כתובות 76a — התלמוד בעברית

מכל מקום

הוי "חדא במקום תרתי",

[חזקה אחת במקום שתי חזקות],

וחדא במקום תרתי לא אמרינן

.

אך אם הביא ראיה שהיו בה מומין

עד שלא תתארס,

אין מוציאין ממנו ממון.

אף על פי שיש "חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו, והאי ראה וניפייס הוא", כיון ש

"העמד הגוף על חזקתו" לא איכא למימר,

שהרי הוכיח שנולדו בה מומין כבר קודם לכן.

מאי איכא, חזקה דאין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו והאי ראה וניפייס הוא,

אדרבה,

יש כנגדה -

"חזקה אין אדם מיפייס במומין".

ו

במקרה שיש חזקה אחת כנגד חזקה אחרת, אמרינן -

"העמד ממון על חזקתו".

ומביאה הגמרא תירוץ נוסף ליישב את המשנה:

רב אשי אמר

: לעולם כל המשנה כרבן גמליאל, שחזקת הגוף עדיפא להוציא ממון.

ואם כן קשה מדוע ברישא על האב להביא ראיה, הלא חזקת הגוף מסייעתו?

אלא -

רישא,

על האב להביא ראיה, כיון שהאשה עדיין לא נכנסה לרשות הבעל, והרי היא ברשות אביה, אם כן תביעתה היא -

"מנה לאבא בידך"

[חייב אתה מנה לאבי], ואפילו שחזקת גופה מסייעת לה, מכל מקום אין חזקת גוף הבת מועילה לאב. וכלפי האב אין זו חזקת הגוף, אלא חזקה רגילה.

ובזה מודה רבן גמליאל שחזקה רגילה שאין בה את העדיפות של חזקת הגוף, אינה יכולה להוציא ממון.

ו

מאידך ב

סיפא,

שכבר נכנסה לרשות הבעל ויצאה מרשות אביה, וכעת תובעת -

"מנה לי בידך",

אזי מועילה חזקת הגוף שלה להוציא מהבעל ממון .

איתיביה

[הקשה]

רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי

:

הלא שנינו בתוספתא -

"מודה רבי מאיר,

היינו רבי מאיר הנזכר במשנה, שאמר: "נכנסה לרשות הבעל על הבעל להביא ראיה", מודה

במומין הראויין לבא עמה מבית אביה, שעל האב להביא ראיה".

והבין רב אחא, שמדובר במומין שמסתבר שהגיעו מבית האב, אך אין הכרח שנולדו שם. ובכל זאת על האב להביא ראיה אפילו שכבר נכנסה לרשות הבעל וחזקת הגוף מסייעת לדבריה,

ואמאי,

הרי התם -

"מנה לי בידך" הוא?

ומשנינן -

הכא במאי עסקינן ב

מקרה שהיתה לה אצבע

יתירת.

שודאי נולדה ברשות האב, ובכהאי גונא בודאי שאין חזקת הגוף מועילה.

ומקשינן - אם מדובר ב

יתירת, מאי ראיה

מייתי?

דהיינו - מה תועיל לאב ראיה, הלא ודאי שנולדה האצבע ברשותו?

ומשנינן - שיביא האב

ראיה דראה

הבעל את המום קודם הנישואין

וניפייס הוא.

אמר רב יהודה, אמר שמואל: המחליף

פרה בחמור,

ולא היה החמור בפנינו בשעת הקנין,

ומשך בעל החמור את הפרה, ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור.

ומספקא לן - האם מת החמור קודם משיכת הפרה, ונמצא המקח בטל. וההפסד מוטל על בעל החמור.

או שמא מת אחר משיכת הפרה, ואז כבר זכה בו בעל הפרה וההפסד מוטל עליו.

ופסק שמואל:

על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת פרה

.

ותנא תונא "כלה".

כלומר, וראייתו מהתנא של משנתינו ששנה את ענין מקח טעות במומי כלה.

והוינן בה:

הי כלה?

מאיזה חלק במשנה הביא שמואל ראיה לדינו?