?

וכיון שכן, אדחי נמי האי תירוצא. ולעולם איכא למימר, דאף ברייתא מיירי בספרים.

אלא, לא קשיא. כאן

בברייתא -

במגילה

מיירי, שנכתבת רק בלשון הקודש , ואילו

כאן

במתניתין -

בספרים

מיירי .

ו

מגילה מאי טעמא

דאין נכתבת אלא בלשון אשורית? משום

דכתיב בה: "ככתבם וכלשונם"

.

וביארו הראשונים, דאין הכוונה שאין המגילה נקראת בשאר לשונות כלל, דהא תנן לקמן [י"ז ע"א]: "אבל קורין אותה ללועזות בלעז"!

אלא, דודאי שרו רבנן לקרוא לכל אדם בלשון שהוא מכיר, ואפילו כתובה המגילה באותו לשון . אבל בלשון אשורית - יוצא אפילו אדם שאינו מכיר.

ולהכי קתני מתניתא, דדווקא מגילה הכתובה אשורית - מטמאה את הידים, משום שהיא חשובה, שמוציאה כל אדם ידי חובתו. מה שאין כן בשאר ספרים - יוצאין ידי חובה בכל לשון, ואף על פי שאין מכירין את הלשון, ולהכי כולן מטמאין את הידים.

ומקשינן:

מאי תרגום שכתבו מקרא איכא

במגילה? היכן מצינו במגילה לשון תרגום?

אמר רב פפא

: דכתיב:

"ונשמע פתגם המלך".

ד"פתגם" הוא לשון תרגום.

רב נחמן בר יצחק אמר

: דכתיב:

"וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן

".

ד"יקר" הוא תרגום של המילה "כבוד".

רב אשי אמר תירוץ אחר דלא תקשי מתניתין אברייתא, דבאמת איכא פלוגתא בהא:

כי תניא ההיא

ברייתא -

בשאר ספרים,

ולא בספר תורה,

ורבי יהודה היא.

דתניא: תפלין ומזוזות אין נכתבין אלא אשורית, ורבותינו

[רבן שמעון בן גמליאל]

התירו

לכתוב גם

יונית.

ותמהינן: ומי שרי למכתב תפילין ומזוזות ביונית?

והכתיב

בהו

"והיו",

ודרשינן לעיל: "בהוייתן יהו"?

אלא,

על כרחך

אימא

הכי:

ספרים נכתבים

בכל לשון, ורבותינו התירו יונית.

ובאמת לא איירי בתפילין ומזוזות.

ותמהינן: מדקתני "ורבותינו

התירו", מכלל דתנא קמא אסר?!

והא תנא קמא "ספרים נכתבים בכל לשון" קאמר?

אלא אימא

הכי: ו

רבותינו לא התירו שיכתבו

-

אלא

ב

יונית.

ועתה מסיק לתירוצו, דמוקמינן לברייתא כרבי יהודה

:

ותניא, אמר רבי יהודה: אף כשהתירו רבותינו יונית, לא התירו

-

אלא בספר תורה, ומשום מעשה דתלמי המלך

דלקמן . אבל בשאר ספרים - לא התירו. ואם כן, ברייתא דלעיל דקתני דאין ספרים נכתבים בכל לשון - רבי יהודה היא.

ומהו אותו מעשה דתלמי המלך?

דתניא: מעשה בתלמי המלך

[שהיה מלך מצרים],

שכינס שבעים ושנים זקנים

מישראל,

והכניסן בשבעים ושנים בתים,

ולא ידעו איש על רעהו,

ולא גילה להם על מה כינסן.

ונכנס אצל כל אחד ואחד

מהם בנפרד,

ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם!

נתן הקדוש ברוך הוא בלב כל אחד ואחד

עצה, והסכימו כולן לדעת אחת, ו

שינו כולם בספרם אותם י"ג שינויים - באותם מקומות. וכדלהלן:

א.

כתבו לו

כולם בספרם:

"אלקים ברא בראשית

[הבריאה את השמים] ", ולא כתבו "בראשית ברא אלקים". שלא יאמר תלמי: "בראשית" - שם אלהות הוא, וברא הוא אלהות אחרת, ואם כן, שתי רשויות הן .

ב. וכן כתבו לו:

"אעשה אדם בצלם ובדמות"

,

ולא כתבו "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". שלא יאמר: שתי רשויות הן, ונמלך הקדוש ברוך הוא ברשות אחרת. דהא כתיב "נעשה" לשון רבים .

ג. כתבו לו:

"ויכל

אלקים

ביום הששי

מלאכתו אשר עשה

וישבות ביום השביעי",

ולא כתבו "ויכל ביום השביעי". שלא יאמר: אם כן, עשה ה' מלאכה בשבת! [ורבותינו דרשו: מה היה העולם חסר? מנוחה! באתה שבת - באתה מנוחה, וזהו גמרו וכילויו של מעשה בראשית].

ד. כתבו לו:

"זכר ונקבה בראו", ולא כתבו "בראם"

דמשמע ששני גופין ברא, אלא כתבו "בראו", דמשמע גוף אחד - ולו שני פרצופין .

ה. כתבו לו:

"הבה ארדה ואבלה

שם

שפתם",

ולא כתבו "הבה נרדה", שלא יאמר: שתי רשויות הן .

ו. כתבו לו:

"ותצחק שרה בקרוביה",

ולא כתבו "ותצחק שרה בקרבה", שלא יאמר תלמי: הרי גם באברהם כתיב [בראשית יז, יז] "ויפול אברהם על פניו ויצחק וגו'", ולא הקפיד עליו הקדוש ברוך הוא, ועל שרה הקפיד!?

לכך כתבו שצחקה היא בין קרוביה , בפרהסיא. ואילו אברהם צחק רק בליבו, ולכן לא הקפיד עליו הקדוש ברוך הוא .

ז. כתבו לו בדברי יעקב לשמעון ולוי:

"כי

באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס",

ולא כתבו: "כי באפם הרגו איש". שלא יאמר: רצחנים היו אבותיכם [השבטים], שהרי יעקב אביהם מעיד עליהם שהרגו איש!

לכך כתבו "הרגו שור", שלא היו חשובים אנשי שכם בעיני יעקב - אלא כשור, והקפיד על בניו רק על הריגת בהמות .

ח. כתבו לו:

"ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושא בני אדם",

ד"נושא בני אדם" - משמע גמל. ולא כתבו "וירכיבם על החמור", שלא יאמר: וכי לא היה למשה רבכם סוס או גמל ?! ט. וכתבו לו:

"ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות ארבע מאות שנה".

דבקרא לא כתיב "ובשאר ארצות", וכתבו כך כדי שלא יאמר תלמי: שקר כתוב בתורה! שהרי קהת היה מיורדי מצרים, ועמרם היה בנו, ומשה בן בנו. וכשאתה מונה שנותיהם, אין בין כולם ארבע מאות שנה. ועוד, שהרי חלק משנות הבנים נבלעים בשנות האבות, ואם כן, היאך כתבה תורה שישבו בני ישראל במצרים ארבע מאות שנה?

ובאמת מנה הכתוב מלידת יצחק [ולא קודם לכן, שהרי אמר הקב"ה לאברהם: "כי גר יהיה זרעך"], שכשנולד היה כבר אברהם גר בארץ פלשתים, ומאז ועד יציאת מצרים עולה החשבון לארבע מאות שנה [עיין ברש"י באריכות].

י. בפרשה שקודם מתן תורה כתיב: "וישלח את נערי [בכורות] בני ישראל, ויעלו עולות". וכתבו לו הם:

"וישלח את זאטוטי בני ישראל".

ולא כתבו לו: "וישלח את נערי בני ישראל", שמא יאמר: גרועים שבכם שלחתם לקבל פני שכינה ! אבל "זאטוטי" - לשון חשיבות הוא .

וכן בהמשך הפרשה, כתיב: "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו", וכתבו לו הם:

"ואל זאטוטי בני ישראל לא שלח ידו",

דכיון שבתחילת הפרשה כתבו לשון "זאטוטי", סיימו נמי בהאי לישנא [אף על גב ד"אצילי" נמי לשון חשיבות הוא, ולא הוצרכו לשנות משום כך].