כתובות 41a — התלמוד בעברית

א. אדם המודה בחיוב ממון המוטל עליו הרי הוא חייב לשלם ["הודאת בעל דין כמאה עדים דמי"], והוא נלמד מן הכתוב [שמות כא ח]: "אשר יאמר כי הוא זה". ואילו המודה בחיוב קנס [קודם שהעמידוהו בדין וחייבוהו לשלם את הקנס] הרי הוא פטור ["מודה בקנס פטור"], שנאמר בפרשת כפל שהוא קנס [שם]: "אשר ירשיעון אלהים [בית דין] ", ולמעט בא הכתוב "פרט למרשיע את עצמו".

ב. כפל שחייב בו הגנב, מורכב מקרן שהוא ממון ומן הכפל שהוא קנס; טבח או מכר הגנב, הרי הוא מוסיף שנים לשה או שלשה לשור, והם קנס.

ג. תשלומי הבעלים על נזקי שורם - חיוב ממון הוא, וכן כופר שחייבים הבעלים לשלם כשהרג שורם את הנפש - חיוב ממון הוא;

אבל כשהרג שורם את העבד ונתחייבו בעליו לשלם שלשים שקל לאדוני העבד - חיוב זה קנס הוא.

מתניתין:

ה

מודה ו

אומר: פתיתי את בתו של פלוני

הרי זה

משלם בושת ופגם

בלבד

על פי עצמו

, כי הודאת בעל דין בחיוב ממון כמאה עדים דמי.

ו

אולם

אין משלם

את ה

קנס

ואף על פי שהודה, כי "המודה בקנס פטור", שכך אמרה תורה בענין קנס: אשר ירשיעון אלהים [בית דין], ודרשינן: פרט למרשיע את עצמו.

וכן

ה

מודה ו

אומר גנבתי

ונמצא שהוא חייב קרן וכפל, הרי זה

משלם את הקרן

בלבד

על פי עצמו

שהוא חיוב ממון -

ו

אולם

אין משלם תשלומי כפל

על הגניבה שהודה,

ו

לא

תשלומי ארבעה וחמשה

על טביחה ומכירה שאף הן קנס.

וכן המודה ואומר:

המית שורי את פלוני

וחייב אני כופר,

או

המית שורי את

שורו של פלוני

, וחייב אני בנזק השור,

הרי זה משלם על פי עצמו

כי אלו "ממון" הם.

אבל המודה ואומר:

המית שורי

את

עבדו של פלוני

וחייב אני שלשים סלעים לאדוני העבד,

אין

הוא

משלם על פי עצמו

, היות ושלשים הסלעים קנס הם.

זה הכלל

כל המשלם

אפילו

יתר על מה שהזיק

, כלומר: שקצבה התורה את שיעור התשלום וחייב לשלמו אפילו אם ערך הנזק הוא פחות מן השיעור הקצוב, הוא הנקרא "קנס" ו

אינו משלם על פי עצמו

.

גמרא:

שנינו במשנה: האומר פתיתי את בתו של פלוני משלם בושת ופגם על פי עצמו ואינו משלם קנס על פי עצמו:

מדייקת הגמרא את לשון המשנה ששנינו "פתיתי" את בתו של פלוני, ואף שדין זה אמת הוא אף לענין אונס את בתו של אחר, ומקשה:

וליתני

במשנתנו: האומר

אנסתי

את בתו של פלוני!? ומשנינן:

לא מבעיא קאמר

, כלומר: ודאי שאם אמר "אנסתי" נאמן הוא לחייב את עצמו בבושת ופגם, ופטור הוא מן הקנס, אלא חידוש מחדשת לנו המשנה שאפילו כשאמר "פתיתי" הרי אנו מאמינים לו לחייבו בבושת ופגם; וכך כוונת המשנה:

לא מבעיא

המודה ואומר

"אנסתי

" -

דלא קא פגים לה

, אינו פוגם אותה כל כך בדבריו שהרי לא מרצונה נאנסה -

דמשלם בושת ופגם על פי עצמו

.

אבל

המודה ואומר

"פתיתי" דקא פגים לה

נפגמת היא אם יאמינוהו בית הדין ויחייבוהו בתשלומים,

אימא לא משלם על פי עצמו

, הייתי אומר שלא נאמיננו ליקח ממנו בושת ופגם ולהוציא עליה שם מזנה בעיר, וכדעת רבי שמעון שבברייתא המובאת בסמוך.

קא משמע לן

משנתנו, שאף האומר "פתיתי את בתו של פלוני" הרי הוא נאמן, ונוטלים ממנו בית הדין בושת ופגם.

ומבארת הגמרא:

מתניתין

משנתנו היא

דלא כי האי תנא!

דתניא: רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: אף בושת ופגם אינו משלם על פי עצמו

, כי

לא כל הימנו שיפגום בתו של פלוני

, להוציא עליה לעז מזנה בעיר.

אמר

נסתפק

ליה רב פפא לאביי

: אם

ניחא לה לדידה

, אם מעדיפה הבת לשאת את הלעז כדי להשתכר את ממון הבושת והפגם,

מאי

יהיה הדין לפי רבי שמעון, האם יהא נאמן ויתחייב לשלם בושת ופגם?

אמר ליה אביי: אינו נאמן, כי

דלמא לא ניחא ליה לאביה

, שמא אין נוח לאביה הלעז שיצא על משפחתו.

שוב שאל רב פפא: ואם

ניחא ליה

גם

לאביה, מאי?

אמר ליה אביי:

דלמא לא ניחא להו לבני משפחה

, ומאחר שיתכן שלבני המשפחה אין זה נוח, אין לבית דין לעשות שום דבר שיחזק את בושתם.

ושוב שאל: ואם

ניחא להו לבני משפחה, מאי?

אמר ליה:

אי אפשר דליכא חד

מבני המשפחה

במדינת הים דלא ניחא ליה

.

שנינו במשנה:

האומר גנבתי משלם את הקרן

וכו', המית שורי את פלוני או את שורו של פלוני הרי זה משלם על פי עצמו:

איתמר: פלגא ניזקא

, חצי נזק שמשלם שור תם [קודם שהועדו בעליו על נזקי השור] שהזיק בנגיחה נחלקו בו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע:

רב פפא אמר: ממונא

הוא ולא קנס, ואם מודה בעל השור בנזק, הרי הוא משלם על פי עצמו.

רב הונא בריה דרב יהושע אמר: קנסא

הוא, ואין בעליו משלמים על פי עצמם.

ומבארת הגמרא טעמו של כל אחד ואחד:

רב פפא אמר פלגא ניזקא ממונא

, משום ד

קסבר

:

סתם שוורים לאו בחזקת שימור

מאליהן

קיימי

, אין הם שמורים מאליהם מלהזיק אם לא שישמרו אותם הבעלים, אלא מזיקים הם אפילו נזקים שאין דרכם בכך כגון נגיחה, ולפיכך מוטלת חובת שמירה על בעליהם -

ו

אם כן

בדין הוא דמשלם כוליה

, שישלם הבעלים את כל הנזק אם לא שמר את השור,

ורחמנא הוא דחייס עלויה

התורה חסה עליו שלא ישלם את כולו, כיון

דאכתי לא איעד תוריה

שעדיין לא הועד השור שלו, ואולם את אשר הוא משלם בדין הוא שמשלם ואם כן "ממונא" הוא.

רב הונא בריה דרב יהושע אמר פלגא ניזקא קנסא

, משום ד

קסבר

:

סתם שוורים בחזקת שימור

מאליהן

קיימי

שלא להזיק בנזקים שאין דרכם בכך כגון נגיחה, ואפילו לא ישמרום הבעלים.

ו

אם כן

בדין הוא דלא לישלם

הבעלים

כלל, ורחמנא הוא דקנסיה

לבעלים,

כי היכי דנינטריה לתוריה

, כדי שיוסיף שמירה על השור, ואם כן קנסא הוא.

סימן

לארבע הוכחותיה של הגמרא כשיטתו של רב פפא ש"פלגא נזקא ממונא":

א.

הניזק

: ב.

מה;

ג.

והמית;

ד.

כלל

.

א.

הניזק

:

תנן

במשנה בבבא קמא:

הניזק והמזיק

משתתפים

בתשלומין

של הנזק, כלומר: אין המזיק מקבל את כל ערך נזקו, וכאילו משתתף הוא בתשלומין, [ומפרש לה ואזיל].

בשלמא למאן דאמר

[רב פפא]:

פלגא ניזקא ממונא, היינו דשייך ניזק בתשלומין

, שהרי מפסיד חצי מערך ממונו שמן הדין היה ראוי להשתלם מן המזיק.

אלא למאן דאמר

[רב הונא בריה דרב יהושע]:

פלגא ניזקא קנסא

, ומן הדין היה שלא יטול כלום, תיקשי: האיך קורא התנא לזה שהניזק משתתף בתשלומין, והרי:

השתא דלאו דידיה קא שקיל

[הרי אף מה שהניזק מקבל, שלא בדין הוא מקבל ואת של חבירו המזיק הוא נוטל], וכי

בתשלומין איתיה

[וכי שייך לומר שהוא משתתף בתשלומין במה שאינו נוטל כערך כל נזקו]!?

ומשנינן: מה ששנינו "הניזק והמזיק בתשלומין", אין הכוונה לחצי הנזק שמפסיד הניזק, אלא שבאותו חצי נזק שזיכתה לו התורה, אין הוא מקבל את כולו וכאילו משתתף הוא בתשלומין -

ו

לא נצרכא אלא לפחת

דמיה של ה

נבילה

משעת הנזק ועד שעת העמדה בדין , שהמזיק אינו משלם רק את ההפרש שבין ערך הנבילה בשעת הנזק לערכה קודם הנזק, אבל את פחת דמיה עד שעת העמדה בדין אין המזיק משלם והניזק הוא שנושא בהפסד זה, ונמצא שכאילו הניזק משתתף בתשלומין. תמהה הגמרא: וכי אפשר לפרש את המשנה לענין

פחת נבילה!?

והרי קודם לאותה המשנה בבבא קמא בה שנינו "הניזק והמזיק בתשלומין" - כבר שנינו: "וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ".

ו

תנינא

בברייתא לפרש את לשון המשנה: "לשלם

תשלומי נזק

" ולא שנה התנא: משלם את הנזק -

שהוא

מלמד שהבעלים

של הנבילה דהיינו הניזק

מטפלין בנבילה

ומוכרים אותה כי שלהם היא ולא של המזיק, והוא אינו חייב אלא את ההפרש שבין בהמה חיה לנבילה, ואם פחתו דמיה לאחר הנזק אין המזיק נושא בהפסד זה!? ומשנינן: צריכה המשנה להשמיענו דין זה שני פעמים, כי,

חדא ב

שור

תם, וחדא ב

שור

מועד

.

וצריכא

המשנה להשמיענו שפחת הנבילה הפסדו של ניזק הוא, הן בתם והן במועד!

דאי אשמועינן

דין זה רק בשור

תם

, הייתי אומר: לא נשנה דין זה אלא בו

משום דאכתי לא איעד

[עדיין לא העידו ולא התרו במזיק].

אבל

בשור

מועד ד

כבר

איעד

המזיק,

אימא לא

יהיה הפחת על הניזק אלא על המזיק.

ואי אשמועינן

דין זה רק בשור

מועד

, הייתי אומר: לכן אין הפחת מוטל על המזיק

משום דקא משלם כוליה

, משלם הוא את כל הנזק ודיו למזיק בהפסד זה.

אבל

שור

תם

שאין משלם המזיק אלא חצי מהנזק

אימא לא

יטפלו רק הבעלים בנבילה, אלא יהא חצי הפחת מוטל על המזיק.

לכן

צריכא!

ב.

מה

.

תא שמע

כדברי רב פפא שחצי נזק ממונא הוא:

דתנן:

מה בין תם למועד?

שהתם משלם חצי נזק

ורק

מגופו

של השור המזיק, ואם אין שוה השור כחצי מערך הנזק הרי הניזק מפסיד,

ומועד משלם נזק שלם

, ומשלם אותו

מן העלייה

[כלומר: מכיסו] של המזיק.

ו

הרי

לא קתני

חילוק נוסף ביניהם:

שהתם אינו משלם על פי עצמו, ומועד משלם על פי עצמו;

ומשמע דאף התם משלם על פי עצמו, כי ממונא הוא, ותיקשי לרב הונא בריה דרב יהושע, הסובר: פלגא נזקא קנסא!?

ומשנינן:

תנא

התנא חילוק אחד בין תם למועד,

ושייר

חילוק אחד, דהיינו תשלום על פי עצמו.

וכי

מאי

עוד חילוק בין תם למועד

שייר

התנא עד שנאמר

דהאי

[חילוק לענין תשלום על פי עצמו] נמי

שייר?

ומפרשינן:

שייר

התנא חילוק אחר בין תם למועד, והוא:

חצי כופר!

שהמועד משלם כופר כשהרג את האדם, ואילו התם אינו משלם אפילו חצי כופר - כדינו בשאר נזיקין - כשהרג את האדם.

וממשיכה הגמרא ליישב קושיא נסתרת, והיא:

לרב פפא שאמר: פלגא נזקא ממונא, ולדבריו אין באותה משנה שיור אחר מלבד חצי כופר, תיקשי: מאי שייר עוד התנא דהאי [חצי כופר] שייר!?

ומשנינן:

אי משום חצי כופר, לאו שיורא הוא

, כלומר: אף את דין "חצי כופר" שאין משלם התם לא שייר התנא, ושוב לא תיקשי מאי שייר דהאי שייר, כי: