גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
כתובות 40b — התלמוד בעברית
ואם הרג השור עבד עושה מעשה מחט שאינו שוה אלא מעט - אף הוא משלם שלשים סלעים, והיכן הוא החילוק שביניהם!? והרי אצל עבד אכן כך הוא הדין, שעל כל עבד משלם בעל השור אותו שיעור קצוב, ואם כן כך יש לך לומר גם…
הטקסט המקורי — כתובות 40b
ואם הרג השור
עבד עושה מעשה מחט
שאינו שוה אלא מעט - אף הוא משלם
שלשים
סלעים, והיכן הוא החילוק שביניהם!?
והרי אצל עבד אכן כך הוא הדין, שעל כל עבד משלם בעל השור אותו שיעור קצוב, ואם כן כך יש לך לומר גם בקנס דאונס ומפתה. ואכתי תיקשי: ואימא: חמשים סלעים אמר רחמנא מכל מילי!?
אלא אמר רבי זירא
, טעם אחר להכריח שלא היתה כוונת התורה לכלול את הבושת והפגם בשיעור שקצבה התורה: שהרי אם תאמר שלכל הבתולות משלמים שיעור שוה, נמצא ש
אילו באו עליה שנים: האחד
בא עליה
כדרכה, ו
ה
אחד
בא עליה תחילה
שלא כדרכה
ועדיין היא בתולה ביחס לביאה כדרכה -
יאמרו
: מי ש
בעל
אשה
שלימה
לגמרי [בין מכדרכה ובין משלא כדרכה] משלם
חמשים
ואף שבושתה רב, ואף זה השני ש
בעל פגומה
[שכבר נבעלה שלא כדרכה] משלם
חמשים
, ואף שבושתה מועט משל שלימה לגמרי; וכי אפשר שלא יהא שום חילוק ביניהם!? אלא ודאי שהחילוק ביניהם הוא בשיעור הבושת המשתלם חוץ מן הקנס לפי חשיבותה של האשה, וכשם שהבושת משתלם בפני עצמו כך גם הפגם משתלם בפני עצמו.
אמר ליה אביי
לרבי זירא:
אי הכי, גבי עבד נמי יאמרו
: על
עבד בריא
משלם
שלשים
, ועל
עבד מוכה שחין
נמי
שלשים;
וכי אפשר שלא יהא שום חילוק ביניהם!
אלא אמר אביי
, מכאן יש לך ללמוד שאין הבושת והפגם כלולים בשיעור שקצבה התורה:
ומשום ד
אמר קרא
בפרשת אונס: "ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף ולו תהיה לאשה
תחת אשר עינה
" -
ומדהוצרך הכתוב לומר "תחת אשר עינה" משמע שבא הכתוב לומר:
הני
חמשים כסף הן
תחת אשר עינה
,
מכלל דאיכא
עוד
בושת ופגם
שאינם משום עינוי, שהרי ישנן אף בשאר חובלים.
רבא אמר
מקור אחר שאין הבושת והפגם בכלל חמשים הכסף:
משום ד
אמר קרא: "ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף
", ולכך אמרה התורה "השוכב עמה" כדי ללמד:
עבור
הנאת שכיבה
בלבד הוא משלם
חמשים, מכלל דאיכא
עוד תשלום שלא עבור הנאת שכיבה, והיינו ה
בושת ו
ה
פגם
, שאינם משתלמים עבור הנאת השכיבה אלא כשאר חובלים.
מוסיפה הגמרא ושואלת שאלה נוספת בענין הבושת והפגם:
מנין שהבושת והפגם ניתן אף הוא לאביה,
ואימא: לדידה
, ושמא לבת הוא נותן את אלו!? עונה הגמרא: כי
אמר קרא
בענין הפרת נדרים שהאב מיפר:
"בנעוריה בית אביה
", ומשמע שבימי נעוריה בבית אביה היא אף לענין ש
כל שבח נעוריה
הוא
לאביה
, ובכלל שבח נעורים אף הבושת והפגם.
הגמרא תמהה על הכלל שאנו באים ללמוד מהמקרא הזה, שכל שבח נעורים הוא לאביה:
ואלא הא דאמר רב הונא אמר רב: מנין שמעשה הבת
בקטנותה ונערותה הוא
לאביה?
שנאמר: "וכי ימכור איש את בתו לאמה
", ולכך הוקשה בתו לאמה כדי ללמד:
מה אמה מעשה ידיה לרבה, אף בת מעשה ידיה לאביה
.
ואם כדבריך שכל שבח נעורים לאביה הוא -
למה לי
מקרא מיוחד למעשה ידיה שהן של אב, והרי אף הן שבח נעורים הן, ו
תיפוק ליה מ"בנעוריה בית אביה
"!?
אלא
מוכח מדברי רב הונא בשם רב, ד
ההיא
קרא "בנעוריה בית אביה"
בהפרת נדרים
בלבד
הוא דכתיב
, שלענין זה ברשות אביה היא ולא לענין שבח נעורים.
וכי תימא
מה בכך דבהפרת נדרים הוא דכתיב, והרי מכל מקום
נילף מיניה
לכל שבח נעורים שיהיה לאביה מהפרת נדרים, ולמה באמת הוצרכנו למקרא מיוחד במעשה ידיה שהן של אב!?
ממונא
דהיינו כל שבח נעורים
מאיסורא
דהיינו הפרת נדרים
לא ילפינן
, [אין לומדים ממון מאיסור]!
וכי תימא
מכל מקום
נילף
לכל שבח נעורים שהוא לאביה
מקנסא
של אונס ומפתה שהוא לאביה -
ממונא מקנסא לא ילפינן
, אין לומדים ממון מקנס!
ומכח קושיא זו מדברי רב הונא, חוזרת בה הגמרא מן המקור הקודם שבושת ופגם הוא לאביה, ומפרשת:
אלא
באמת לא מן הכתוב נלמד שהבושת והפגם הוא לאביה, אלא
מסתברא דאביה הוי
הבושת והפגם, שהרי בידו לביישה בבושת בעילה, ולפוגמה בפגם בעילה -
ד
הרי
אי בעי
האב [אם היה רוצה האב] הוה
מסר לה
לבתו
למנוול ומוכה שחין
לקדשה בביאה, שהרי האב זכאי בבתו לקדשה בביאה.
והיות ואם היה רוצה האב היה יכול ליטול ממון מן המנוול או מוכה השחין כדי לביישה ולפוגמה, נמצא שהבועל הפסיד אותו ממון זה, ולכן חייב הוא לשלם אותו לאב.
שנינו במשנה:
פגם, רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת
כמה היתה יפה וכמה היא יפה:
היכי שיימינן לה
, כיצד שמין את הפגם הזה?
אמר אבוה דשמואל: אומדין כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה בתולה לשפחה בעולה לשמשו
, והיינו, שעל הבועל לשלם את הפרש המחיר בין שפחה בתולה לבעולה כשהיא נקנית כדי שתשמשנו.
תמהה הגמרא:
שפחה בעולה לשמשו!?
וכי
מאי נפקא ליה מינה
, מה איכפת לו לקונה שפחה כדי לשמשו אם בתולה היא השפחה או בעולה היא!?
אלא
כך שמין את הפגם: אומדין כמה אדם רוצה ליתן
בין שפחה בעולה לשפחה שאינה בעולה
כשהוא קונה אותה כדי
להשיאה לעבדו
.
ועדיין תמהה הגמרא:
ולעבדו
נמי
מאי נפקא ליה מינה
, מה איכפת לו לאדון אם בתולה היא השפחה או בעולה היא, והרי כל עיקר קנייתו אותה היא כדי שיהיו לו ולדות ממנה, וכך יפה הבעולה כמו הבתולה!?
ומפרשת הגמרא: אין אנו דנין על קניית שפחה להשיאה לעבד בעלמא שכל מטרת האדון בקנייתו הוא כדי להרבות לו ולדות שיהיו עבדיו -
אלא
בעבד שיש לו לרבו קורת רוח הימנו
היות וזהיר הוא בעבודתו, ורוצה האדון יותר בשפחה בתולה כדי להנאותו ולהטעים לו טעם בתולה.
מתניתין:
כל מקום שיש מכר
, כלומר: כל בת שאביה יכול למוכרה לאמה עבריה, דהיינו כשהיא קטנה -
אין לו
לאביה
בה קנס
שאין קנס לקטנה.
ו
כל מקום שיש
לאביה בה
קנס
דהיינו כשהיא נערה,
אין
לאביה בה
מכר
לאמה!
ומפרשת המשנה:
בת
קטנה יש לה מכר
לאמה,
ואין לה קנס
.
ואילו בת
נערה יש לה קנס, ואין לה מכר
לאמה.
ואילו הבת
הבוגרת אין לה לא מכר
לאמה,
ולא קנס
.
גמרא:
אמר רב יהודה אמר רב
:
זו
ששנינו: אין קנס במקום מכר דהיינו לקטנה -
דברי רבי מאיר
היא,
אבל חכמים אומרים: יש לה קנס במקום מכר
.
דתניא: קטנה מבת יום אחד ועד שתביא שתי שערות, יש לה מכר ואין לה קנס
,,
משתביא שתי שערות עד שתיבגר יש לה קנס ואין לה מכר, דברי רבי מאיר
שהיה רבי מאיר אומר
:
כל מקום שיש מכר אין קנס, וכל מקום שיש קנס אין מכר!
וחכמים אומרים: קטנה מבת שלש שנים
ויום אחד
שהיא נעשית ראויה לביאה ואין בתוליה חוזרין
ועד שתיבגר יש לה קנס!
מקשה הגמרא על לשון הברייתא בדברי חכמים "קטנה וכו' יש לה קנס", וכי
קנס אין
אכן יש לקטנה, אבל
מכר לא!?
והרי מקרא מלא הוא "וכי ימכור איש את בתו לאמה"!?
ומשנינן:
אימא: אף קנס
יש לקטנה
במקום מכר
, ומשתביא שתי שערות עד שתיבגר יש לה קנס ואין לה מכר, [ומבת יום אחד ועד שלש שנים ויום אחד, יש לה מכר ואין לה קנס].
אמר רב חסדא: מאי טעמא דרבי מאיר
שאין קנס לקטנה?
כי
אמר קרא
בפרשת קנס של אונס:
"ולו תהיה לאשה
" הרי ש
במהוה עצמה
[שיש בידה להקנות עצמה לאישות]
הכתוב מדבר
, והיינו גדולה ולא קטנה שאינה יכולה לקדש את עצמה.
ורבנן
החולקים על רבי מאיר מה טעמם שהם חולקים עליו!?
אמר
ביאר
ריש לקיש
, כי
אמר קרא
בכל הפרשה של אונס:
"נער
" חסר ה"א בסוף התיבה, כדי ללמד:
אפילו קטנה במשמע
.
שמעה
שמע את ביאורו של ריש לקיש -
רב פפא בריה דרב חנן מבי כלוחית
[שם מקום] -
אזל אמרה קמיה דרב שימי בר אשי
הלך וחזר על הדברים בפני רב שימי בר אשי.
אמר ליה
רב שימי בר אשי:
אתון אהא מתניתו לה
[אתם שונים את דברי ריש לקיש המחלק בין "נערה" מלא ל"נער" חסר לענין קטנה, על קנס של אונס ומפתה] -
ואילו
אנן, אהא מתנינן לה
[אנחנו שונים את דברי ריש לקיש על הענין הבא]:
אמר ריש לקיש
:
א. הבועל את אשתו הנערה ביאה ראשונה והוציא עליה שם רע שלא מצא לה בתולים, וגם אומר שחקר על הדבר ומצא עדים שזינתה תחתיו כשהיתה מאורסה, והלך האב והביא עדים והזימו את עדי הבעל, הרי הבעל חייב מלקות וקנס ומאה כסף; ואם נמצא הדבר אמת הרי הנערה שזינתה כשהיא מאורסה - בסקילה.
ב. אבל
המוציא שם רע על
אשתו
הקטנה
, הרי זה
פטור
מתשלום קנס,
שנאמר
בפרשת מוציא שם רע: "וענשו אותו מאה כסף וגו'
ונתנו לאבי הנערה
",
"נערה" מלא דיבר הכתוב
, ומלמד: נערה ולא קטנה.
מתקיף לה רב אדא בר אהבה
על דברי ריש לקיש בענין מוציא שם רע: כי מדברי ריש לקיש יש ללמוד, ד
טעמא דכתב רחמנא "נערה
" מלא אנו יודעים שאינו חייב על הקטנה,
הא לאו הכי
אלא היה נכתב "נער" חסר
הוה אמינא: אפילו
על ה
קטנה
הוא חייב.
והא כתיב
בפרשת מוציא שם רע:
"ואם אמת היה הדבר הזה לא נמצאו בתולים לנערה, והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה
" -
וקטנה
הרי
לאו בת עונשין היא
, וממילא משמע שלא דיברה כל הפרשה אלא בנערה ולא בקטנה!?
ואם כן לא היה צריך הכתוב לכתוב "נערה" מלא כדי למעט את הקטנה!?
ומשנינן:
אלא
כך הוא שאמר ריש לקיש: לפיכך כתבה התורה במוציא שם רע "נערה" מלא, לא ללמד על עצמו יצא, שממילא נדע כן כיון דהקטנה אינה בת עונשין, אלא כדי ללמד:
כאן
במוציא שם רע שנכתב מלא אינו חייב אלא על ה
נערה, הא כל מקום שנאמר "נער
" חסר
אפילו קטנה במשמע
.