הוריות 3a — התלמוד בעברית

אמרה תורה [ויקרא ו] "

זאת תורת העולה, היא

העולה".

הרי אלו שלשה מיעוטין.

ואם כן, מסתבר שגם הברייתא הראשונה, שדרשה שלשה מיעוטים מהפסוק של "אם נפש", דברי רבי יהודה היא.

ואיבעית אימא,

לעולם אין ראיה מדרשת שלשת המיעוטים שרבי יהודה אמר ברייתא זו. אך כיון ש"סתם ספרא, רבי יהודה היא", אנו מעמידים את הברייתא הראשונה כדבריו, שהרי את הברייתא השניה, ד

"עדיין אני אומר", לא מצית מוקמת לה כרבי יהודה.

ד

הרי

קתני

בה:

רוב קהל שחטאו, בית דין מביאין על ידיהן פר. ו

אי אפשר להעמידה כרבי יהודה

,

כי

אי רבי יהודה היא, האמר

רבי יהודה,

ציבור הוא דמייתי

פר העלם דבר, ו

בית דין לא

מביאין פר.

דתנן

[לקמן ה א],

רבי יהודה אומר: שבעה שבטים

[שהם רוב שבטי ישראל, מתוך שנים עשר השבטים]

שחטאו

משום הוראה מוטעית של בית דין,

מביאין ז' פרים.

ובהכרח, שהציבור הם המביאין כפרתם בפרים אלו, ולא בית הדין. כי אילו בית הדין היו מביאין את הקרבן, יקשה, מדוע יביאו בית הדין שבעה פרים? והרי לצורך כפרת בית הדין די להם בכפרה של פר אחד. אלא, בהכרח, סובר רבי יהודה שהציבור הם המביאים את הפר לכפרתם, ולכן כל שבט ושבט מביא פר לעצמו. וכשחטאו שבעה שבטים, מביאין ז' פרים .

ובהכרח, שהברייתא השניה, ששנינו בה שבית הדין הם המביאין את הפר, אינה כרבי יהודה. ואם כן, בהכרח, שהברייתא הראשונה מדברי רבי יהודה היא.

ורב נחמן אמר שמואל

חולק על רב יהודה אמר שמואל, שהעמיד את משנתנו כרבי יהודה, וסובר, כי מה ששנינו במשנתנו שיחיד העושה בהוראת בית דין פטור,

זו דברי רבי מאיר. אבל חכמים

חולקים, ו

אומרים: יחיד שעשה בהוראת בית דין, חייב.

ודנה עתה הגמרא בביאור דברי רב נחמן אמר שמואל:

מאי רבי מאיר, ומאי רבנן?

היכן מצינו שנחלקו רבי מאיר ורבנן בדבר זה?

דתניא: הורו

בית דין הוראת טעות,

ועשו

על פיהם,

רבי מאיר פוטר, וחכמים מחייבין.

והוינן בה, באיזה אופן מדובר?

מאן,

מי הם אלו ש

עשו

ועברו בשגגה?

אילימא

שמדובר באופן ש

בית דין

עשו בשגגה, על פי הוראת עצמן, ונחלקו אם מביאין פר על עשייה שלהם עצמם.

אם כן יקשה,

מאי טעמייהו דרבנן, דמחייבי

להו להביא פר?

והתניא, יכול

שיהא הדין באופן ש

הורו בית דין

הוראת שגגה,

ועשו

ועברו

בית דין

עצמן על פי הוראת עצמן,

יכול

ש

יהו חייבין

להביא פר העלם דבר?

תלמוד לומר

"ונעלם מעיני

הקהל

-

ועשו

"!

מעשה

העבירה הוא זה ש

תלוי בקהל, ו

אילו

הוראה

שהורו בטעות,

תלויה בבית דין!

וביאור הדרשה של הברייתא הוא כך: משמעות "ונעלם מעיני הקהל" היא, שנעלמה ההלכה מ"עיני הקהל", שהם בית הדין, הקרויים כך [כדדרשינן לה במקום אחר מגזירה שווה "מעיני מעיני", ש"עיני הקהל" הם הבית דין].

ומכאן למדו, שההוראה תלויה בבית דין.

ואילו מדברי הכתוב "הקהל, ועשו", דרשינן שהעשיה תלויה בקהל. והיינו, שחיוב הקרבן על העלם דבר, חל רק אם בית הדין הורו הוראה בטעות, והקהל עשו על פיהם את המעשה בשגגה. אבל אם בית הדין גם הורו וגם עשו על פי הוראת עצמן - פטורין.

ו

אלא,

אם נעמיד את המחלוקת בברייתא באופן

דהורו בית דין ועשו רוב קהל

על פיהם, ונחלקו רבי מאיר ורבנן אם באופן זה מביאין פר העלם דבר, אם כן

מאי טעמא דרבי מאיר דפוטר?

הלא זה האופן הרגיל שעליו מביאים פר העלם דבר!

אלא לאו

, בהכרח, שמדובר באופן ש

הורו בית דין, ועשו מיעוט

מה

קהל

על פיהם,

ובהא קמיפלגי

רבי מאיר ורבנן:

מר,

רבי מאיר,

סבר, יחיד שעשה בהוראת בית דין פטור

מחטאת.

ומר,

רבנן,

סבר, יחיד שעשה בהוראת בית דין חייב

חטאת!

ומוכח שמשנתנו, ששנינו בה יחיד שעשה בהוראת בית דין פטור מחטאת, רבי מאיר היא, ולא רבנן!

ודחינן:

אמר רב פפא

: אי אפשר לדייק מברייתא זו שחכמים מחייבים יחיד שעשה בהוראת בית דין. כיון שיש לומר,

דכולי עלמא,

הן רבנן והן רבי מאיר, סוברים כמשנתנו, ש

יחיד שעשה בהוראת בית דין פטור.

אלא,

שנחלקו באחת מארבע האפשרויות דלהלן:

אפשרות אחת, היא: יתכן שנחלקו באופן שעשו מיעוט ציבור, ועשו בית הדין עמהם, ובצרוף דייני בית הדין הם נעשים לרוב ציבור. ובשאלה האם

בית דין משלים לרוב צבור, קמיפלגי.

מר

(חכמים)

סבר בית דין משלים לרוב צבור

ולפיכך חייבין בפר,

ומר,

רבי מאיר

סבר, אין בית דין משלים לרוב צבור,

והרי הם מעוט שעשו, ופטורין מלהביא פר .

ב.

ואיבעית אימא,

אפשר לבאר שהברייתא עוסקת באופן

שהורו בית דין, ועשו רובו של קהל

על פיהם. ונחלקו חכמים ורבי מאיר האם גם הציבור מביאין פר, או רק בית הדין מביאין פר ולא הציבור. ואף רבי מאיר הפוטר, אין כוונתו לפטור לגמרי מדין פר, אלא כוונתו לפטור את הציבור מלהביא פר, וכשיטתו להלן, שרק בית הדין מביאין פר, ולא הציבור.

ו

לפי זה צריך לבאר, כי

מאן חכמים

שמחייבים גם את הציבור להביא פר? -

רבי שמעון היא, דאמר

לקמן,

ציבור מייתי

פר,

ו

כן

בית דין מייתי

פר.

ג.

ואיבעית אימא,

יש לומר שנחלקו בדין

שבט

אחד

שעשה בהוראת בית דינו

של אותו השבט, ולא על פי הוראת בית דין הגדול. לדעת רבי מאיר אין מביאין פר, כיון שלא עברו על פי בית דין הגדול, ואילו חכמים סוברים שמביאין אפילו על הוראת בית דינו של השבט .

ומאן

נינהו אותן

חכמים

הסוברים כך,

רבי יהודה היא! דתניא

[ה ב], לקמן במשנה:

שבט שעשה בהוראת בית דינו

-

אותו השבט חייב

בפר העלם דבר, דברי רבי יהודה!

ד.

ואיבעית אימא,

בברייתא זו מדובר

כגון שחטאו ששה

שבטים,

והן רובו של קהל

[לגבי המנין של כל אנשי שנים עשר השבטים]

. או שבעה

שבטים,

אף על פי שאינן רובו של קהל.

לדעת רבי מאיר פטורין, משום שאינו מחייב אלא אם חטאו רוב שבטים ורוב קהל.

ו

לפי זה צריך לבאר, שחכמים ד

מתניתין,

שחייבו את כל השבטים בקרבן,

מני? רבי שמעון בן אלעזר היא!

דתניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר משמו

של רבי מאיר:

חטאו ששה

שבטים

והן רובו של קהל, או שבעה אף על פי שאינן רובו של קהל, חייבין

[ולקמן בסוף הפרק מפרש טעמו].

וכיון שאפשר להעמיד את הברייתא שנחלקו בה רבי מאיר וחכמים בכל האופנים המבוארים, אין לנו ראיה שנחלקו רבי מאיר וחכמים בדין יחיד שעשה בהוראת בית דין אם הוא חייב או פטור!

אמר רב אסי

: מה שהצריכו

ובהוראה

רוב קהל שיחטאו על פי הוראת בית דין, ברוב זה,

הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל,

ויושבי חוצה לארץ אינם מן המנין .

שנאמר,

[מלכים א ח]

"ויעש שלמה בעת ההיא את החג, וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים, לפני ה' אלהינו שבעת ימים, ושבעת ימים, ארבעה עשר יום".

ולכאורה יש לתמוה:

מכדי,

הרי

כתיב "וכל ישראל עמו קהל גדול",

ומשמעות הכתוב היא שהיו עמו כל ישראל, ואם כן, מה שנאמר שם שגם האנשים המתגוררים במקומות

"מלבוא חמת עד נחל מצרים"

היו עמו,

למה לי

למימר? והלא פשיטא שגם הללו בכלל קהל ישראל הם!?

אלא,

שמע מינה,

דווקא

הני

הגרים בתוך גבולות ארץ ישראל, שהם "מלבא חמת עד נחל מצרים",

הוא דאיקרי,

נקראים ונכללים בתורת "

קהל". אבל הנך,

יושבי חוץ לארץ,

לא איקרי

בשם

קהל.

ואחר שהסקנו כי מועטין שחטאו בהוראת בית דין פטורין מקרבן, דנה עתה הגמרא כיצד יהא הדין באופן שהשתנה מצב מנין החוטאים, ונהפכו ממועטין למרובין, בתקופה שבין עשיית החטא לבין הזמן שנודע לחוטאים שחטאו.

ומבררת הגמרא את האופנים השייכים בדין זה:

הא ודאי

פשיטא,

שאם היו

מרובין

בשעת החטא,

ונתמעטו

לאחר מכן, כגון שמתו חלק מאותם החוטאים, ונשארו מיעוט ,

היינו פלוגתא דרבי שמעון ורבנן,

שנחלקו במשנה לקמן, גבי כהן משיח ונשיא [שאם חטאו בשגגה שונה דינם מהדיוט, שההדיוט מביא כשבה או שעירה, ואלו כהן משיח שחטא מביא פר, ונשיא שחטא מביא שעיר].

ובאופן שחטאו כהן משיח ונשיא לפני שנתמנו, ולא הספיקו להביא קרבנם עד שנתמנו, סוברים חכמים שהם מביאין קרבן כהדיוטות. כי לדעת חכמים הולכים אחר שעת החטא, ובשעת החטא הדיוט היה. והוא הדין אם היו מרובין והתמעטו, שדינם כמרובין, כמו שהיו בשעת החטא, ומביאין פר.

אולם לדעת רבי שמעון, שאמר להלן, שאם נודע להם מחטאם עד שלא נתמנו, חייבין הם בקרבן חטאת כהדיוט, ואילו אם נודע להם משנתמנו פטורין לגמרי מקרבן [ושיטתו היא, שכדי לחייב קרבן צריך שלא ישתנה מצב החוטא משעת החטא עד שעת ידיעה], אם כן, גם כאן יהא כך הדין, שאם נודע להם עד שלא נתמעטו, הרי הן חייבין להביא פר, אבל אם לא נודע להם שחטאו עד שנתמעטו, הרי הן פטורין לגמרי, ואפילו מחטאת, לפי שלא היה דינם שווה בשעת החטא ובשעת הידיעה.

אבל באופן שהיו

מועטין

בשעת החטא

ונתרבו,

כגון שמתו חלק משאר הקהל שלא חטאו, ונמצאו החוטאין מרובין, בזה יש לדון -

מאי?

האם נחלקו רבי שמעון ורבנן גם באופן זה?

וצדדי הספק הם:

האם נאמר כי

רבי שמעון, דאזיל בתר ידיעה,

כפי שנראה מדבריו להלן, באופן שנודע להם עד שלא נתמנו, שחייבין כהדיוטות, לפי שהיתה הידיעה בעודם הדיוטות, ונאמר כי הוא הדין במועטין שנתרבו, שרבי שמעון

מחייב,

כיון שבשעת ידיעה כבר היו מרובין, ומביאין פר.

ו

אילו

רבנן, דאזלי

לעולם

בתר

שעת ה

חטאת, פטרי

אף במועטין ונתרבו, כיון שבשעת החטאת מועטין היו.

או לא

, שאין דינם שוה ממש. שהרי להלן לגבי כהן ונשיא, הן בשעה שחטאו קודם שנתמנו, והן בשעת ידיעה, דהיינו לאחר שנתמנו, הרי הן מחוייבין בקרבן, אלא שנשתנה דין קרבנם, בנשיא, מכשבה או שעירה לשעיר, ובכהן משיח, מכשבה ושעירה לפר.

אבל כאן, שבשעת החטא היו מועטין ופטורין לגמרי מקרבן, יש לומר שאין הדין תלוי במחלוקת רבנן ורבי שמעון. כי כאן, אפילו רבנן יחייבו, כיון שאין שעת החטא קובעת אלא אם נוצר בה איזה שהוא חיוב, אך לא במקום שהוא פטור לגמרי. ולכן הולכים אחר שעת ידיעה, ואז היו מרובין, וחייבין בהבאת פר .

מאי,

מהו הדין בזה?

אך תמהה הגמרא על הצד הראשון, שלרבי שמעון, ההולך אחר שעת ידיעה, גם אם היו מועטין בשעת המעשה ונתרבו לאחר מכן מביאין פר, כיון שבשעת ידיעה מרובין הוו.

ותסברא: אימור דשמעת ליה לרבי שמעון דאזיל אף בתר ידיעה,

היינו דוקא

היכי דהוי ידיעה וחטאה בחיוב,

כדלהלן בהדיוט שהתמנה לנשיא או משיח, שבאופן זה סובר רבי שמעון שאם נודע להם עד שלא נתמנו חייבין, כיון שהיתה גם ידיעה וגם חטאה בעוד שהיו הדיוטות.

אבל באופן שרק ה

ידיעה

היתה בשעת חיוב,

ולא חטאה

בשעת חיוב,

מי שמעת ליה!?

והרי מיניה וביה מוכח שבאופן זה רבי שמעון פוטר!

דאם כן,

שהיה סובר כי די בשעת ידיעה בלבד לחייב, מדוע אם נודע להם משנתמנו פטורין?

לייתי כי

דינם

השתא!

כהן משיח פר, ונשיא שעיר.

אלא

על כרחך,

דרבי שמעון חטאה וידיעה בעי,

שיהו שניהם בשעת חיוב. ואם כן, כשהיו מועטין ונתרבו, הרי אף שבשעת ידיעה היו בני חיוב, מכל מקום, פטורין הם, כי רבי שמעון אינו הולך רק אחר שעת ידיעה, אלא הוא מצריך שתהא גם הידיעה וגם החטא בשעת חיוב, וכאן בשעה שחטאו היו מועטין.

ונשארה הגמרא בספק, האם נחלקו רבי שמעון ורבנן בדין זה.

איבעיא להו: הורו בית דין

ש

חלב מותר, ועשו מיעוט הקהל

על פיהם,

וחזרו בית דין בהן,

והורו שחלב אסור, ושוב חזרו וטעו, ו

הורו

שהוא מותר,

ועשו מיעוט אחר

על פי הוראתם השניה. ושני מיעוטים אלו יחד הם רוב הצבור,

מהו?

וצדדי הספק הם:

האם נאמר

כיון דשתי ידיעות נינהו,

שהרי בתחילה נודע לבית דין שטעו אחר הוראתם הראשונה, וטעו פעם שניה, ושוב נודע להם שטעו אחר הוראתם השניה, לפיכך

לא מצטרף

אלו שני המיעוטים שחטאו לרוב, אלא נחשב הדבר כאילו חטאו רק מיעוט בפני עצמו בכל פעם, ואין מביאין פר.

או דלמא, כיון דאידי ואידי

שני מיעוטי הקהל - חטאם בהוראה מוטעית של היתר

חלב הוא,

לפיכך

מצטרף

חטאם להחשב יחדיו כחטא של רבים.

ואם תמצא לומר

שבאופן זה,

כיון דאידי ואידי חלב הוא,

ו

מצטרף

לאיסור. עדיין יש להסתפק באופן ש

מיעוט

חטאו ואכלו על פי הוראת בית דין את ה

חלב שעל גבי הקרב, ומיעוט

חטאו ואכלו

חלב שעל גבי דקין, מהו?

וצדדי הספק הם:

האם נאמר,

הכא, ודאי כיון דבתרי קראי קאתי,

שאיסורי חלב שעל גבי הקרב וחלב שעל הדקין נלמדו משני מקראות חלוקין,

לא מצטרף,

ודינם כמיעוט שחטאו בהוראת בית דין, ואין מביאין פר.

או דלמא, כיון דאידי ואידי,

חלב שעל גבי הקרב, וחלב שעל גבי הדקין,

חלב הוא,

ואיסור אחד הוא, משום הכי

מצטרף,

מצטרפים שני המיעוטים שחטאו לרוב, רובא, ומביאין פר .

ואם תמצי לומר

שחלב הקרב וחלב הדקין שניהם

שם חלב

אחד

הוא,

ו

מצטרף.

עדיין יש להסתפק באופן ד

מיעוט

הקהל חטאו

בחלב, ומיעוט

חטאו

בדם, מהו?

וצדדי הספק הם:

האם

הכא ודאי

נאמר

דתרי איסורי נינהו.

וכיון דאין איסורן שוה, לא מצטרף,

ונחשבים כמיעוט שחטאו, ואין מביאין פר.

או דלמא, כיון דקרבנן שווה,

שעל שניהם היחיד מביא כשבה, לפיכך

מצטרף,

והוו רובא שחטאו, ומביאין פר.

ואם תמצי לומר, כיון דקרבנן שווה מצטרף,

עדיין יש מקום להסתפק באופן ש

מיעוט חטאו בחלב, ומיעוט

חטאו

בעבודת כוכבים,

ואין קרבנם שווה, שהרי היחידים מביאין על חלב כשבה, ואילו על עבודת כוכבים הם מביאין שעירה,

מהו?

האם נאמר כי

הכא, ודאי

כיון

דאין איסורן שווה ואין קרבנן שווה,

לא מצטרפין, ואין מביאין פר,

או דלמא, כיון דאידי ואידי

חטא שחייבין עליו

כרת הוא, מצטרף.

ומסקינן:

תיקו

15 .

איבעיא להו: הורו בית דין שחלב מותר, ועשו מיעוט הקהל

ואכלו על פי הוראתם,

ומת אותו בית דין, ועמד בית דין אחר, וחזרו

גם הן

והורו

היתר באיסור זה, כמו שהורו בו היתר הבית דין הראשון,

ועשו

ועברו

מיעוט אחר

על פיהם, ובשני מיעוטין אלו יחדיו יש רוב קהל, האם נחשב הדבר שעברו רוב הקהל על פי הוראה אחת, ומביאין פר, או לא.

אליבא דמאן דאמר בית דין מייתי

פר, ולא הצבור עצמן,

לא תיבעי לך,

אין להסתפק בדבר שיחול חיוב הבאת פר על הבית דין הראשון,

דהא ליתנהו

השתא, שהרי כבר מתו. והבית דין השני, פשיטא שאינו מביא פר, שהרי לא עשו רוב קהל על פיהם .

אלא, כי תיבעי לך, אליבא דמאן דאמר צבור מייתי

פר העלם דבר,

מאי?

האם מביאין פר, היות ש

צבור הא קאי

וקיימי השתא, שהם לא מתו. וכיון שעברו רובן עפ"י הוראת בית דין, יביאו פר , דבציבור תליא מילתא.