הוריות 12b — התלמוד בעברית

אימא סיפא: אין בין כהן משמש לכהן שעבר,

והיינו, כהו גדול ששימש ראשון ככהן גדול, והעבירוהו, ומינו כהן שני תחתיו. ולאחר מכן חזר הכהן הראשון לעבודתו, אך נשאר הכהן השני בקדושתו לכל דיני עבודה, אין חילוקי דינים בינו של הכהן הראשון המשמש עתה כבתחילה, לבין כהן השני, שעבר עתה מתפקידו [בזמן שחזר הכהן הראשון לעבודתו], ושניהם שוים לכל דיני כהונה גדולה,

אלא פר יום הכיפורים

שמביא הכהן הגדול ביום הכיפורים,

ועשירית האיפה

שמביא הכהן הגדול בכל יום למנחה, צריך הכהן הראשון להביאם משלו!

והרי דין זה

אתאן

רק

לרבי מאיר.

דתניא: אירע בו פסול בכהן גדול, ועבר, ומינו כהן אחר תחתיו,

וחזר הראשון לכשרותו, הרי ה

ראשון חוזר לעבודתו. והשני, כל מצות כהונה עליו,

אלא שאינו עובד בפועל,

דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אומר: ראשון חוזר לעבודתו, ושני אינו ראוי לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט!

אמר רבי יוסי: מעשה ביוסף בן אילים מצפורי, שאירע בו פסול בכהן גדול, ומינוהו

ליוסף בן אלים

תחתיו,

וחזר הראשון לכשרותו,

ובא מעשה לפני חכמים ואמרו: ראשון חוזר לעבודתו, שני אינו ראוי לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט!

לשמש כ

כהן גדול

אינו ראוי,

משום איבה

של הכהן הגדול הראשון. ואילו לשמש כ

כהן הדיוט

אינו ראוי,

משום מעלין בקודש ואין מורידין!

ואם כן, משנתנו בסיפא, שאמרה אין חילוקי דינים בין הראשון לשני, אלא בכך שצריך הראשון להביא פרו ביום הכיפורים ועשירית האיפה משלו בכל יום, אך השני ראוי גם הוא לכהונה גדולה, בהכרח שהיא סוברת כרבי מאיר. כי לרבי יוסי אין השני ראוי להיות כהן גדול.

והיות והעמדנו את הרישא דוקא כרבנן, שפטרו את המרובה בגדים מפר הבא על כל המצוות, אם כן יקשה - וכי מעמידים אנו את ה

רישא

כדעת

רבנן, ו

אילו את ה

סיפא

כדעת

רבי מאיר?!

ומשנינן:

אמר רב חסדא

-

אין!

אכן, כך הוא, ויש לנו להעמיד את הרישא לפי רבנן, ואת הסיפא לפי רבי מאיר!

רב יוסף אמר

: משנתנו, שיטת

רבי היא

, ואין היא נשנית לפי שני תנאים חלוקים, אלא כך סבר רבי עצמו.

ונסיב לה,

שנה אותה רבי

אליבא דתנאי,

לפי תנאים חלוקים, כי רבי סבר בדין האמור ברישא, כרבנן, שאין מרובה בגדים מביא פר, ולכן סתם את הרישא להלכה, כרבנן. ואילו בדין האמור בסיפא, שהשני מכהן כמו הראשון, סבר רבי כמו רבי מאיר, וסתם את המשנה כמוהו .

רבא אמר

: משנתנו, שיטת

רבי שמעון היא. וסבר לה,

רבי שמעון

כרבי מאיר בחדא,

שהכהן השני נחשב כהן גדול כמו הראשון,

ופליג עליה בחדא,

שאין מרובה בגדים מביא פר.

ומצינו ברייתא שמבואר בה כי רבי שמעון סובר שאין מרובה בגדים מביא פר על כל המצות.

דתניא

:

דברים שבין כהן גדול לכהן הדיוט, אלו הם

:

א.

פר הבא על כל המצות,

שמביא רק הכהן הגדול כששגג.

ב.

ופר יום הכיפורים,

שמתכפר בו הכהן הגדול ושבט הכהנים.

ג.

ועשירית האיפה

של הכהן הגדול בכל יום.

ד.

ולא פורע

את שערו

ולא פורם

את בגדיו על קרובו שמת.

אבל הוא פורם

את בגדיו

מלמטה, ו

אילו

ההדיוט

פורם בגדיו

מלמעלה

[דינים אלו מבוארים במשנה הסמוכה].

ה.

ואין מטמא לקרובים.

ו.

ומוזהר על הבתולה

לשאת אותה לאשה, ולא יקח בעולה.

ז.

ואסור באלמנה.

ח.

ומחזיר את הרוצח

מעיר מקלטו בשעה שהוא מת.

ט.

ומקריב

כאשר הוא

אונן,

אך

אינו אוכל

מהקרבן כשהוא אונן,

ואינו חולק

עם הכהנים בבשר הקרבנות של אותו היום שהוא אונן בו, ואפילו לא בכדי לאכול בערב, כשתגמר אנינותו.

י.

מקריב חלק בראש,

שיכול לבחור בעצמו איזה חלק יקריב בקרבן.

יא.

ונוטל חלק בראש,

מבשר הקרבנות שמקריבים כהנים אחרים.

יב.

ומשמש בשמונה בגדים.

יג. וכל עבודת יום הכיפורים, אינה כשירה אלא בו.

יד. ופטור על טומאת מקדש וקדשיו.

וכולן, נוהגין במרובה בגדים

-

חוץ מפר המביא

הכהן הגדול

על כל המצות!

וכולן, נוהגין במשיח שעבר

-

חוץ מפר יום הכיפורים ועשירית האיפה!

וכולן, אין נוהגין במשוח מלחמה

-

חוץ מחמשה דברים האמורים בפרשה

של כהן גדול, ואלו הם:

לא פורע

שערותיו.

ולא פורם

בגדיו על מתו.

ואין מטמא לקרובים

שמתו.

ומוזהר על הבתולה

במצות עשה לנשאה.

ואסור באלמנה.

וכן

מחזיר

הוא

את הרוצח

מעיר מקלטו במותו,

דברי רבי יהודה.

וחכמים אומרים

: משוח מלחמה

אינו מחזיר

את הרוצח!

הרי לנו שיטת תנא הסובר שכהן משיח שעבר שוה הוא בכל דיניו לכהן משמש, חוץ מהבאת פר יום הכיפורים ועשירית האיפה, ומאידך, הוא סובר שמרובה בגדים פטור מפר.

ומבררת הגמרא:

והאי

ברייתא, הסוברת שמרובה בגדים אינו מביא פר על כל המצוות,

ממאי

מהיכן ידעת

דרבי שמעון היא?

אמר רב פפא: מאן שמעת ליה דאמר

את הדין האמור בברייתא: כהן גדול

פטור על טומאת מקדש וקדשיו

-

רבי שמעון

הוא! [במשנה לעיל ט א], ובהכרח שברייתא זו מדבריו היא.

ומפרשת הגמרא את הדין האמור בברייתא: "וכולן אין נוהגין במשוח מלחמה

חוץ מחמשה דברים האמורים בפרשה"!

מנא הני מילי? דתנו רבנן: "והכהן הגדול מאחיו"

-

זה כהן גדול.

"אשר יוצק על ראשו שמן המשחה"

-

זה משוח מלחמה.

"ומלא את ידו ללבוש את הבגדים"

-

זה מרובה בגדים.

על כולן הוא אומר "ראשו לא יפרע, ובגדיו לא יפרום, ועל כל נפשות מת לא יבוא".

יכול יהו כולן מקריבין

כשהם

אוננין? תלמוד לומר "כי נזר שמן משחת אלהיו עליו". עליו

-

ולא על חבירו!

מיעט הכתוב משוח מלחמה, שאף על פי שהוא משוח, אין דינו שוה לכהן גדול, ואינו מקריב כשהוא אונן .

ואחר שחילקו

הכתוב למשוח מלחמה מכהן גדול, וגילה שאינו מקריב כשהוא אונן,

יכול

נלמד שאינו חייב בדיני כהן גדול, ו

לא יהא מצווה

משוח מלחמה

על הבתולה?

תלמוד לומר

"

והוא

אשה בבתוליה יקח". תיבת "הוא" מתייחסת לכל אחד משלשת הכהנים המוזכרים בתחילת הפרשה, ללמדנו ששלשתם חייבים במצוה זו, והכהן משוח המלחמה הוא אחד מהם.

אך לא כל התנאים למדו ש"והוא" בא להשמיענו דין זה, שמשוח מלחמה מצווה לשאת הבתולה, אלא

כתנאי

במחלוקת תנאים שנוי דין זה! דתניא: "

והוא אשה בבתוליה יקח"

-

אחר שחלק הכתוב

בין משוח מלחמה לבין כהן גדול לגבי הקרבה באנינות,

ריבה

את משוח מלחמה, ולימד שאף הוא חייב לשאת בתולה,

דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר

: לא בא הכתוב לרבות משוח מלחמה, אלא לרבות כהן גדול שנפל בו מום, וכך דרשינן:

אין לי

שחייב לשאת בתולה

אלא

כהן גדול

שעבר

זמנית מתפקידו,

מחמת

טומאת

קריו,

ונשאר בדין כהן גדול כי יש בידו לטבול ולהטהר ולחזור לעבודתו, ולכן סברא היא שחייב בעשה ליקח בתולה. אבל כהן גדול שעבר מתפקידו

מחמת מומין

שאירעו בגופו, ולא יוכל לחזור לעבודתו לעולם,

מנין

שגם הוא חייב לשאת בתולה?

תלמוד לומר "והוא",

ריבה הכתוב אפילו בעלי מומין!

בעא מיניה רבא מרב נחמן

: כהן גדול

משיח שנצטרע, מהו באלמנה?

וצדדי הספק:

האם רק

מידחא דחי,

נדחה הכהן הגדול מכהונתו, כי אינו יכול לשמש כשהוא מצורע, אבל הוא חייב בכל דיני כהונה גדולה, ואסור באלמנה.

או

דילמא, בעת צרעתו

מיפטר פטר

לגמרי מדיני כהונה גדולה, ומותר באלמנה.

לא הוה בידיה

דרב נחמן לפשוט לו ספיקו.

זימנין הוי יתיב רב פפא, וקמבעיא ליה

בעיה זו.

אמר ליה הונא בריה דרב נחמן לרב פפא

: הרי

תנינא: אין לי אלא שעבר מחמת קרויו, עבר מחמת מומין מנין

שהוא חייב בעשה לשאת בתולה ולא אלמנה?

תלמוד לומר "והוא"!

והרי נצטרע הוא כמי שנפל בו מום, ומוכח שהוא אסור באלמנה!

קם

רב פפא,

נשקיה

להונא בריה דרב נחמן,

ויהיב ליה ברתיה לאשה!

מתניתין:

כהן גדול פורם

את בגדיו על מתו

מלמטה.

ו

הכהן

ההדיוט

פורם את בגדיו

מלמעלה.

כהן גדול מקריב

כשהוא

אונן,

אך

ולא אוכל

את הקרבן משום אנינותו.

וההדיוט לא מקריב ולא אוכל.

גמרא:

אמר רב: "למטה"

שאמרו, שחייב כהן גדול לפרום בגדיו למטה, הכוונה היא, שיקרע

למטה ממש,

בשפת חלוקו התחתונה שכנגד רגליו .

ו"למעלה"

שאמרו בכהן הדיוט,

למעלה ממש,

בצואר, בשפה של החלוק למעלה, בפתחו העליון שכנגד הצואר.

ועל אביו ואמו קורע ומנתק לגמרי את בית הצואר, ואילו על שאר קרוביו קורע רק מתחת שפת בית הצואר, וכדלהלן.

ושמואל אמר

: מה ששנינו במשנה שקורע הכהן הגדול

למטה

, אין הכונה שקורע למטה בשפת בגדו התחתונה, אלא

למטה מ"קמי שפה",

מתחת לשפת הבגד העליונה, ואף על אביו ואמו אינו קורע את בית הצואר עצמו, אלא קורע מלמטה לו.

[נמצא, שלפי שמואל קורע הכהן הגדול על אביו ואמו, באופן שלדעת רב, קורע ההדיוט על שאר קרוביו].

ומה ששנינו במשנה שהכהן ההדיוט קורע

למעלה,

הכונה היא, שהוא קורע

למעלה מ"קמי שפה",

שהוא קורע את שפת הבגד העליונה, ומנתקה לגמרי.

וזה וזה,

קריעתם של הכהן הגדול ושל הכהן ההדיוט, היא

בצואר.

ושלא כדברי רב, שהכהן הגדול קורע את שפת הבגד התחתונה!

מיתיבי

לשמואל: מצות קריעה של כל אדם מישראל,

על כל המתים כולן,

כך היא:

רצה מבדיל

בקריעתו "

קמי שפה" שלו. רצה אינו מבדיל קמי שפה שלו.

והיינו, שאינו צריך לקרוע את השפה העליונה של הבגד [שהיא מסביב לצואר] אלא דיו שיהיה קורע מתחת לשפה, ובאופן שאינו ניכר הקרע. כי עיקר הדין הוא לקרוע את בית הצואר, ואין צורך שיקרע את שפת בית הצואר, עד שיראה הקרע כלפי חוץ.

אבל

על אביו ועל אמו מבדיל

את השפה לגמרי בקריעתו, כי מפני כבודם תקנו שיקרע באופן שיראה הקרע בחוץ!

ומהלכה זו יש לתמוה על שמואל:

כיון דבעלמא,

באדם שאינו כהן, הקורע על קרובו [שאינו אביו ואמו], אם קורע מתחת לשפה העליונה ואינו מבדיל את השפה,

הוי קרע

לצאת בו ידי קריעה על המת. אם כן, כיצד מותר לכהן הגדול לקרוע כך על אביו ואמו, והרי

קרי כאן "בגדיו לא יפרום"?!

ומתרצינן:

שמואל כרבי יהודה סבירא ליה,

שחולק על הברייתא, ו

אמר: כל קרע,

של כל אדם,

שאינו מבדיל שפה שלו,

של בית הצואר של הבגד,

אינו אלא קרע של תיפלות,

כי בית הצואר ממשיך להראות שלם, ואינו יוצא ידי חובת קריעה אלא רק בקרע הנראה. ולפיכך קרע שכזה, אינו קרע שנאסר לכהן הגדול לקורעו, אלא שצריך לקרעו מפני עגמת נפש.

ופרכינן:

ומי אית ליה לרבי יהודה קריעה בכהן גדול

כל עיקר?

והא תניא: אילו נאמר "ראש לא יפרע ובגד לא יפרום", הייתי אומר בראש ובגד של סוטה הכתוב מדבר,

וכוונת הכתוב לומר שפריעת ופרימת סוטה לא תעשה על ידי כהן גדול, אלא בכהן הדיוט.

תלמוד לומר "את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום".

בא הכתוב ללמדך,

ש

כהן גדול

אינו בפריעה ובפרימה כל עיקר,

ואסור לו לקרוע בגדיו כלל,

דברי רבי יהודה.

רבי ישמעאל אומר: אינו פורם כדרך שבני אדם פורמין, אלא הוא,

כהן גדול,

פורם מלמטה וההדיוט מלמעלה.

וכיון ששמואל סובר כרבי יהודה בדיני קריעה, אם כן כיצד אמר שכהן גדול קורע למטה מקמי שפה, והרי רבי יהודה אמר שאינו קורע כלל, ואפילו מפני עגמת נפש.

ו

מתרצינן:

שמואל סבר לה כרבי יהודה בחדא,

שכל קרע שאינו מבדיל את השפה אינו קרע,

ופליג עליה בחדא,

וסבר שכהן גדול חייב לקרוע למטה מקמי שפה, מפני עגמת נפש.

מתניתין:

כל

קרבן או חיוב

התדיר מחבירו,

הרי הוא

קודם את חבירו,

כגון קרבנות תמידין, קודמין למוספין.

וכל

קרבן או אדם

המקודש מחבירו,

הרי הוא

קודם את חבירו

שאינו מקודש כמוהו.

היו

פר המשיח ופר העדה עומדים

לפניו בעזרה להקרבה, הרי

פר המשיח קודם לפר העדה, בכל מעשיו!

וטעם הדבר, כדי שיקדים הכהן המשיח להתכפר בעצמו, ויהיה ראוי לעשות את עבודת פר העדה, שמכפר על הציבור.

גמרא:

דנה הגמרא:

מנא הני מילי

שתדיר קודם לשאינו תדיר?

אמר אביי: מדאמר קרא

בקרבן מוסף של חג הפסח [במדבר כח] "

מלבד עלת הבקר אשר לעלת התמיד

תעשו את אלה". יש לנו לדייק:

מכדי,

הרי

כתיב "עולת הבקר"

ללמדנו שצריך להקריב את קרבן המוסף לאחר עולת התמיד של בוקר, שהרי כך ביארו חכמים את כוונת פסוק זה: שמא תאמר שעולה זו של קרבן מוסף באה במקום עולת הבוקר, לכך נאמר "מלבד עולת הבוקר", ללמד שתחילה יש להקריב את עולת התמיד של הבוקר, ורק לאחריה את העולה של קרבן מוסף.

ומאחר שלמדנו מ"מלבד עלת הבוקר" להקדים את עולת התמיד של הבוקר למוספין, אם כן, מה שחזר הכתוב ואמר "אשר

לעלת התמיד", למה לי?

אלא,

הכי קאמר רחמנא: כל

מצוה

דתדירה, קדמה!

שגילה כאן הכתוב את טעם ההקדמה, שזה הוא כלל בכל המצוות, שיש להקדים תדיר לשאינו תדיר .

שנינו במשנה:

וכל המקודש מחבירו הוא קודם את חבירו!

ודנה גמרא: זאת,

מנלן?

דתנא דברי רבי ישמעאל

: נאמר בכהן "

וקדשתו"

, ומה היא קדושה זאת שאנו מצווים לקדשו? להראות חשיבות קדושתו בעינינו בכך שמקדימים אותו

לכל דבר שבקדושה

לפתוח

ולקרוא בתורה

ראשון.

ולברך

ברכת הזימון

ראשון

22 ,

וליטול מנה יפה ראשון!

שאם בא לחלוק עם ישראל בכל דבר, לאחר שיחלקו בשוה, אומר הישראל לכהן - ברור וטול איזה חלק שתרצה!

ממה שהקפידה התורה להקדים כהן גדול מפני קדושתו, נלמד לכל דבר הקדוש מחבירו שמצוה להקדים קיומו לקיום חברו.