הוריות 2b — התלמוד בעברית

ומתרצת הגמרא:

זו ואין צריך לומר זו, קתני.

וכך הוא ביאור הסיפא במשנה: אם ידע אחד מהדיינים או אחד מהתלמידים שטעו בית הדין, ועשה עמהם, חייב חטאת יחיד. ואין צריך לומר אם עשה אחריהם, שאינו תולה לגמרי בבית דין, שחייב חטאת יחיד. ואין צריך לומר שאם עשה לבדו, שחייב, כי אינו תולה כלל בבית דין.

שנינו במשנתנו: הורו בית דין

וידע אחד מהם שטעו, או תלמיד וראוי להוראה,

ועשה על פיהם חייב.

ומקשה הגמרא:

תרתי,

שני האופנים , של דיין היודע, ותלמיד היודע,

למה לי

לשנות את שניהם במשנה? והרי כיון ששנינו במשנה שאם ידע אחד מהדיינים שטעו ועשה על פיהם, הוא חייב חטאת יחיד משום שהוא אינו תולה את מעשהו בבית דין [שהרי הוא יודע את הדין], הרי ממילא גם נדע, שתלמיד הראוי להוראה ויודע שטעו, שהוא חייב חטאת יחיד, כי גם הוא אינו תולה את חטאו בבית דין! ומתרצת הגמרא:

אמר רבא, איצטריך

לשנות את הדין בשניהם:

כי אילו שנינו במשנה רק "ידע אחד מהדיינים",

סלקא דעתך אמינא, הני מילי,

הטעם שהוא אינו נחשב תולה בבית דין, משום שהוא

גמיר וסביר,

שגם למד, וגם מבין מסברת עצמו.

אבל

תלמיד הראוי להוראה, שהוא

גמיר, ולא סביר, לא

יהא הדין כן, כי מאחר שהוא "לא סביר", יכול הוא לתלות מעשהו בהוראת בית דין, כיון שאין ידיעתו מספקת להכריע כנגד הוראת בית דין.

לכך הוצרכה המשנה להשמיענו, שגם גמיר ולא סביר אינו נפטר מדין תולה בבית דין, אלא חייב חטאת יחיד!

אמר ליה אביי

לרבא: היאך אמרת שמדובר במשנה בתלמיד שהוא גמיר ולא סביר? והרי פשטות לשון המשנה, שהגדירה את התלמיד הזה כמי שהוא

"

ראוי

להוראה"

תלמיד שהוא

גמיר וסביר, משמע!

אמר ליה

רבא: אכן, ממשמעות הלשון של המשנה "ראוי להוראה" גרידא, אי אפשר ללמוד כמו שאמרתי, שבאה המשנה לחייב חטאת יחיד, בתלמיד שהוא רק גמיר ולא סביר.

אלא,

אנא, הכי קאמינא

: אפשר ללמוד זאת ממה שהוסיפה המשנה בתלמיד, ונקטה שהוא "ראוי להוראה".

כי לכאורה תיבות אלו מיותרות הן, וכפי שיבואר, ובהכרח שהן באו ללמד, שאפילו תלמיד שהוא רק גמיר ולא סביר, חייב חטאת יחיד.

וכך היא ההוכחה שלי:

אי מההיא,

ממה שאמרה המשנה "ידע אחד מהדיינים שטעו" בלבד, לא הייתי לומד משם לחייב גם תלמיד שהוא גמיר ולא סביר. כי

הוה אמינא,

הייתי אומר

הני מילי

שאינו נחשב תולה בבית דין, היינו דוקא תלמיד שהוא

גמיר וסביר. אבל

מי שהוא

גמיר ולא סביר,

או סביר ולא גמיר,

לא.

דהיינו, הייתי סבור שאינו חייב, אלא הוא נחשב כתולה בבית דין, ופטור.

לפיכך

תנא

נמי "תלמיד שהוא

ראוי להוראה",

להשמיענו

ממשנה יתירה

[בהוספת "תלמיד הראוי להוראה" בנוסף לידע אחד מהדיינים], כי

אפילו

תלמיד שהוא

גמיר ולא סביר,

או

סביר ולא גמיר,

גם הוא חייב בחטאת יחיד, ואינו נחשב כתולה בבית דין . [אם כי נשארת ההגדרה ש"תלמיד הראוי להוראה" כשלעצמו, הוא גמיר וסביר.

אך היתור שלו במשנה בא ללמד גם על גמיר ולא סביר, או סביר ולא גמיר].

שנינו במשנתנו: "תלמיד

וראוי להוראה

" כו'.

כגון מאן

נקרא "ראוי להוראה"?

אמר רבא: כגון שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא,

שהיו יושבים לפני חכמים, והם היו ראויין להוראה. כמו שאמרו במסכת סנהדרין [יז ב] "דנים לפני חכמים: שמעון בן עזאי, ושמעון בן זומא".

אמר ליה אביי

: היאך אמרת שבמשנה מדובר בכאלו חכמים? והלא חכם

כי האי גוונא, מזיד הוא!

שהרי ודאי לו שטעו בית דין, ואם אף על פי כן עשה, הרי שבמזיד עשה, כי אנשים גדולים כאלו אינם יכולים לתלות שגגתם בשום בית דין, והיאך יתחייב על כך קרבן חטאת .

אמר ליה רבא לאביי:

ולטעמיך,

שאמרת מזיד הוא, כיצד תבאר את

הא דתניא

: כתיב בפרשת קרבן חטאת יחיד [ויקרא ד] "ואם נפש אחת תחטא בשגגה, בעשותה אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה ואשם", ודרשינן מלשון הכתוב "

בעשותה אחת",

ולא כתוב "תחטא, ועשתה אחת", שבא הכתוב ללמדך, שאפילו אם הורו בית דין הוראה בטעות לעבור על אחת מהמצות, והלך אחד ועשה מעשה כפי הוראתם, אך לא מפני שסמך עליהם, אלא היה "

יחיד העושה מפי עצמו",

הרי הוא

חייב

קרבן חטאת יחיד. כי רק מי ששגג

בהוראת בית דין

הרי הוא

פטור

מקרבן.

כיצד

נחשב "יחיד העושה מפי עצמו"?

הורו בית דין שחלב מותר, ונודע לאחד מהם

מהדיינים

שטעו, או

שהיה

תלמיד יושב לפניהם וראוי להוראה, כגון שמעון בן עזאי, יכול יהא

אותו דיין או תלמיד העושה מעשה על פיהם,

פטור

מקרבן?

תלמוד לומר "בעשותה אחת"

יחיד העושה על פי עצמו חייב

קרבן! ורק העושה

בהוראת בית דין,

משום שלא ידע בטעותם,

פטור!

ומוכח, שגם בתלמיד כגון שמעון בן עזאי, שייך שיהיה שוגג, ויתחייב בחטאת .

אלא, היכי משכחת לה,

באיזה אופן אתה, אביי, יכול למצוא את האפשרות שעל פי עצמו יתחייב חטאת, והרי מזיד הוא, בהכרח,

כגון ד

באמת

ידע דאסור, ו

אולם

קא טעי במצוה לשמוע דברי חכמים.

שהיה סבור שלעולם יש מצוה לשמוע לדברי חכמים, ואפילו במקום שהוא עצמו יודע שהם טעו בהוראתם. ובטעות שכזו, גם שמעון בן עזאי נחשב שוגג.

ואם כן,

לדידי נמי,

שביארתי ש"הראוי להוראה" במשנתנו הוא כגון שמעון בן עזאי, אעמיד באותו האופן, שהם נחשבים שוגגין כגון

דטעו

במצוה לשמוע דברי חכמים

6 .

שנינו במשנתנו: "

זה הכלל: התולה בעצמו, חייב".

והוינן בה: "זה הכלל", שהוא לשון ריבוי,

לאיתויי מאי?

מה הוא בא לרבות? ומבארת הגמרא:

לאיתויי

את מי שעבר ואכל חלב לאחר שהורו בית דין שחלב מותר, אבל הוא

מבעט בהוראה,

שהוא רגיל שלא להתייחס ושלא לעשות כפי הוראות בית דין. ולכן, גם הוא נחשב כמי שעשה על פי עצמו, וחייב להביא קרבן חטאת, ככל יחיד שחטא בשגגה .

וזה ששנינו "זה הכלל" לגבי ה

תולה בבית דין

שהוא פטור, הוא

לאתויי,

שאף אם

הורו בית דין

להתיר אחת מכל המצוות,

וידעו

לאחר מכן

שטעו, ו

כבר

חזרו בהן

מהוראתם

,

ורק אחר כך עבר היחיד ועשה על פיהם, נחשב כתולה בבית דין, ופטור, כי לא ידע שחזרו בהם.

ותמהה הגמרא:

הא

דין זה,

בהדיא קתני לה

במשנה לקמן [ג ב]!? ומבארת הגמרא: כך היא דרך התנא, שהוא

תני כללא

"זה הכלל",

והדר,

ולאחר מכן, הוא חוזר ו

מפרש

את הדין, במשנה הבאה.

אמר רב יהודה אמר שמואל,

מה ששנינו במשנתנו שיחיד אשר עשה על פי הוראת בית דין, אף על פי שאין בית דין מביאין עליו פר העלם דבר, מכל מקום הוא עצמו פטור מקרבן,

זו דברי רבי יהודה.

אבל חכמים אומרים, יחיד שעשה בהוראת בית דין, חייב

להביא קרבן חטאת!

ומבארת הגמרא:

מאי רבי יהודה?

היכן מצינו שכך היא שיטת רבי יהודה?

דתניא

: נאמר בפרשת קרבן חטאת "

אם נפש אחת תחטא בשגגה, בעשותה".

ולכאורה די היה לכתוב "אם תחטא בשגגה".

ולפיכך דרשינן כאילו נכתב "נפש תחטא", "אחת תחטא", "בעשותה תחטא", ו

הרי אלו ג' מעוטין.

ומאחד המיעוטים דרשינן: דוקא

העושה מפי עצמו חייב.

אבל העושה

בהוראת בית דין פטור.

ולקמן תפרש הגמרא מנין לנו שברייתא זו, דברי רבי יהודה היא.

וממשיכה הגמרא ומבארת:

מאי רבנן?

דתניא,

שנינו בתורת כהנים, על הכתוב "בעשותה", ברייתא המחולקת לשני חלקים: האחד עוסק במיעוט שחטאו והשני ברוב ישראל שחטאו. וכך שנינו:

יכול דווקא יחיד שעשה ועבר על חטא בשגגה חייב חטאת, אבל שנים [או כמה אנשים] שחטאו יחד באותה שגגה, יהיו פטורין? תלמוד לומר "מעם הארץ". מלמד הכתוב שאפילו כמה אנשים שעברו יחד באותה השגגה חייבין כל אחד להביא קרבן חטאת יחיד על שגגתו.

וממשיכה הברייתא בתורת כהנים ואומרת:

עדיין אני אומר,

כי רק

מיעוט קהל שחטאו

יחד באותה שגגה

חייבין

בחטאת יחיד, משום

שאין בית דין מביאין על ידיהם

של מיעוט הציבור

פר

העלם דבר.

אבל

רוב קהל שחטאו

[ולקמן יבואר כיצד שגגו וחטאו],

יהו פטורין

מקרבן חטאת יחיד,

שהרי בית דין מביאין על ידיהן

של רוב הציבור

פר

העלם דבר.

תלמוד לומר "מעם הארץ"

-

אפילו רובו, ואפילו כולו!

ודנה הגמרא:

במאי,

באיזה אופן של שגגה מדברת הברייתא הזאת העוסקת במיעוט ורוב.

אילימא,

אם נאמר שכל הברייתא הזאת, בשני חלקיה, במיעוט וברוב, עוסקת באופן שלא היתה הוראת בית דין, אלא עברו הקהל ועשו

בשגגת מעשה,

כגון שהתחלף לכל אחד ואחד מהציבור חלב בשומן, ואכלו בשוגג, ולא היה זה כלל בהוראת בית דין, ובאה הברייתא לחדש מכח הלימוד מהפסוק, שלא רק אם שגג אדם יחיד הוא מביא חטאת, אלא אפילו אם כמה אנשים חטאו באותה שגגה, או אפילו עשו רוב הציבור באותה שגגה, בכל זאת הם חייבים [כל אחד] בחטאת יחיד, ואין הם מתכפרים בפר העלם דבר.

הרי אי אפשר להעמיד את הברייתא באופן שכזה! שהרי אמרו בברייתא זו, שרוב קהל שחטאו, בית דין מביאין על ידיהן פר העלם דבר. ואם נאמר שהיה חטאם בשגגת מעשה, שלא על פי הוראת בית דין, יקשה:

בית דין, מאי עבידתייהו?!

הרי אם חטאו ציבור

שלא בהוראת בית דין

-

בית דין, מי מייתו,

וכי הם מביאים

פר

העלם דבר כאשר חטאו הציבור

שלא בהוראה!?

והרי אין בית דין מביאין פר אלא כשהציבור חטאו בהוראה של בית דין!

אלא,

שמא תאמר, שכל הברייתא הזאת, על שני חלקיה, אכן עוסקת באופן ששגגו ועברו

בהוראה

של בית דין. ומחדשת הברייתא, שלא תאמר שרק אם שגגו יחידים על פי הוראת הבית דין, הם חייבים [כל אחד מהם בחטאת יחיד], אלא, יש לימוד מיוחד מהפסוק, המגלה לנו חידוש, שאפילו אם עשו כמה מהציבור, או אפילו רוב הציבור על פי הוראת הבית דין, גם אז הם אינם פטורים מחטאת יחיד, אף על פי שבית דין מביאין עליהם פר העלם דבר!

אך דוחה הגמרא: הרי גם כך אי אפשר לבאר!

שהרי פסוק זה של "מעם הארץ" שממנו דורשת הברייתא, אינו מדבר כלל באופן ששגגו על פי הוראת בית דין, ד

הא כי כתיב

קרא "

מעם הארץ

",

בשגגת מעשה הוא דכתיב!

ואם כן, כיצד ניתן ללמוד מכאן לחייב את רוב הציבור בקרבן יחיד אפילו כשהיתה הוראת בית דין!?

אלא לאו,

על כרחך, צריך לומר שאין כל הברייתא עוסקת באופן אחד, אלא מתחלקת היא בשני חלקיה, לשני אופנים. ו

הכי קאמר

התנא בברייתא הזאת:

א.

מיעוט קהל

[כמה אנשים]

שחטאו

[יחד]

בשגגת מעשה

-

חייבין

בקרבן יחיד,

ש

כן

אין בית דין מביאין על ידיהן

[של מיעוט הציבור]

פר

העלם דבר

בהוראה.

ומוכח מדברי הברייתא, האומרת "אין בית דין מביא על ידיהן פר העלם דבר", שדוקא בית דין לא מביא קרבן של פר העלם דבר כשחטאו מיעוט הציבור.

הא הן,

מיעוט הציבור עצמו, שחטאו בשגגה על פי בית דין, כן

חייבין

להביא כל אחד כשבה או שעירה.

ובאה הברייתא לומר כך: כשם שאין מיעוט הציבור נפטרים מקרבן יחיד, אפילו אם הורו להם בית דין היתר, ועשו על פיהם, כך אין מיעוט הציבור [כמה אנשים שחטאו יחד באותה שגגה] נפטרים מקרבן יחיד כששגגו הם עצמם, בשגגת מעשה, גרידא, אלא חייבים חטאת יחיד, כדין יחיד שחטא.

והיינו, שבחלק זה של הברייתא מצינו חידוש דין גם לגבי שגגת הוראה, שיחיד העושה בהוראת בית דין, חייב קרבן יחיד.

ואם כן, מצינו כאן את שיטת חכמים, כדברי רב יהודה אמר שמואל, שיחיד העושה בהוראת בית דין, חייב חטאת.

ב.

יכול

נאמר, ש

רוב צבור שעשו בשגגת מעשה, יהו פטורין

כולם מחטאת יחיד

, שהרי בית דין מביאין עליהם,

על רוב ציבור,

פר

העלם דבר כשעשו את הציבור

בהוראה

שהורו הבית דין.

ולפי זה, יכול שנמשיך ונאמר: כשם שרוב הקהל פטורין מחטאת יחיד כשחטאו בהוראה, כך יהיו פטורין מחטאת יחיד גם כשחטאו בשגגת מעשה.

והיינו, כי היה מקום לומר [לולי הלימוד המיוחד מהפסוק, כפי שיבואר בברייתא להלן], שהתחדש דין חדש בכפרת הציבור, שהיא תהא דוקא בפר של ציבור ולא בכשבה של כל יחיד ויחיד. ולכן, גם במקום שהיתה השגגה של הציבור במעשה ולא בהוראה, שאז אין להם כפרה בפר, בכל זאת לא יביאו הציבור חטאת יחיד, אלא יהיו פטורים בכלל מהבאת קרבן, כי אין להם כפרה אחרת אלא בפר.

תלמוד לומר

[בפסוק המדבר בשגגת מעשה!],

"מעם הארץ".

מלמד הכתוב [המדבר בשגגת מעשה!] ש

אפילו

אם

רובו

של קהל חטא בשגגת מעשה [לא בשגגת הוראה!], מביאין כל אחד מהקהל כשבה או שעירה לחטאת יחיד, ואין אומרים שאין כפרה לציבור אלא בפר העלם דבר, ולכן אין להם כפרה כלל בשגגת מעשה! אלא, חייבים כל אחד מהציבור להביא קרבן יחיד, לפי שלא נאמר הפטור מקרבן יחיד אלא לגבי ציבור שטעו מחמת הוראה של בית דין, שהם מתכפרים בפר העלם דבר, ולא לגבי ציבור שטעו בשגגת מעשה.

ואם כן, מצינו בברייתא זו, את דברי חכמים, הסוברים [בתחילת הברייתא], שיחיד ואפילו מיעוט אנשים, שעשו על פי הוראת בית דין, שחייבים חטאת!

ודחינן:

אמר רב פפא, ממאי

הוכחת שברייתא זו סוברת שיחיד אשר עשה בהוראת בית דין חייב חטאת? - הרי הוכחת זאת ממה שאמרו בתחילת הברייתא, שמיעוט קהל שחטאו בשגגת מעשה חייבין חטאת, כמו שמצינו שאין בית דין מביאין על מיעוט אנשים פר בהוראה. ודייקת מלשון הברייתא, הא "הן", מיעוט האנשים שעשו בהוראה, חייבין חטאת.

אך זאת מנין לך, לדייק: "הא הן [המיעוט עצמם] חייבין"?

דלמא

כונת הברייתא היא לומר, שאם עשו מיעוט בהוראה, אין חייבין להביא קרבן,

לא הן ולא בית דין!

ולעולם יחיד או מיעוט שעשו בהוראת בית דין, פטורין מקרבן, כי יחיד התולה בבית דין פטור גם לפי חכמים!

וביאור הברייתא, לדברי רב פפא הוא כך:

א. יחידים שעשו בשגגת מעשה, חייבין חטאת. כי רק כשעשו בהוראה אין להם צורך בכפרה, כיון שתלו עצמם בבית דין. אך בשגגת מעשה, טעונים הם כפרה בהבאת חטאת יחיד.

ב. אולם, כשעשו רוב הקהל, כיון שאף אם עשו בהוראה הם צריכים כפרה, ונקבעה כפרת הציבור בפר העלם דבר, לכן גם בשגגת מעשה, לא תהיה להם כפרה בחטאת יחיד, ויהיו פטורים לגמרי.

אך הגמרא לא הבינה כך, ולכן היא מקשה לרב פפא:

אי הכי,

כדקאמרת, שכונת הברייתא הזאת היא לומר, שיחיד שעשה בהוראה פטור, קשה:

מאי איריא דקמהדר,

מדוע מחזר התנא בחלקה השני של הברייתא, ללמוד מהפסוק,

על רובא

שחטאו בשגגת מעשה, שלא בהוראה,

לחיובא?

לאו,

האם לא שמעת

מכלל

דברי התנא האלו,

דמיעוט

שחטאו

בהוראה, קיימא ליה

לתנא

דמחייבו

חטאת יחיד, אף כשעשו זאת

בהוראה.

ולכן, כל מה שמחזר התנא בחלקה השני של הברייתא, הוא רק למצוא מקור מהפסוק שאפילו רוב ציבור שחטאו, שלא בהוראה, חייבים בקרבן יחיד.

ומוכח שפשיטא ליה לתנא, שיחיד שעשה בהוראה, חייב.

ועוד קשה לדברי רב פפא:

ונהדר

תנא

ברישא,

בחלקה הראשון של הברייתא, למצוא מקור מהפסוק

על מיעוטא

של כמה אנשים

דמחייב

כשחטאו ביחד

בשגגת מעשה.

כי אילו סבר התנא כמו שאמר רב פפא, שאפילו מיעוט אנשים שעשו בהוראה פטורים, אם כן, כשם שהוצרך התנא לדרוש בחלק השני מהפסוק לציבור שחטאו בשגגת מעשה, ללמד שחייבין חטאת, כדי שלא נאמר שהם פטורין כשם שהם פטורין כשעשו בשגגת הוראה, כמו כן היה צריך לדרוש התנא כך גם מהפסוק בחלק הראשון, לגבי מיעוט שחטאו שלא בהוראה, לומר שחייבים, כדי שלא נאמר שהם פטורין מחטאת, כשם שהם פטורין כשעשו בהוראה [לדעתו של רב פפא].

ו

רק

לבסוף,

אחרי שילמדנו התנא בחלק הראשון מהפסוק שמיעוט חייב בשגגת מעשה,

נהדר,

אז הוא יחזר ללמד גם

על רובא לחיובא,

כשחטאו

בשגגת מעשה.

שהרי ברוב קהל, מצינו כפרה בפר, ויותר מסתבר לחייבם חטאת מאשר מיעוט יחידים שחטאו שאינם טעונים כפרה כלל כששגגו על פי הוראה. ואם כן, על התנא למצוא להקדים ולמצוא תחילה מקור מהפסוק לחיוב מיעוט היחידים, יותר ממה שצריך מקור לחיוב הציבור, שהוא פשוט יותר.

אלא לאו, מדלא מהדר

התנא לדרוש בתחילה

על מיעוט דמחייבין בשגגת מעשה, ו

רק

בסוף

הוא

מהדר על רובא לחיובא

כשחטאו

בשגגת מעשה, שמע מינה

שהביאור בברייתא הוא כרב יהודה אמר שמואל, ש

מיעוט

אשר חטאו

בהוראה,

היה פשוט לו לתנא ש

חייבין הן כשבה או שעירה,

כי אין יחיד התולה בבית דין נפטר מחטאת.

ולכך, גם כשחטאו

שלא בהוראה, בשגגת מעשה,

פשיטא ליה לתנא שהם

חייבין,

כי מצינו שיש להם כפרה בחטאת אפילו כשעשו בהוראה. ונמצא מוכח מברייתא זו שדעת רבנן היא, שיחיד העושה בהוראת בית דין, חייב .

ועתה באה הגמרא לדון על מה שאמרו, שרבי יהודה הוא התנא של הברייתא הקודמת, שיחיד העושה בהוראת בית דין פטור. ואילו רבנן הם המחייבים, בברייתא השניה, וכמו שדייקה הגמרא מהברייתות.

ולכאורה תמוה:

מכדי,

הרי מנין לנו לדייק כך, והרי

תרווייהו,

שתי הברייתות,

סתמא תנן,

ולא התפרש בהן מי אמר ברייתות אלו.

ואף שסתם ספרא [תורת כהנים] רבי יהודה היא, עדיין קשה:

ממאי

מוכח לך

ד

ברייתא

קמייתא,

ששנינו בה יחיד שעשה בהוראת בית דין פטור,

רבי יהודה

היא,

ו

ברייתא

בתרייתא,

שהוכחנו ממנה שיחיד שעשה בהוראת בית דין חייב,

רבנן

היא?

אימא איפכא!

ונאמר שלרבנן פטור, ואילו לרבי יהודה חייב, שהרי שתי הברייתות הללו נשנו סתמא, ושתיהן בתורת כהנים.

ומשנינן:

מאן שמעת ליה

בשאר מקומות

דדריש מיעוטי כי האי גוונא,

כמו שדרשו בברייתא קמייתא "אם נפש אחת תחטא, בשגגה, בעשותה" הרי אלו ג' מעוטין -

רבי יהודה היא!

שמצינו שהוא דורש כך בעוד עניינים אחרים.

דתניא: רבי יהודה אומר

: